נבדל אקלימי: מאחורי חגיגת הכדורגל הגדולה בעולם מסתתר חשבון סביבתי כבד

בעוד כשבועיים יפתח מונדיאל 2026, והוא צפוי להיות המונדיאל הגדול בהיסטוריה של הכדורגל העולמי. בפעם הראשונה ישתתפו בו 48 נבחרות במקום 32, והוא יכלול 104 משחקים, שייפרסו על פני 16 ערים בשלוש מדינות: ארצות הברית, קנדה ומקסיקו.

מה שמצטייר כחגיגה עולמית חסרת תקדים של כדורגל הוא גם אירוע בקנה מידה סביבתי עצום, ויש כבר מי שמזהירים שהוא צפוי להיות אחד המונדיאלים המזהמים בהיסטוריה.

ההרחבה של הטורניר משנה את כל המערכת. יותר נבחרות משמעותן יותר משלחות, יותר אנשי צוות, יותר ציוד ובעיקר יותר תנועה בין-יבשתית. המשחקים עצמם מפוזרים על פני מרחקים עצומים בתוך צפון אמריקה, לעיתים אלפי קילומטרים, בין ערים כמו מיאמי, לוס אנג’לס, מקסיקו סיטי וונקובר.

המשמעות המעשית היא טיסות פנימיות רבות לאורך כל משך הטורניר, לצד טיסות בינלאומיות של אוהדים ונבחרות. מחקרים על אירועי ספורט בינלאומיים מראים שוב ושוב כי חלק גדול מטביעת הרגל הפחמנית של אירועים כאלה מגיע בכלל מהתעופה ומהתנועה של הקהל, הרבה יותר מאשר מהאצטדיונים עצמם.

אבל ההשפעה הסביבתית של המונדיאל לא נגמרת בטיסות. מדובר במערכת שלמה שפועלת סביב האירוע: תפעול יומיומי של אצטדיונים שדורש אנרגיה גבוהה, כולל תאורה, קירור ושידורים; תחבורה קרקעית אינטנסיבית בין ערים גדולות, גם של אוהדים וגם של נבחרות וצוותים; ותעשיית צריכה רחבה שמלווה כל טורניר כזה, ממלונות, דרך מזון ועד מרצ’נדייז והפקות ענק בערים המארחות.

גם עבודות תשתית ושדרוגים סביב האירוע מוסיפים לטביעת הרגל הכוללת, במיוחד כאשר מדובר בפריסה רחבה כל כך של ערים ומתקנים. במילים אחרות, זה לא רק אירוע שמייצר פליטות בלבד, אלא מערכת כלכלית ולוגיסטית שלמה שמופעלת מחדש בכל ארבע שנים.

במבנה הזה, המונדיאל הופך לדוגמה כמעט מובהקת של הספורט הגלובלי בעידן הנוכחי: אירועים שמבוססים על חיבור בין מדינות ותרבויות, אבל גם על תנועה בלתי פוסקת ועתירת פחמן. לפי ניתוחים של היערכות הטורניר, חלק מהנבחרות והאוהדים צפויים לעבור מסלול של עשרות אלפי קילומטרים לאורך הטורניר כולו.

מבחינת אוהד שמלווה קבוצה לאורך שלבים מתקדמים, המשמעות יכולה להיות פליטות בהיקף של כמה טונות פחמן לאדם, בעיקר כתוצאה מטיסות. גם הניסיון לפרוס את המשחקים בין ערים לא באמת מצמצם את הבעיה, אלא רק מפזר אותה על פני מרחקים גדולים יותר.

ויש כאן גם ממד נוסף, חדש יחסית: משבר האקלים כבר לא רק מושפע מהספורט העולמי, אלא מתחיל להשפיע עליו בחזרה. המונדיאל הזה מתקיים בקיץ הצפון אמריקאי, תקופה שבה כבר היום נמדדים גלי חום קיצוניים באזורים רבים.

ניתוחים של תנאי מזג האוויר הצפויים מצביעים על סיכון לעומסי חום משמעותיים בחלק מהערים המארחות. המשמעות אינה רק נוחות הצופים, אלא התאמות ממשיות: שינוי שעות משחק, הפסקות שתייה תכופות ולעיתים גם שינוי קצב המשחק עצמו. בשביל ספורט שמבוסס על אינטנסיביות פיזית גבוהה, תנאי הסביבה הופכים מגורם רקע לגורם שמשפיע ישירות על המשחק.

במובן הזה, המונדיאל של 2026 הוא לא רק אירוע ספורטיבי אלא גם נקודת מבחן. מצד אחד, הוא ממשיך מגמה של הרחבה וצמיחה כמעט ללא גבול. מצד שני, הוא מתקיים בתוך מציאות שבה משבר האקלים כבר משנה את התנאים שבהם הספורט הזה מתקיים בפועל. החום, המרחקים והיקף התנועה אינם עוד נתונים טכניים, הם חלק מהסיפור עצמו.

וזה מעלה שאלה רחבה יותר על העתיד של אירועי ספורט גלובליים: האם אפשר להמשיך להגדיל אותם ולקיים אותם בלי להתחשב בעלויות הסביבתיות? או שהגיע הזמן לחשוב מחדש איך נראה טורניר עולמי בעידן של התחממות גלובלית.

המונדיאל הוא אולי הבמה הכי פופולרית בעולם, ולכן גם אחת הבמות החשובות ביותר לשאלה הזו, ואולי גם כדאי לנצל את הבמה הזו, בשקיפות ובכנות, ולדבר על שינויי האקלים. 

אולי זו דווקא הזדמנות.

עידן אורון הוא יועץ קידום מדיניות ומייסד "ירוק וחם", פרויקט סביבתי אידיאולוגי ירוק שמוביל שיח אקטואלי על משבר האקלים, הגנת הסביבה, חדשנות ואנרגיה ירוקה.