בסולם של 1 עד 10, עד כמה מצטיינת מערכת החינוך הישראלית בלימוד משבר האקלים והשלכותיו? לשאלה הזאת אין באמת תשובה מספרית, אבל ד"ר דפנה גן, שחוקרת את התחום, יודעת להשיב עליה באנקדוטה. בסוף שנת הלימודים האחרונה, באחת האוניברסיטאות הגדולות בארץ, נכנסה לכיתה סטודנטית והציגה לעמיתיה את נושא מחקרה: משבר האקלים בחינוך.
בני הכיתה, סטודנטים לתואר שני בחינוך במסלול מחקרי, אנשים משכילים ומעורבים חברתית לכל הדעות, התקשו להבין ברגע הראשון על מה היא מדברת: האקלים הבית ספרי? המשבר המתמשך במערכת החינוך? הסטודנטית היתה צריכה להסביר להם שהיא מתכוונת לאקלים במובן הלא-מטאפורי.
ד"ר גן היתה המדריכה של אותה סטודנטית בעבודת המחקר שלה. הסיטואציה המתסכלת הזאת המחישה בעיניה תופעה שהיא עצמה עוסקת בה בשנים האחרונות: מערכת החינוך הישראלית מזניחה את סוגיית שינויי האקלים, לא מסבירה לתלמידים ולתלמידות על המשבר האקולוגי העולמי החמור ביותר בזמננו, ולא מתווכת להם את התמורות הרדיקליות שישפיעו על עתידם. יש כמובן חריגים לטובה פה ושם, אבל מצב המלחמה שבו מצויה ישראל מאז אוקטובר 2023, שפגע קשות בתפקודה של מערכת החינוך, פגע גם בתחום זה.
"אני מבינה את הקושי", אומרת ד"ר גן בראיון ל"שקוף", "במיוחד לנוכח השנים האחרונות, כשהמצב הבטחוני לבדו מקדם חששות בקרב חלקים גדולים מהאוכלוסייה. זה נושא שעלול לעורר חרדות אצל התלמידים בשעה שלמורים שעוסקים בתחום הרבה פעמים אין את הכלים הרגשיים לגשת לזה. וכמו שאבולוציה אפשר לא ללמד במגזרים מסוימים, אז גם כאן הרבה פעמים מורים בוחרים להימנע מהנושא – גם כשזה חובה".
ד"ר גן, חוקרת במחלקה לחינוך ופסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה, היא גם חברה בפורום מדעניות ומדעני האקלים ועוסקת כבר שנים רבות בקידום סוגיות אקלימיות. לפי התיאורים שלה, הכאוס שאליו הידרדרה מדינת ישראל בשנים האחרונות מחמיר את המצב.
אנחנו חיים במציאות מורכבת שבה הממשלה הכריזה מלחמה על הדמוקרטיה ושלטון החוק. יכול להיות שמשבר האקלים הוא לא הנושא שהכי דחוף ללמד בתקופה הזו?
"זה קשור אחד בשני. אי אפשר לנתק את הדמוקרטיה מהעיסוק באקלים, ולהפך. ברור שאם הדמוקרטיה מתפוררת, אז גם העיסוק בנושא של שינויי האקלים יתפורר. סוגיות רבות במשבר האקלים קשורות לשוויון ולפערים בחברה. כשאין דמוקרטיה מתפקדת שדואגת לחלש, ששמה לה למטרה לצמצם פערים, שמקצה משאבים מתוך אינטרס ציבורי רחב – אין דרך לטפל בסוגיה כל כך מורכבת, שמצריכה המון כוחות שפועלים מתוך איזושהי תפיסת עולם.
"הטיפול בשינויי אקלים הוא חלק מהעיסוק הפוליטי, הכלכלי, החברתי והדמוקרטי. למשל, בממשל טראמפ הסוגיות הכלכליות הן מעל הכל וחזות הכל, וההשלכות על הטיפול במשבר האקלים ברורות".
ד"ר גן אוספת נתונים על הוראת משבר האקלים במערכת החינוך מאז 2021. היא פִרסמה בשנים האחרונות שורה של מאמרים בנושא, וזיהתה פערי ידע עצומים במערכת החינוך הישראלית בהשוואה למקבילותיה בחו"ל.
המחקר שהיא עובדת עליו בימים אלה מעלה שהסוגיה נדחקה לשוליים יותר מבעבר. "המחקר האחרון מתנהל מול מורים, מנהלים ומפקחים בחטיבה העליונה. מדובר במחקר איכותני. הממצאים הראשונים מאיסוף הנתונים מגלים שלרוב הנשאלים, בעיקר מורים למקצועות שאינם מדעים, אין מושג בתחום", היא אומרת.
במאי 2022 פורסמה תוכנית ללימוד משבר האקלים מהגן ועד כיתה י"ב. מי שהובילו אותה היו השרה להגנת הסביבה דאז תמר זנדברג ושרת החינוך דאז יפעת שאשא-ביטון, במסגרת "ממשלת השינוי" קצרת הימים. התוכנית תוקצבה וכללה מענים לכלל האוכלוסיות והמסגרות. "הרפורמה בחינוך האקלימי כוללת גם רכזי אקלים וקיימות בכל תנועות וארגוני הנוער, תמיכה במלגות בהשכלה הגבוהה והטמעת תכנים סביבתיים בלימודי הכלכלה", הכריזה זנדברג. "זהו שינוי דרמטי, שימשיך ויחולל שינוי גם לטווחים ארוכים יותר".
אלא שהמציאות הישראלית לא מאפשרת בשנים האחרונות חשיבה לטווח ארוך, והתוכנית נזנחה. "לא היה זמן להטמיע את הנושא בתוך המלחמה", אומרת גן. אם לא די בכך, בדצמבר 2025 התפטרה אשת המקצוע שהובילה את הצוות הפדגוגי שעסק בתוכנית, ד"ר גילמור קשת-מאור, שכיהנה במשך עשור כראש אגף מדעים במשרד.
קשת-מאור, דמות מוערכת בתחום, אף פִרסמה ב-2021 הנחיה שנועדה לאפשר לתלמידים להשתתף ב"מצעד האקלים". "ברור שמשבר האקלים מחריף והוא תוצאה ישירה של פעילות אנושית ופליטות פחמן", צוטטה אז בתקשורת. "השתתפות התלמידים במצעד מהווה חלק מתהליך חינוכי – מלימוד אקדמי, גיבוש עמדות, קבלת החלטות ועד פעולה ואקטיביזם. תלמידי בתי הספר ישתתפו במעשה אזרחי ויביעו את בקשתם לקיים שינוי אמיתי, שנתמך על ידי המדע העדכני. מדובר בהתנסות ערכית, אזרחית, חברתית ודמוקרטית".
באותה שנה החלה גן לעבד את הנתונים שאספה. במסגרת מחקריה ערכה סקר בין כ-900 משתתפים – מורים, הורים ותלמידים – בניסיון למפות את עמדותיהם בנוגע לשינויי אקלים. הממצאים העלו שרובם המוחלט מאמצים את האמת המדעית ומעוניינים שמערכת החינוך תעסוק בה.
בניגוד לרושם שנוצר לעתים מהשיח התקשורתי על הסוגיה, בסקר שערכה גן 92.2% מהנשאלים תמכו בקביעה שאכן מתרחשים שינויי אקלים. רק מיעוט זניח, 1.7%, טען שאין דבר כזה (היתר, 6.1%, השיבו כי אינם יודעים). "מתוך אלו שציינו כי לא מתרחשים שינויי אקלים יש יותר תלמידים באופן מובהק", היא מציינת.
מהסקר עלה גם שרוב גורף מקרב הנשאלים (76.6%) מעוניינים שתוכנית הלימודים תעסוק בשינויי האקלים, כולל עיסוק בהשפעות על הסביבה, הכלכלה והחברה. אלא שאל מול הביקוש הגבוה, ההיצע זעום ועגום: 73.1% מהתלמידים העידו כי לא למדו כלל על שינויי אקלים במסגרת בית הספר, ועוד 12.6% לא ידעו לומר אם למדו או לא.
"המסקנה היא שיש הסכמה מאוד רחבה שמתקיימים שינויי אקלים כתוצאה מפעילות האדם", אומרת גן. "בסך הכל, אחוזים ניכרים מהנשאלים שלנו, לא משנה אם מורים או תלמידים, חושבים שהאקלים משתנה בשל פעילות האדם ורוצים לעסוק בנושא במסגרת בית הספר, אבל זה לא קורה. בעצם יש לנו כאן בעיה שנוגעת בכל הרמות, ברמה של המורים, התלמידים וההורים, וברמה של המדיניות וקובעי המדיניות".
אבל בסופו של דבר משרד החינוך כן פִרסם מדיניות.
"זה חשוב, אבל זה לא מספיק. זה לא מספיק לכתוב מדיניות ולהכתיב אותה, צריך לעשות עוד הרבה דברים כדי שמדיניות תיכנס ותשפיע ובאמת תחלחל".
איך נראים המקרים שבהם כן הצליחו?
"במחקרים האיכותניים שלי היו מורים לכל מיני מקצועות, כולל מתמטיקה, שפה ואנגלית, ששילבו את הנושא כי הוא חשוב להם וכי הם מוטרדים ממנו. הם מצאו דרכים יצירתיות לשלב את התחום – ראינו למשל שמחנכות ומחנכים מלמדים יותר את הנושא כאשר אכפת להם והוא חשוב להם. הם מכניסים את זה בתוך שיעורי חינוך.
"למשל, בפיקוח מקצוע האנגלית היו בשעתו כמה דמויות שהנושא היה חשוב להן, אז הרבה טקסטים עסקו בנושאי סביבה ושינויי אקלים במבחנים ובבגרויות. זה קרה רק כי למישהו שם זה היה חשוב, והוא מצא את הדרך להכניס את זה.
"דוגמה נוספת: מורה שמלמד בתחום מדעי החברה בכיתה י"א בבית ספר ממלכתי רגיל עסק במהפכה התעשייתית, ובחר לשלב את השפעת שינויי האקלים על החברה, על ההיבטים הפוליטיים והכלכליים, ועל הבעיות הסביבתיות. הוא פיתח יחידה שלמה, לא שיעור אחד, תוכנית שלמה שעסקה בנושא. מורים יכולים לשלב את זה בכל מיני צורות, רק שזה מאוד מסובך, וזה גם דורש המון עבודה".
אז אילו פתרונות יש?
"התפיסה הנכונה היא להתאים את העיסוק לתחום. לא כולם צריכים להסביר על התהליכים המדעיים שמתרחשים סביב ההתחממות או סביב אירועי קיצון אקלימיים. מורה שמלמד סוגיות כלכליות יעסוק בזה מהזווית הכלכלית, מורה שעוסק בהיבטים חברתיים ידבר על הפערים החברתיים, למשל על בדואים בכפרים הלא מוכרים בדרום, שאין להם שום יכולת להתמודד עם שינויי אקלים".
גן מצביעה על פרדוקס שמוכר לכל בוגרי מערכת החינוך הישראלית: אף שמשבר האקלים נכלל במסמך מדיניות רשמי של משרד החינוך, שמנחה את המורים לעסוק בסוגיה דרך מקצועות שונים, ולא רק במדעים, כאשר תחום מסוים אינו נכלל במבחן המוטיבציה ללמוד וללמד אותו צונחת.
"יש כאן מסרים סותרים גם ברמת המדיניות. זאת אומרת, איך אתה כמורה מתמודד עם זה כשאתה ממילא לא מספיק ללמד את כל החומר, וחשוב לך ללמד מה שיהיה במבחן, ומצד שני חשוב לך גם לדבר על שינויי אקלים. במקרה כזה לא בטוח שתכניס את הנושא למערך השיעורים, גם כשמדובר בשיעור מדעים, אם בסוף לא תהיה לזה עדות בתוך ההערכה. אז הנושא הוא נורא סבוך, זה לא שיש כאן פתרון אחד וזה לא שיש כאן מישהו אחד שאשם, בטח שלא המורים".
אם ככה, יכול להיות שמשרד החינוך אשם?
"לא, אני חושבת שצריך להסתכל על זה בצורה מערכתית מכל הכיוונים".
בניסוי שערכה ד"ר גן עם פרופ' אורן פזמוני-לוי מבית הספר להוראה (Teachers College) באוניברסיטת קולומביה בניו-יורק השתתפו 500 מורים ומורות ממוסדות על-יסודיים. הם חולקו לשתי קבוצות: קבוצה אחת קיבלה בית ספר שבו הציונים הם ערך מכונן, ואילו השנייה – בית ספר פתוח שבו הציונים לא משמעותיים.
בשני המקרים החוקרים הוסיפו משתנה שבו התלמידים מתעניינים בשינויי אקלים. שאלת המחקר היתה האם הם ילמדו את התחום. "גילינו שלא היו הבדלים בין הקבוצות", אומרת גן. "המורים השיבו בשאלת הניסוי שהם ילמדו את הנושא, ללא תלות במבחנים וציונים. לדבריהם, אם זה יעניין את התלמידים – הם ילמדו".
סיכום המחקרים מצביע על כך שכל הצדדים – המורים, ההורים והתלמידים – מעוניינים שתוכנית הלימודים שנלמדת בפועל תכלול את שינויי האקלים. ואולם, כאמור, הרצון הזה עדיין לא זוכה למימוש בקנה מידה רחב.
לדברי גן, הסיבה לכך היא שביחס למדינות אחרות, בישראל פחות מוטרדים ממשבר האקלים. "לפחות במחקר של המורים, מתוך 500 שנסקרו רק 16.9% נגעו באופן כלשהו בנושא", היא אומרת. "הנתון הזה מאוד מטריד. אם הציבור חושב שזה נושא חשוב שצריך לעסוק בו, אבל בשורה התחתונה לא מתעסקים בו – יש לנו כאן בעיה".
נתונים שד"ר גן אספה מתוך מחקרים שפורסמו בחו"ל מציגים את ישראל באור עגום. באנגליה, 74% מהמורים שנשאלו על כך דיווחו שהם מלמדים על שינויי אקלים. אפילו בארצות-הברית, ששרויה בהפצצה של דיסאינפורמציה מצד גופי הלובי של התעשייה המזהמת, 42% מהמורים שנסקרו דיווחו שיצא להם לעסוק בכך.
גן מוסיפה שבארצות-הברית מתווסף עוד משתנה: הפיכת סוגיית האקלים לנושא "פוליטי", שהתפיסות לגביו שונות באופן קיצוני לפי הזיהוי הפוליטי האישי של האזרחים. "הרפובליקאים פחות מוטרדים משינויי אקלים, ובקרב הדמוקרטים יש באופן כללי הסכמה ששינויי האקלים הם מעשה ידי אדם ושצריך לחנך לתחום. ראינו שמדינות דמוקרטיות נטו לאמץ עמדות יותר סביבתיות, לעומת תושבים ממדיניות רפובליקאיות", היא אומרת.
החוקרים ניסו לברר את הסיבות לנתונים יוצאי הדופן שהתגלו בישראל: האם ייתכן שהמורים לא מלמדים על שינויי האקלים מתוך תפיסה (שגויה) שלפיה רוב התלמידים לא מתעניינים בך? לא ממש, וליתר דיוק ממש לא.
"התשובה הנפוצה שתמיד מדהימה אותי היא ש-77% מהמורים אמרו שהם לא עוסקים בזה כי הם חושבים שהנושא לא קשור למקצוע שלהם, ו-35% אמרו שהם לא יודעים מספיק על הנושא", אומרת גן. "אחת המסקנות, ואנחנו רואים את זה גם במחקרים שאנחנו מנהלים בימים האלה, היא שהורים ומורים סבורים שזה חשוב – אבל לא מדברים על זה עם התלמידים כי הם חושבים שזה לא תפקידם".
ומה לגבי המורים שכן מלמדים? יש להם מכנה משותף?
"חיפשנו מה מנבא שמורים בכל זאת ילמדו. אז קודם כל, מורים למדעים מלמדים יותר ממורים אחרים. אבל יש עוד פרמטר. נתון מפתיע שמצאנו, ממש בצורה מובהקת, הוא שככל שהמורים ותיקים יותר – כך הם נוטים ללמד יותר את הנושא. אנחנו סבורים שאחד ההסברים הוא שלמורים מנוסים יש את האומץ, העוז והניסיון לקחת נושא מאוד מורכב וללמד אותו, בשעה שהמורים החדשים בקושי צולחים את היומיום".
ד"ר גן מציינת שגם לבעיה הזאת יש פתרונות, במיוחד בגילים צעירים, שבהם ניתן לעסוק בנושא מתוך גישה רגשית, דרך אמנות, חוויה והתבוננות משותפת. היא מספרת על גננת שדיברה עם הילדים על הדרך שבה הם מגיעים בבוקר לגן. הם צפו יחד במכוניות, והבחינו שיוצא מהן עשן. "הילדים הבינו שכשהם הולכים ברגל לגן הם תורמים לסביבה", היא מסבירה. "זו גישה פרואקטיבית, הוליסטית ומותאמת גיל, שבעיקר גורמת לילדים להבין שיש עדיין אפשרות לשנות".
