ערכת שאלות לפוליטיקאים
ערכת שאלות לפוליטיקאים
רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר:
מהן השאלות הקשות שאתם לא מדברים עליהן עם ילדיכם? פעם נהגנו לחשוב על "איך באים ילדים לעולם?" לדעתי השאלה החשובה ביותר ב-2025 היא אחרת לגמרי: מהיכן אתם לומדים על העולם?
התשובה, בייחוד כשמדובר בבני נוער שאוחזים בניידים משלהם, עשויה להיות מפחידה. הם לומדים על המציאות מעמודי טיקטוק של פוליטיקאים או מערוצי טלגרם אנונימיים? ואולי תגלו דווקא שזה מכלי תקשורת שבודק עובדות? השיחה הזו, עם הילדים וגם עם עצמנו, יכולה להיות מפתח לחופש אמיתי ולמחשבה ביקורתית.
לכל אחד יש בכיס שער לידע אינסופי, אבל גם לזרם בלתי פוסק של תעמולה ופייק ניוז. שלא תבינו אותי לא נכון: לדבר על בריאת העולם זה חשוב. אבל חשוב בהרבה כיום להבין מהו מקור הסמכות ממנו לומדים על זה.
ילדים ובני נוער – ובואו נודה, גם אנחנו – צורכים חדשות מטיקטוק, יוטיוב ווואטסאפ. לפעמים זה מידע מצחיק ותמים, ולפעמים דיסאינפורמציה מתוחכמת. כולנו מתמודדים עם מאות מקורות ביום, רבים מהם אנונימיים או ממומנים, ובבתי הספר כמעט לא מלמדים לזהות מי עומד מאחוריהם.
אז הנה משימה לפתיחת שנת הלימודים: בפעם הבאה שהם מדברים על ידיעה מסוימת, תשאלו אותם: "איפה שמעת את זה?"
אפשר לבדוק יחד את הערוץ שהם אוהבים באינסטגרם, לעשות עליו חיפוש ולגלות מי עומד מאחוריו. לברר אם הוא מציג כמה נקודות מבט או מהדהד קו אחד בלבד שתומך כמעט תמיד בממשלה. והכי כיף: להשוות איך אותה ידיעה מוצגת בכלי תקשורת אחר. משם הכול משתנה.
ילד שלומד להטיל ספק, הופך לאדם חופשי וביקורתי. ילדה שמפתחת מומחיות בשאילת שאלות ובדיקת מקורות, תצליח בהמשך לאתגר גם אתכם. מי שלא שואל? יהפוך לטרף קל.
לעודד את ילדינו לא לקבל דברים כמובן מאליהם ולדעת איך לחקור בעצמם, זו מתנה גדולה יותר מכל תשובה ספציפית שנוכל לספק להם.
האתגר הזה לא שייך רק לצעירים. גם אנחנו מוצפים במידע מזויף ותעמולה, וקל לשכוח לשאול את עצמנו את אותן שאלות שאנחנו מבקשים מהילדים לשאול. אז ברשותכם, יש לי שאלה גם אליכם לכבוד פתיחת שנת הלימודים: למה בעצם אתם עוקבים אחרי פוליטיקאים ברשתות?
כשאנו או ילדינו צורכים תוכן מטיקטוק של פוליטיקאים, מה אנחנו באמת מקבלים שם? האם בן גביר יספר על הזינוק במספר הנרצחים בתקופתו? האם לפיד יודה בכישלונות האופוזיציה?
ברור שלא.
פוליטיקאים רוצים תמיכה, לא אמת. הם מגישים לנו מידע מלווה במוזיקה שאנחנו אוהבים ואווירה מעצימה. כיף לקבל בדפים שלהם אשרור לדעות שלנו ומקום בשורה הראשונה לקרבות הבוץ של הדירקטוריון של המדינה. אבל זו לא אמת. זו תעמולה עם פילטרים.
קל להשתמש ברשתות כדי להציג אג’נדה מסוימת במסווה של תמונת מציאות מלאה. ואת זה כותב מישהו שעשוי להפוך לפוליטיקאי. בכל זאת, אני אומר לכם: אל תסתפקו במעקב אחרי פוליטיקאים, גם לא אחריי.
אחרי מי כן? עיתונאים וכלי תקשורת מסורתיים. זוכרים אותם? הם יעניקו לכם תמונה רחבה יותר, וגם את מה שהפוליטיקאים מנסים להסתיר.
זה לא כי התקשורת מושלמת. ממש לא. אבל שם לפחות מישהו עוד טורח, לרוב, להצליב עובדות לפני שהוא מפרסם. לחפור ולחשוף מידע חדש. יש גם עורך אחראי וכתובת לפנות אליה.
אז הנה שיעורי הבית שלכם: עקבו ישירות אחרי עיתונאים, כאלה עם ניסיון ומחויבות לאתיקה.
זוכרים את השריפה בהרי ירושלים? בעוד ברשתות החברתיות פוליטיקאים ומשפיענים מיהרו להפיץ סרטוני פייק ולהאשים ערבים, רוב כלי התקשורת הממוסדים שמרו על אחריות ודיווחו בזהירות. ההבדל הזה הוא סיבה מצוינת להמשיך לעקוב אחרי עיתונות מקצועית, גם אם לא מסכימים איתה ויש לנו בעיות איתה.
בישראל עדיין לא משקיעים בחינוך לחשיבה ביקורתית. אבל יש מדינות שכבר מראות לנו איך זה יכול להיראות. למשל פינלנד. דמיינו ילדים יושבים עם המורה, פותחים טיקטוק על המסך, וצופים יחד. לא כדי לבהות, אלא כדי לשאול מי הפיק את הסרטון הזה? מה המניע? בפינלנד החשיבה הביקורתית היא חלק מתוכנית הלימודים, מהגן ועד קורסים לקשישים בספריות הציבוריות. התוצאה: מאז 2017 פינלנד מדורגת במקום הראשון באירופה באוריינות תקשורתית.
גם אצלנו יש סימנים ראשונים לשינוי. אמנם משרד החינוך מסתפק בלהעלות תמונות בינה מלאכותית לפייסבוק שלו במקום לשלב חשיבה ביקורתית כמקצוע חובה, אבל יש גם חדשות טובות. בבגרות בעברית של 2025 הופיעו טקסטים על פייק ניוז, כולל שאלות על זיהוי מניפולציות ודרכי התמודדות. כן, בבגרות.
זו הצהרה: אפשר לתקן.
אפשר לגדל כאן דור שבודק ולא נגרר, דור שמבין מתי מוכרים לו לוקש. כמו שלא נאכל משהו בלי להציץ ברשימת הרכיבים שלו, לא נצרוך מידע בלי לבדוק מי ייצר אותו ומה יש בו.
אז אל תחכו למערכת החינוך. תתחילו את השיחה הזו כבר הערב בבית. תשאלו את הילדים, תשאלו את עצמכם: מהיכן אנחנו לומדים על המציאות היומיומית? מקורות המידע הזורמים לתודעתנו, חשובים לא פחות מהמידע עצמו.
ב"יום שאחרי" אנחנו אלה שנשאר. כי עיתונות בבעלות הציבור אי אפשר להשתיק
