עידן עופר מתחבא מאחורי העובדים כדי להצדיק את הזיהום

תאגיד הענק כיל שבשליטת עידן עופר אינו מפעל צדקה. עופר אמנם מרעיף כספים מכיסו העמוק, אך מטרתו הראשונה אינה הפילנתרופיה, אלא הכסף עצמו – להגדיל רווחים, לנפח הכנסות ולדאוג לחשבון הבנק שלו ושל בני ביתו. מסיבה זו וזו בלבד, חברת הבת של כיל, רותם אמפרט, הגישה בקשה לכריית פוספטים ליד שמורת הטבע הייחודית עין ירקעם. לא מדובר בהצלה של כלכלת ישראל – למרות המסים היפים, לא מדובר בעוד מקומות עבודה – למרות שזו מניפולציה לא רעה מול הרגולטור, ולא מדובר במעשה לשם שמיים, כי השמיים שלנו מזוהמים מספיק ממפעליו והארץ חרבה ממעשיו.

עידן עופר ובאי כוחו מנסים להגדיל את קופתם, משתמשים בכוחם הרב, וכולם מכופפים את הראש. בימים אלה, שמורת הטבע הפופולרית עין ירקעם עומדת בליבו של מאבק אזרחי חשוב. חברת רותם אמפרט קיבלה היתר בחודש מרץ האחרון להקים מכרה פוספטים חדש, כחצי קילומטר מהשמורה האהובה. ההשלכות עלולות להיות עצומות – החל מפגיעה בבעלי החיים והכנף, נזק למבנים גיאולוגים, הרס עתיקות ואף פצע נופי. 

ובשעה שוועדת התכנון המחוזית בדרום אישרה חלקה חדשה לכרייה, ואגב כך תרמה וחיזקה את תאגיד כיל, המשרד להגנת הסביבה פרסם את הרשימה האדומה: דירוג 125 תעשיות ששייכות ל-46 חברות ציבוריות וממשלתיות מזהמות. המדד בחן את הסיכון לסביבה מפעילותן, וככל שהדירוג גבוה יותר – כך מידת ההשפעה השלילית על הסביבה והסיכונים הסביבתיים גדלים.

ולמרבה האירוניה, בעשירייה הראשונה מככבות שתי תעשיות שבשליטת עופר: מפעלי ים המלח במקום השישי, ורותם אמפרט במקום השני. במילים אחרות, בזמן שהמשרד להגנת הסביבה מפרסם עד כמה תאגיד כיל מזיק לציבור, המדינה מעניקה להם פרס. 

ורק כדי לסבר את האוזן, ההפרות של רותם אמפרט נפרסו על פני כמה שנים, לא הסתכמו במעידה חד פעמית וכוללות תחומים רבים: כך למשל בשנת 2023 החברה נקנסה כי איחרה להגיש תוכנית שיקום למערום הגבס. בשנה זו החברה תועדה מזרימה תשטיפים לקרקע חשופה, בנוסף, הסבירו במשרד להגנת הסביבה, המפעל זכה לניקוד שלילי בשל צו מנהלי בשנת 2021 על הזרמת שפכים, הפרות תשתית וחריגת פליטות מזהמים לאוויר. זו האחרונה מסתבר, התרחשה עוד פעמים רבות, כך פרסמו במשרד. 

חשוב להבין, למכרה פוספטים יש תאריך תפוגה. החומר מוגבל, ומתישהו העסק יסגר והעובדים ילכו הביתה. השאיפה של כיל להרחיב את עסקיה ממשיכה לייצב הכנסות למפעל, אך גם בינתיים, מחזיקה את מצבת העובדים בחיים – ומצבת העובדים היא קלף מיקוח משמעותי מול הרגולטור. אלה שהסוף הזה, גם הוא עתיד לבוא. עתודות הפוספטים מתישהו יסתיימו, ופרק השיקום והמאבקים עליו, יחל. 

בינתיים, העובדים משמשים קלף מיקוח, סדין אדום, בדרך לשגשוג כלכלי. אלה שאם באמת דאגה העובדים היתה ערך מכונן במשפחת כיל, פרנסיה היו מפחיתים את הפליטות והזיהום שפוגע בתושבי האזור, אותם עובדים חרוצים, מנהליה היו מסירים בעצמם את הכוונה לכרות פוספט מזיק בשדה בריר שליד ערד, גם שם גרים פועלי המכרות ובעלי המניות ובראשן עופר היו נמנעים מהקמה של עוד מכרה ליד שמורת הטבע האהובה עין ירקעם, שכולם נהנים ממנה.

ואם הסוף ידוע מראש, אולי במקום לשפוך מיליונים על עורכי דין במשפטים שעדיין לא החלו, על תביעות ייצוגיות שעדיין לא הוגשו, ובהסכמים על שיקום קרקע שעדיין לא נפגעה, המיליונים יגיעו לכיסי העובדים למשל, להכשרה שלהם, הסבה, ומשכורות ליום שאחרי. 

ובעיקר, אפשר שבשלה העת לקרב את הסוף ולשחרר את טבעת החנק של משפחת עופר ועסקיה. כי במדינת חוק, עבריין לא מקבל צ'ופרים, הוא נשפט, יושב בכלא או משלם ולכל הפחות – נעלם מהעין הציבורית. זה אמור להיות נכון לאישי ציבור, שרים, חברי כנסת וראשי ממשלה, ונכון כשמדובר בחברה שפעם אחר פעם מפרה את החוק.