כיצד צריכה לפעול ועדת החקירה של אסון ה-7 באוקטובר

בשעות אלה, כאשר המלחמה עדיין בעיצומה, אין מקום להתחיל באופן פורמלי בתהליכי הפקת לקחים מהאסון של ה-7 באוקטובר. אלא שמתחקירים וחקירות אין מנוס, ויש לשער שהקמתה של ועדת חקירה היא רק עניין של זמן. מאחר שכך, ומאחר שישראל כבר למודת ניסיון מוועדות חקירה, יש ללמוד מטעויות העבר גם בהקשר הוועדתי. טוב תעשה ועדה עתידית אם תיישם שורה של כללי אצבע, כלקח מנסיון העבר שרחוק מלהיות מיטבי.

רבות מוועדות החקירה הישראליות לא הצליחו לגבש נראטיב מוסכם על מושא החקירה. הן פעלו לאט מדי ובצורה ממדרת, שלא אפשרה את השבת אמון הציבור ברשות המבצעת. במקרים רבים ועדות הסיקו מסקנות והגישו המלצות שנויות במחלוקת, או נמנעו מכך באופן שעורר חשד לשיקולים פוליטיים. המלצות שכן יושמו, הובילו למחלוקות עמוקות על מהות הנושא והאחראים לו. כך או כך, רף הציפיות שמוטל עליהן הוא פשוט לא ריאלי, ויוכיח מקרה ועדת נאור-ברלינר לחקר האסון במירון.

הנה, אם כן, מספר לקחים שיישומם עשויים לחסוך לציבור עוגמת נפש, מהסוג שהשאירו אחריהן ועדות מוקדמות:

1. אירוע בסדר גודל של ה-7 באוקטובר מחייב הקמת ועדת חקירה ממלכתית ולא ועדת בדיקה ממשלתית. הסיבה המרכזית לכך היא מבנית. חברי ועדות בדיקה ממשלתיות ממונים על-ידי הממשלה, שנמנית עם הגופים הנבדקים. הדבר משול לחתול שמתבקש לשמור על השמנת. ממשלות נתניהו השתמשו בתרגיל הזה לטובתן כבר מספר פעמים, כאשר התופעה הגיעה לשיאה בספטמבר האחרון עם פארסת הקמתה של ועדת דרורי לחקר פרשת הרוגלה.

מפרסום של דפנה ליאל בחדשות 12 (23.10) עולה כי נתניהו חותר לפעול בדרך דומה גם בנוגע לחקירת הרקע למלחמה. הדבר מצביע על נסיון להשתמש בוועדה כקרדום פוליטי, וכאמצעי לחמוק מלקיחת אחריות.

גם ועדת חקירה פרלמנטרית איננה כלי מתאים לאירוע בסדר גודל של המלחמה הנוכחית, שכן היא מראש חסרת שיניים, פרוצה להטיות פוליטיות ומראש פועלת תחת סד זמנים לא ברור. והיה והכנסת תתפזר בשל בחירות כלליות, הוועדה עשויה לסיים את דרכה מבלי למצות את החקירה.

2. על מנדט הוועדה למקד אותה בשאלות ליבה רוחביות, בניגוד לפרטים נקודתיים שקשורים להיבטים ניהולייים ואופרטייביים של מושא החקירה. ניסוח כתב המינוי, שמהווה שלב קריטי בעבודת ועדה, הוא מעין קופסא שחורה. בעוד שלממשלה יש עליו שליטה מלאה, הציבור, הכנסת וחברי הוועדה (שטרם מונתה) ממודרים ממנו. המנדט קובע את הנתיב בו תצעד הוועדה, שכן להלכה, אין לה זכות להרחיב או לצמצם אותו. 

מנדט מצומצם מהסוג שניתן לוועדת אגרנט לחקר מלחמת יום הכיפורים, עלול למקד אותה בהיבטים ספציפיים (דוגמת ההפתעה המודיעינית) ולא בנושאי ליבה אחרים (דוגמת הכשל המדיני). לחילופין, מנדט רחב מדי, מהסוג שניתן לוועדת נאור-ברלינר לחקר אסון מירון, עלול להאריך את החקירה בצורה קיצונית.

3. ועדות צריכות להכיר במגבלות הכוח שלהן וזאת משתי סיבות מרכזיות. ראשית, הנסיון מלמד שלוועדות אין בהכרח יכולת ממשית להוביל שינוי תרבותי וארגוני עמוק. שנית, ועדות חקירה מוקמות בדרך-כלל זמן קצר לאחר אירוע לאומי טראומתי. בהילות זו מונעת פרספקטיבה של זמן, שהיא לעיתים מרכיב חיוני לצורך ליבון עמוק ומדוקדק של נושאים סבוכים.

אשר על כן, טוב תעשה ועדה אם תכיר מראש בחוסר יכולתה למצות את חומרי ומושא החקירה. יש להניח שמחקר עתידי – ממסדי, תקשורתי ואקדמי – יוסיף על ממצאי החקירה היבטים שחסרים בדוח הוועדה.

4. הגיעה העת להיגמל מהתפיסה הרווחת שרואה בוועדות חקירה כלי להדחת בכירים. יש לזכור שהחוק אינו מחייב ועדות חקירה להסיק מסקנות ולהגיש המלצות, שהממשלה ממילא פטורה מליישם (דבר שמוסיף לתדמיתן של הוועדות כגופים בלתי-יעילים). 

עם כל כמה שהציבור בארץ מצפה מוועדות לבוא חשבון עם בכירים בשירות המדינה, כוחן האמיתי מתבטא בעיקר בחשיפת עובדות, ובהליך הפומבי שהן מקיימות. בנוסף, סערות ציבוריות שהתעוררו בעבר מהדחת בכירים הסיטו את תשומת הלב מנושאים מקצועיים. צמצום החקירה לבירור עובדות שקשורות לתפקוד מערכתי ורב-מערכתי, עשוי להקטין גם טענות בדבר פוליטיזציה של הוועדה. במקביל, הוא יכול לצמצם טענות שכיחות בדבר עיוות דין וחוכמה שלאחר מעשה, שפוגעות בסמכות ובלגיטימציה של הוועדה.

כאן ראוי להוסיף שני סייגים: ראשית, אם ממצאי הוועדה יחייבו להבנתה מתן המלצות, יש מקום גם לאלה, בבחינת צו-שעה לצמצום נזקים פוטנציאליים. אולם גם במצב עניינים זה, אין להפוך את ההמלצות למרכיב המרכזי בדוח.

שנית, ברור כי מקומם של בעלי תפקידים, במדים ובאזרחות, אשר כשלו במילוי תפקידם, הוא מחוץ למערכת. אלא שאין לצפות מוועדת חקירה להוציא לציבור ולמסגרות הרלוונטיות את הערמונים מהאש. לצורך זה יש כלים דמוקרטיים דוגמת מחאה אזרחית והצבעה בקלפי, וכן תחקירים מקצועיים שמתקיימים, או צריכים להתקיים, במקביל ובמנותק מהחקירה הממלכתית.

5. רצוי שהוועדה תיעזר בגורמים מקצועיים מתחום בריאות הנפש והעבודה הסוציאלית, הן לצורך איסוף עדויות והן לצורך קיום דיונים פומביים. הדבר יהווה הגנה על עדים שעשויים להיות במצב של פוסט-טראומה מחשיפה פומבית לא רגישה של הזוועות שחוו (יש דוגמאות מהעולם לנזק נפשי ממשי שנגרם לעדים, דוגמת נשים שנאנסו, בעקבות מתן עדות בפני גורמים לא מוסמכים). דרך פעולה שכזו תגדיל את הפוטנציאל התרפויטי שכל כך חסר בוועדות חקירה ישראליות.

6. ועדת החקירה צריכה להגיש לציבור ממצאים, ולו דוח חלקי, תוך כשישה חודשים מזמן הקמתה. פרק זמן זה עולה על הממוצע להגשת דוח חלקי, שעומד על כארבעה חודשים וחצי. במקביל, הוא קצר בהרבה מהממוצע להגשת דוח סופי, שעומד על כתשעה-עשר חודשים. יש לציין שדוחות החקירה היותר משמעותיים בתולדות המדינה, קרי כאלה שעוררו דיון ציבורי נוקב, הוגשו תוך פרק זמן קצר יחסית.

7. על ועדת החקירה לשמור על קשר רציף עם הציבור באמצעות שיתוף ממצאים בפרקי זמן קצרים וקבועים מראש. הנוהג לפיו ועדות חקירה שותקות בין פרסום דוח הביניים שלהן ועד פרסום הדוח הסופי – תקופה שעשויה להיות ממושכת למדי – פסול מעיקרו. והיה ועבודת ועדה נמשכת למעלה מחצי שנה, עליה לתקשר את עיקר ממצאיה באינטרוולים של כחצי שנה לכל היותר. השתת לוח זמנים קבוע לשמירת קשר עם הציבור, יצמצם טענות בדבר נסיונות להשתמש בוועדה כמגן פוליטי.

8. על הוועדה להנגיש את חומרי החקירה לציבור עד כמה שניתן. הדעת נותנת שוועדת חקירה לחקירת אירועי ה-7 באוקטובר לא תוכל לשתף את הציבור בכל המידע בו היא תעסוק בשל שיקולי ביטחון והגנה על צנעת הפרט. מאחר שכך, טוב תעשה הוועדה אם תגבש במקביל לדוח הסופי שלה גם דוח ציבורי, חשוף לחלוטין, שיונגש לציבור הרחב. דוח זה יביא את עיקרי הממצאים, מבלי לפגוע בשיקולים ביטחוניים. בתהליך הכתיבה יש לערב מומחים בכתיבת היסטוריה.

יש מקום להנגיש את ממצאי הוועדה לא רק בצורת דוח כתוב, אלא גם בהקלטות וצילומים לא ערוכים של דיונים לגביהם אין חשש לפגיעה בביטחון המדינה וצנעת הפרט, דוגמת דיונים שיעסקו בחוויות אישיות וקהילתיות של ניצולים.

החוק הקיים כבר מאפשר את יישום ההמלצות המובאות למעלה בקלות יחסית. ברור שיישומן אינו מהווה מרשם בטוח לעבודה חלקה של ועדת חקירה. אחרי ככלות הכל, ועדות חקירה שעוסקות בנושאים אסוניים מרכזות צבר רב של אמוציות וציפיות. מבחינה זו, ועדה עתידית לא חייבת להיות שונה מוועדות היסטוריות. עם זאת, היא כן יכולה לתרום תרומה משמעותית להתמודדות עם אסון נוראי, שעוד יעיב על החיים בארץ שנים ארוכות.

ד"ר נדב מולצ'דסקי הוא היסטוריון, חוקר את עבודתן של ועדות חקירה.