אני רואה מקרוב כיצד המשרד להגנת הסביבה מתפורר. מעולם לא היתה שרה צינית ומסוכנת כזו

בשנים האחרונות, במסגרת התפקידים שמילאתי ב"מגמה ירוקה" וביתר שאת מאז כניסתי לתפקיד מנהל קשרי ממשל בארגון, למדתי להכיר מלפני ולפנים את עבודת המשרד להגנת הסביבה. ראיתי מקרוב את האנשים שבוחרים לבוא לשירות הציבורי במשרד: אנשי סביבה עם תחושת שליחות, שרוצים לשנות, שמוכנים לעסוק בעבודה קשה ומקצועית. 

אלא שבשלוש השנים האחרונות, מאז כניסתה של השרה עידית סילמן לתפקיד, אני עד לתאונה בשידור חי: התפוררות מוחלטת של כל השדרה המקצועית במשרד. זה כמובן לא רק המשרד שמתפורר, אלא מערכת ההגנה החשובה ביותר לבריאות הציבור.

העובדות מדברות בעד עצמן – אנשי המקצוע עוזבים לאור הכישלון הניהולי. אלה לא עזיבות ספורדיות, אלא ההתפטרויות המוניות: כפי שנחשף ב"שקוף", יותר מ-10% מהתקנים במטה המשרד לא מאוישים. הדרג המקצועי במשרד כמעט בנתק מוחלט מהדרג הפוליטי. אלה האחרונים הם אנשים שלא מבינים בסביבה ואת העבודה המקצועית והמורכבת של המשרד, שמלווה תהליכים אסטרטגיים בממשלה.

אבל מעבר למספרים, אני שומע יום אחר יום על אווירה קשה של ייאוש. אנשי מקצוע שהגיעו עם מוטיבציה ורצון לשנות מגלים שהם לא יכולים להחזיק עם הייאוש הזה, לא יכולים להמשיך ככה. העומס הכבד מכריע אותם – הם טרודים ב"כיבוי שריפות" ולא בתהליכים ארוכי טווח ובשינוי מדיניות אמיתי שהסביבה בישראל באמת צריכה.

דוגמה מהימים האחרונים היא הפרישה האפשרית של ישראל מהסכם פריז, בניגוד לאזהרות המומחים והקונצנזוס הבינלאומי. מהלך שכזה, שמתחיל מהדרג הפוליטי במטרה לשלהב את הבייס ומנותק מהדרג המקצועי שמתנגד למהלך, הוא המחשה מצוינת לאופן בו האינטרסים הפוליטיים הפכו לחזות הכל במשרד. לא רק אנשי המקצוע במשרד – שמתריעים על הסכנות, או עוזבים בגלל ההתנהלות הזו – ישלמו את המחיר, אלא כולנו, הציבור הרחב. ההשלכות הרסניות.

דוגמה נוספת התרחשה לפני כמה חודשים: התקבל דו"ח חמור שהצביע על עלייה חריפה בתמותה מזיהום אוויר בישראל – עלייה של יותר מ-200%(!). לפי הדו"ח, כל שעה וחצי מת אדם בישראל מזיהום אוויר. במשך חודשים ארוכים סילמן סירבה לפרסם אותו בגלל שיקולים פוליטיים ציניים. היא, חששה, ובצדק, שהדו"ח הקטלני יפגע בה תדמיתית. 

לא הזיז לה זכות הציבור לדעת, לא עניין אותה מה האמת המדעית ולא משנה לה כהוא זה הסכנה האדירה לבריאות הציבור. אזרחי ישראל סובלים מזיהום אוויר חריף וקטלני, תחלואת סרטן ומחלות קשות ומוות מיותר – אבל השרה עסוקה בתדמית. הדו"ח פורסם לבסוף, רק אחרי שהגיעו פרסומים בתקשורת ואיומים משפטיים. 

הלוואי שאלה היו דוגמאות יוצאות מן הכלל. אני רואה איך הסביבה נרמסת על ידי לחצים פוליטיים, במיוחד במשרד שחלק גדול מעבודתו הוא לתת היתרים למפעלים מזהמים. אני רואה את זה בעבודה השוטפת של המשרד מול התעשייה המזהמת. כיום, יותר מתמיד, המזהמים הגדולים נתקלים ברפיסות פוליטית שמאפשרת להם לא לשאת באחריות לסכנות הנשקפות מהפעילות הכלכלית שלהם, בין אם זה כי"ל, בז"ן או כל מזהם אחר. 

וזו השיטה כולה, עשייה פוליטית מחליפה עשייה מקצועית, ומחלחלת גם למערכת היחסים בין ארגוני החברה האזרחית למשרד. נוח לסילמן למסגר אותנו, את הארגונים הסביבתיים שעובדים כבר עשרות שנים כדי להגן על האדם ועל הטבע, כ"שמאלנים". נגד מגמה ירוקה היא פתחה בקמפיין של ממש, ומכנה אותנו "מגמה רעה" וארגון שמאל קיצוני. נוח וקל למדי, כי אז תוכל לומר שהיא ההפך, היא ימנית קיצונית, וזה טוב בפריימריז.

לכל שר יש שיקולים פוליטיים, בוודאי, אבל מעולם לא היתה שרה צינית כל כך שקידשה את התדמית האישית והמרדף אחרי הבייס הפוליטי על פני כל דבר אחר. הפגיעה בתפקוד המשרד להגנת הסביבה היא חמורה ועמוקה ותישאר איתנו עוד שנים קדימה.

אני מאמין ויודע שבניגוד לגל הפופוליזם הנוכחי, הסביבה בישראל היא לא עניין של ימין ושמאל – ושזיהום האוויר ומשבר האקלים פוגעים בכולנו. אלו עניינים של ביטחון לאומי ושל חיים ומוות, וישראל חייבת להתמודד איתם ולא להכחיש את קיומם. למרות זאת, המשרד להגנת הסביבה לא פועל לפי שיקולים מהותיים.

פרישת ישראל מהסכם האקלים של האו"ם תהיה פניית פרסה שתפגע בכל אחד מאזרחי ישראל – בין אם הם גרים בבאר שבע, בקריית שמונה או בתל אביב. משבר האקלים יפגע בכולנו, מהאפשרות ללכת בחוץ ועד האוויר שאנחנו נושמים, מהאוכל שאנחנו אוכלים ועד למים שאנחנו שותים. הגיע הזמן שממשלת ישראל, והשרה סילמן, יפסיקו לפעול נגד האינטרס הציבורי, ויובילו מהלך מקיף להיערכות למשבר האקלים והפחתת פליטות גזי חממה תוך העברת חוק אקלים ממשלתי חזק ומשמעותי. אין דרך אחרת.