לשים את הפאנליסטים על השתק: למה המילה "לדעתי" עשויה להציל את כולנו

במלחמת ישראל-איראן ראינו שוב את אחת המחלות הכרוניות של התקשורת והפוליטיקה: נחרצות בלי אחריות. ביטחון מופרז, תחזיות "ודאיות" שהתבררו כשטויות גמורות.

הדיבור הנחרץ נפוץ באולפנים בישראל כמו מים בברז: עיתונאים, פרשנים ופוליטיקאים (לא בטעות כולם בלשון זכר), מתחרים ביניהם מי יצעק חזק יותר מילים כמו "ברור ש", "תמיד", "כולם", "אין ברירה", "אנחנו חייבים". אבל מתחת לנחרצות הזו מסתתר פחד: מי שמסתייג נתפס כחלש. מי שצועק זוכה בכותרת. מי שמוכן להודות כי מידע רב כלל לא גלוי לו, נתפס כנחות. וכך השיח הציבורי הפך לקרקס של ודאויות מדומיינות.

לא תהיה תקיפה באיראן!

רגע לפני הדוגמאות, והן רבות, כדאי להתעכב רגע על תפקיד הפרשן או הפרשנית. 

מומחים שתפקידם בראש ובראשונה, לספק הקשרים וידיעות שאין לרובנו. הם יכולים לעזור לציבור לחבר את הנקודות: לקשר מהלך פוליטי למגמות אזוריות, להשוות לסכסוכים אחרים, לפענח הצהרות מדיניות ואת העיתוי שלהן, לזהות דפוסים ארוכי טווח. אפילו לדעת מתי לא יודעים.

אבל לא מעט פרשנים מחליפים את כל אלה בתוצר אחד מרכזי: נבואות. במציאות כאוטית שבה אין שליטה, כולם רוצים לדעת מה יקרה. זה מובן לגמרי. אלא שהתחזיות, במקום להיות זהירות ומבוססות, תופסות יותר ויותר זמן מסך, והופכות ליותר ויותר נחרצות.

מי שחוטאים בזה שוב ושוב הם הכתבים הפוליטיים. הם מצהירים בביטחון מה יקרה, ואז מתברר שטעו בענק. עמית סגל קבע רגע לפני שקמה ממשלת בנט לפיד שהיא לא תקום לעולם. רביב דרוקר הודיע ערב התקיפה באיראן שלא תהיה תקיפה באיראן. ואלו רק טיפות באוקיינוס של תחזיות שגויות. לפעמים זה בתום לב, ולפעמים זו פשוט הנדסת תודעה ניסיון לייצר נבואה שמגשימה את עצמה.

הפרשנים לרוב לא משלמים מחיר, אך התקשורת וכולנו כן. רבים רואים את הפליפ-פלופים הללו ועוברים לצרוך חדשות בערוצי טלגרם, למשל, שם הפייקים חוגגים שבעתיים. הדיבור הנחרץ מייצר גם קיטוב נוראי בצריכת התקשורת, כאשר רבים עוברים לחפש מידע בערוץ המזוהה עם דעותיהם בלבד, וכך מעגל השקרים מתרחב ונקודת המבט הופכת רק צרה יותר ויותר.

לשכת נתניהו הפיצה את השקר בעצמה

השבוע אף גילינו עדות לכך שלא רק שהפרשנים עשויים לטעות בהערכות היהירות שלהם, אלא שמשתמשים בהם בפועל כדי להטעות את הציבור. תקשיבו רגע לסיפור משוגע: גורמים בלשכת נתניהו בחרו להפיץ בכוונה תדרוכים שקריים בנושא איראן לפרשנים כמו רונן ברגמן. האם זו הייתה הפעם הראשונה? קשה לדעת, וניתן להתווכח על השירות שנעשה לנו האזרחים, והאם המטרה הביטחונית שווה את ספיגת ההתעללות באמת.

כך או כך, בלוף הדיבור הנחרץ נחשף. ולא סתם זה קרה מול משרד ראש הממשלה – מאז תחילת המלחמה, קיבלנו עוד ועוד עדויות לכך שהמשרד מוסר ידיעות על עסקאות החטופים כ"גורם בכיר", משתמש באנונימיות ששמורה בדרך כלל לגורמים החוששים בהשפעת השתתפותם בתחקירים לצורך הטעיית הציבור. עיתונאים התחילו לראשונה לחשוף את הגורם שמסר את הידיעה ובכך שיקפו לציבור מידע סופר חשוב: מאחורי ה"גורם" מסתתר אדם בעל אינטרס, לא סתם אדם, אלא ראש הממשלה עצמו, שבערוצים אחרים מפיץ מידע אחר.

הפתרון

אחת ההשפעות הרעות שיש למופע הפרשנים הבלתי פוסק, הוא העתקתו לספת הסלון. אתם בטח מכירים את זה – בויכוחים פוליטיים, כולם סביבכם מדברים באותה נחרצות כפי ששמעו בטלוויזיה. אשליית הביטחון העצמי והבנת המתרחש החליפה את הטלת הספק ושאילת השאלות. אף אחד לא מספר מתי שינה את דעתו. כולנו צודקים, תמיד, מטרתנו בויכוח להוכיח לאחר האדיוט שאין לו מושג על מה הוא מדבר.

אלא שכאן מגיע החלק האופטימי: את השיח באולפנים אמנם קשה לתקן, אבל אתם עצמכם יכולים להתחיל להקפיד לאמץ סגנון אחר. הספקנות, ההכרה באי-ודאות והנכונות לתקן הם הכלים האמיתיים להבנת המציאות, ביכולתנו לשקף זאת בכל שיחה.

בשיחה שערכתי עם בנות אולפנה על צפייה וקריאה ביקורתית, עלו מיד הפערים התהומיים בינינו. זו הייתה הזדמנות להצביע על תפקידה של התקשורת והדיבור הנחרץ בקיטוב. הראיתי להן את עקרון הדיבור המסתייג: להגיד מילים כמו "לדעתי" במקום "אני יודע". "חלקם" במקום "כולם". "אני חושב ש…" במקום "בטוח!" וכן הלאה.

שימוש במילים כמו חלק, נדמה ש, אולי וכו' עוזרים לטעות פחות, ולקבל קשב רב יותר: דיבור מסתייג נשמע אמין ומעורר פחות התנגדות. מי שאומר "לדעתי" פותח פתח לטעות, ולטעות זה אנושי. קשה להתנגד אליו. מנגד, אם אנחנו מתנסחים ללא מקום לספק (״זו הדרך היחידה!״) אז סיימנו לחשוב על הדבר ולשפוט אותו – שזה בדיוק ההפך מחשיבה ביקורתית שהיא דינמית ופתוחה לשינויים.

נחרצות וסימני קריאה זה קל. לגבש עמדה ולהשתמש בסימני שאלה? זה לעתים מתיש. אבל להטיל ספק זו הדרך היחידה להתקרב לאמת. למה שנסכים לפחות?

אפשר להיות ימני ועדיין לבקר את טלי גוטליב. אפשר להצביע ליש עתיד ולבקר את המדיניות הכלכלית של לפיד. לא רק שאפשר, זה הכרחי. זה משפר את יכולתנו להכיל סתירות ולראות שהמציאות לא רק שחור או לבן, אלא מלאה בגוונים.

דיבור מסתייג יוצר מרחב לחשוב, להקשיב ולהשתנות, וזה מתחיל בבית. כשילדים שומעים שיח מורכב, הם מבינים שהעולם לא שחור ולבן אלא מורכב ורב שכבות. וכתוצאה, הסיכוי שיגדלו להיות גזענים פשוט יורד.

לכן אני מיישם זאת לא מעט עם ילדיי הקטנים, אפילו כשזה גוזל יותר סבלנות ואנרגיה. אני פשוט יודע את המחיר: הקוטביות החריפה של שיח נחרץ מעודדת שטחיות, גזענות וקיבעון.