חיים על חבית נפט: הפחד שלא מתפנה מקריית חיים

אוסנת סיבוני (56) נולדה בקריית חיים ליד מכלי הנפט ומתגוררת שם כל חייה. כילדה היא זוכרת את ההפגנות לפינוי המפגע הבריאותי, את בני המשפחה והחברים שחלו ומתו, את הריחות הקשים מהמפרץ שחודרים לכל בית ברחוב דגניה. בשנתיים וחצי האחרונות הפחד התעצם. לסכנה הבריאותית הצטרף החשש התמידי מפגיעת טילים במתקנים הרגישים.  

"לאן אני אעזוב?", אמרה בריאיון ל"שקוף" לפני ארבע שנים. הבוקר (7.4) היא חוזרת על המילים האלה בכאב רב. "אני גרה בשדרות דגניה כל חיי וכל המשפחה שלי בקריית חיים. נולדתי כאן וגדלתי כאן ואני חיה כאן, לידי גם הילדים שלי וגם הנכדים, אז אני אעקור את עצמי ואלך? לאן אלך? אם אני אעזוב, כולם יצטרכו לעזוב", אמרה אז.

בחודש ספטמבר האחרון החל פינוי מכלי הנפט הסמוכים לרחוב דגניה בקריית חיים. אך למרות ההודעות החגיגיות לתקשורת שליוו את האירוע, הפינוי אינו קרוב. בשנה הקרובה יפנו רק תשעה מכלים ריקים מבין 43 מכלים סך הכול. 14 המכלים המלאים בנפט יפונו רק כשתקום חוות המכלים בכרמל בעוד כארבע שנים. במשרד יחסי הציבור של תש"א (לשעבר תש"ן) טוענים כי התהליך כולו, שכולל גם את ניקוי הקרקע וטיהורה, יסתיים רק בשנת 2036, עוד כעשור.

"אני עדיין פה", מזכירה סיבוני, למודת מאבקים אך מיואשת הרבה יותר. "זה נפל מסביבנו, בחיפה למעלה ובקריית אתא, בבזן ובעוד מקומות שלא מספרים בתקשורת. זה נופל ונופל ואנחנו אנחנו צריכים לחזור לשגרה". 

"היו פה גם מלחמות ואזעקות ופחד שיפלו פה טילים", סיפרה לפני ארבע שנים, כאשר פגיעה בבזן היתה עוד תיאורטית. "ברור שאני מפחדת, פיצוץ הכי קטן במכלים וכולנו נמחקים. פעם נשרף פה אוטו בחוץ והיה רעש חזק, כל הרחוב יצא החוצה בפחד שקרה משהו במכלים. כולם גדלים פה על פחד. ולמרות הכל, אני אופטימית. גם כשקברתי את דודים שלי, ואת בני הדודים. אני משתדלת להיות אופטימית וחזקה, כי אם אני אפול – כולם יפלו אחרי".

האופטימיות של סיבוני צריכה לשרוד במציאות קשה. בבנייני הרכבת הישנים אין כמעט מקלטים, בטח שלא ממ"דים פרטיים. "יש בעיקר חדרי ביטחון ישנים בקומת הקרקע, חדרים משנות ה-50 עם דלת ישנה מעץ וחלון". במקלטים הציבוריים הגדולים אין כמעט מקום. "אלה חללים שמכילים 100 אנשים ובאזעקות מצטופפים 200. חלק נשארים בחוץ ומסתכלים על היירוטים, אחרים בכלל לא טורחים לרדת. ביקשתי מיגוניות – אבל אין עם מי לדבר. זו תחושה קשה של פחד, זה יכול להגיע גם אלינו, לפגוע במכליות שעדיין מלאות, או בתחנת הדלק שברחוב, הרי כבר פגעו בבזן פעמיים ואין לי לאן ללכת". 

סבוני משמשת סייעת בחינוך המיוחד 30 שנה, ויום העבודה שלה מתחיל באיסוף 15 ילדי יסודי וגן מבתיהם אל המסגרות. "עכשיו הפחד הוא שיחזירו את הלימודים ואני לא יודעת איך לעשות את זה. אני שעה מסתובבת עם רכב ההסעות לאסוף אותם, מה יקרה באזעקה? איך אני משתלטת על 15 ילדים קטנים? לרדת מהאוטו? להסתכן ולהישאר?". 

חוות מכלי הנפט שצמודה לרחוב דגניה שבקריית חיים הוקמה עוד בתקופת המנדט, לפני שצמחה עיר מסביב ולפני שידעו לקשור בין זיהום אוויר למחלות. המכלים מאפסנים נפט גולמי לטובת בתי הזיקוק והתעשייה. עם השנים, המדינה החלה להקים שכונות שגובלות במכלים.

"אנחנו כל החיים מריחים ריח של נפט באוויר, ומיליון פעם היו לנו דליפות. אנחנו כמו ברווזים במטווח, גדלנו לתוך חיים של רכבי כיבוי אש וחומרים מסוכנים. בית הספר שלנו היה צמוד לחווה ובכל פעם שהייתה דליפה, בית הספר היה נסגר. בשנות ה-70 התחילו פה הפגנות נגד הזיהום, התושבים היו חוסמים את הכבישים וכולם היו יוצאים למחות, גם הילדים. אבל המדינה לא מקשיבה לנו, כבר עשרות שנים. אנחנו 'החצר האחורית' כמו שאתם קוראים לזה" אמרה אז. 

הבוקר היא מבקשת להוסיף: "אנחנו שנים מתראיינים לתקשורת ומה זה עוזר? כלום לא זז".