"אם המלחמה לא עוצרת את התעשייה המזהמת, היא לא תעצור גם אותנו"

סיקור תחום הסביבה מתקשה פעמים רבות להתכתב עם עתות חירום ביטחוניות. זיהום אוויר, ניהול שוק הפסולת, תכנון על חשבון שטחים פתוחים, שמירה על נחלים והים, ואפילו משבר אקלים, כל אלה הם חלקים משמעותיים מהשגרה, החיים עצמם, היומיום של כל אחד ואחת מאיתנו והעתיד המשותף. 

השבועות הראשונים של המלחמה העמידו אתגרים מקצועיים רבים לכתבים, גם ברמה האישית אל מול המערכה העקובה וזוועות הטבח שהנפש עוד מעכלת, וגם מול תעדוף המשימות החדש. בניגוד לתחומי סיקור רבים, הסביבה אינה משיקה באופן טבעי עם סדר יום צבאי וכתבי סביבה רבים נעו על הרצף שבין יאוש ומיאוס לבין התגייסות לסיקור המצב הכללי. אך כששגרה חדשה התבססה, גם התחום הזה קיבל תפנית משלו.  

"מה שניסיתי לעשות בשלב ראשון זה באמת למצוא את כל הדברים שהם קשורים להיבטים של התחום שלי וגם יש להם נגיעה למלחמה", מספר צפריר רינת (62) כתב הסביבה הוותיק של עיתון "הארץ" בריאיון ל"שקוף". "למשל, דובר אז על לנתק את המים לעזה. אמרתי בעיתון שאנחנו חייבים לדווח על זה, אם מנתקים את המים והחשמל בעזה, אי אפשר להפעיל את מתקני טיהור השפכים, הכל יגיע לים ותהיה בנוסף קטסטרופה סביבתית. אז התחלנו עם הדברים האלה, אחרי זה עברנו לתכנון ושיקום של העוטף, וחשוב היה לעקוב ולראות שלא מחליטים שם דברים שאחרי זה יצטערו עליהם". 

עוד ראיונות על סביבה ומלחמה:

• מיקי חיימוביץ': "ההוט ספוט של משבר האקלים לא מבחין בינינו לבין הפלסטינים"
• אביב לביא: "המקום הזה הוא גן עדן וטבע. אם לא יישאר כזה, אין על מה להילחם"

רוב כלי התקשורת לא מחזיקים כתב סביבה במשרה מלאה, בדרך כלל זה תחום שנלווה לסיקור מקומי, או יוזמה אישית של כתבים כעיסוק צדדי וברוב המקומות פשוט אין. עיתון "הארץ" מבחינה זו יוצא דופן, הוא מחזיק דסק סביבה עם עורך ייעודי, כתב שמסקר את משבר האקלים, ורינת עצמו. הקריירה שלו נפרשת על פני יותר משלושה עשורים. 

רינת החל בתפקידו בראשית שנות ה-90, כשהחליף את כתב הסביבה של העיתון דאז, אלי אלעד. כמו כתבי סביבה אחרים, גם רינת צמח בעולמות הסביבה והטבע עוד לפני עשייתו העיתונאית. לצד תפקידו בצבא כמדריך לידיעת הארץ, הוא התנדב בגן החיות לחיות בר של החברה להגנת הטבע, ובהמשך עבד בספארי. אלה סיפקו לו את "הרקע המתאים", לדבריו, להיכנס לתחום בטבעיות ולהחזיק בו שנים ארוכות. "בשלב די מוקדם היה לי ברור שכל עוד אני עיתונאי, אני כותב על סביבה ואני לא אעשה שום דבר אחר", סיפר. "וזה באמת מה שקרה. בסופו של דבר, אני כבר בן 62 עוד מעט, אז אני מניח שזה גם לא ישתנה. או שיפטרו אותי, או שאני פשוט אצא לפנסיה כשאני כותב בענייני סביבה". 

סביב המלחמה, הוא מצא עניין רב בתחום נוסף שייחודי לו – סיקור השתלטות מתנחלים בגדה המערבית על שטחים פתוחים. עברו הצבאי כמדריך ידיעת הארץ בגדה וניסיונו בסיקור סביבה ומערכת התכנון סיפקו לו את הכלים לשלב את התחום. "המתנחלים משתלטים על שטחים פתוחים ועושים בהם כל מיני שינויים מבחינת הנוף והטבע, וזה תמיד משיק גם לסביבה", שיתף. "זה גם אזור שמעניין אותי ספציפית ואני מכיר בגלל השירות הצבאי, ולא ראיתי כתב סביבה, חוץ מאלה שאולי גרים שם, שיודע בדיוק מה קורה בגדה המערבית ובכלל מבין איפה כל מקום נמצא, כי אף אחד כמעט לא מגיע לשם".

ולצד אלה, בשלב מסוים חזרת לכתוב על ענייני שגרה. 

"זה קרה לאט לאט. וגם בכפוף לאילוצים של המלחמה. זאת אומרת, אתה כותב דברים, אתה יודע שהסיכוי שהם יכנסו לפרינט הוא נמוך יותר. אבל הסיקור הסביבתי נשאר פחות או יותר כמו שהוא עם מגבלות המלחמה". 

אתה לא מרגיש קושי בעיסוק בזיהום ים למשל, כשיש איום קונקרטי של איראן, איום על החיים שלך, של כולנו? 

"תראי – בואי נגיד ככה, ביום שקורה משהו נורא, טראומתי ומאיים, אז אין לך סבלנות להתעסק עם הדברים האלה. אבל לימדתי את עצמי משלב מאוד מאוד צעיר, וגם למדתי מאחרים – התחום הזה זה תחום שבו אתה בעיקר מטפס על הגב של אחרים".

למה הכוונה 'מטפס על הגב של אחרים'? 

"מי שאספו את המידע, אלה שהתנסו בשטח – אתה כעיתונאי מטפס על הגב שלהם ומסתכל על התמונה הכוללת. זה מה שאני עושה בעצם. אני לא עושה כלום בעצמי, לא חקרתי כלום, לא גיליתי כלום, אני לא כתבתי ספר ושום מאמר מדעי. אבל אף אחד לא צריך להסביר לי, שהנושאים האלה, קרקע, מים ואוויר, חשובים וצריך להתעסק איתם בכל מצב. זו התמונה הגדולה וצריך להתעסק בזה בכל דרך אפשרית. הרי אני לא יכול לתרום כלום בסיקור של מה חיזבאללה מתכוון לעשות, מה נסראללה חושב ואיך סינוואר מרגיש".

"אני יודע שפחות מתעניינים בסביבה מאשר בדרך כלל, אבל עדיין אני חושב שיש אנשים שבתוך כל הדבר הזה, פתאום קוראים משהו אחר וזה נותן להם אפשרות לחשוב על דברים אחרים, לא רק להתעסק כל הזמן באיראנים"

והמצב הביטחוני לא משפיע?

ברור שהמצב משפיע. ברור שאני מודאג ולחוץ ובדיכאון עמוק חלק מהזמן בגלל מה שקורה מסביב. אבל באותה מידה כל הזמן אומר לעצמי, 'רגע, יש את הדבר הזה שעוד לא טיפלתי בו ואת הדבר הזה' – הכל בענייני עבודה. זה לא רק ב-DNA שלי, אלא זה בקרקעית ה-DNA. אני כמו מכונה. קם בבוקר ורק חושב על הדברים האלה. אני מתוכנת לזה, כמו ספורטאי באולימפיאדה שקם בבוקר וחושב איך הוא מתאמן על התרגיל הזה והזה, אני אותו דבר בענייני סביבה.

"מה שאני כותב על השטחים הוא בעיניי התרומה שלי לסיקור של המצב. אני לא יכול לכתוב הרבה על עזה, אז אני כותב לפחות על מה שקורה שם. ודרך ההיבטים שלי, אני מראה את מה שאנחנו עושים שם עם ההתנחלויות". 

וכשלא מדובר בהתנחלויות?

"חשוב להגיד שגם כל שאר הדברים הסביבתיים דורשים טיפול. אם הממשלה מקדמת עכשיו תוכנית משמעותית, צריך לכתוב על זה. אם המלחמה לא עוצרת את התעשייה המזהמת, היא לא תעצור גם אותנו".

זה משפט חשוב. 

"זה אמנם קלישאה עלובה להגיד שזו תקופה נוראית. אבל היא נוראית לכולם וכל אחד מנסה להתמודד איתה איך שהוא יכול. אני מוצא עניין גדול בעבודה. אני יודע שפחות מתעניינים בה מאשר בדרך כלל, אבל עדיין אני חושב שיש אנשים שמדי פעם, בתוך כל הדבר הזה, פתאום קוראים משהו אחר וזה נותן להם אפשרות להיפתח, לחשוב על דברים אחרים, לא רק להתעסק כל הזמן באיראנים שיתקיפו מפה או האיראנים שיתקיפו משם".

לכתוב על סביבה זה כמו לשדר תחזית בסוף מהדורת חדשות. מה בעצם התחזית הזאת אומרת? שיהיה מחר. זה נותן לך איזושהי תחושת אופטימיות. גם בתחום שלנו, העיסוק במאבקים סביבתיים הוא מאבק על העתיד הרחוק שלנו פה, ומסמן שיש לנו עתיד ואנחנו מאמינים שהוא כזה שראוי להיאבק עליו. 

"נכון. זו גם דרך להסתכל על זה, אני מסכים".

הזיהום היה בכל פינה

בוא נחזור אחורה, לתחילת הדרך שלך. אני מניחה שסיקור הסביבה בשנות ה-90 לא דומה למה שאנחנו מכירים היום.

"זה כן ולא. תראי, כשהתחלתי לעבוד באופן מלא, ב-1993-4 אנחנו כבר שש שנים אחרי שהמשרד – שאז קראו לו המשרד לאיכות הסביבה – הוקם, 20 שנה לאחר שהוקמה רשות הטבע והגנים. בעולם באותה התקופה התרחשה ב-1992 פסגת כדור הארץ בריו דה ז'ניירו, כבר התחילו מהלכים גדולים סביבתיים, כמו פרוטוקול מונטריאול ואמנת וינה למניעת הפגיעה באוזון, וכבר פעלו רגולטורים גדולים בעולם שאנחנו מכירים היום, כמו הסוכנות להגנת הסביבה של ארצות הברית. גם החקיקה הסביבתית הבסיסית כבר הייתה קיימת. גם בארץ. כבר אז החלה חקיקה סביבתית משמעותית בכמה וכמה תחומים. למעשה החקיקה הסביבתית היום, ב-30 השנים האחרונות, נשענת על מה שהיה כבר אז". 

אתה יכול לתת דוגמה? 

"כבר אז נחקק החוק למניעת מפגעים סביבתיים שהוא בעצם החוק הסביבתי הכי חשוב לטיפול בתחומי הזיהום. אגב, כבר אז הייתה חקיקה בסיסית לטיפול בפסולת, שאמנם לא הייתה מספיק טובה, אבל הייתה קיימת, וכבר אז היו חוקים להגנת מקורות המים ולשמירת הטבע. נכנסתי לתחום שכבר היה מאוד מוכר בעולם ואפילו נוצר גל כזה של התעניינות בתחום בגלל פסגת ריו וזה מאוד עזר. כשהגעתי ל'הארץ', היה ברור שבעיתון יש כתב סביבה. אני יכול רק לנחש שהם ראו מה קורה בעולם, והיות שזה עיתון שמאוד חשובה לו אג'נדה אזרחית מגוונת, אז החליטו שגם בזה צריך לטפל".

מה היו תחומי העיסוק הראשונים שלך? 

"תראי, לצד הבסיס שכבר היה מונח, המציאות גם הייתה מאוד מאוד שונה בכמה דברים. היא הייתה הרבה יותר מזעזעת".

"אני עיתונאי שמחובר לתחום הסביבה בהיבט הכי פיזי שלו. רק תני לי לבקר במכוני טיהור שפכים ואתרי פסולת. זה עושה לי את היום"

מה למשל?

"למשל זיהום גולמי שפשוט היה בכל פינה. אלה דברים שמשתנים נורא מהר ואנשים שוכחים, אבל כשאני התחלתי לעבוד, בנחל שורק זרם ביוב גולמי של ירושלים, לא היה בכלל מכון טיהור שפכים בירושלים. או למשל בחירייה כמו בכל הערים הגדולות, היו הרים של פסולת, לשם היו מפנים את הפסולת. לא היה אף אתר הטמנה בגרסה המודרנית. או למשל שימוש במזוט בתחנות כוח בחיפה, או פסולת רבה שהצטברה בים כמו הבוצה של מפעל חיפה כימיקלים, אפר הפחם של חברת החשמל והבוצה של מכון שפכים דן, מה שאנחנו מכנים "שפדן". אני זוכר שבאותה התקופה הלכתי לדבר עם מנהל מכון לחקר ימים ואגמים בישראל, שחשב שהים הוא גדול, ואפשר לנצל אותו אם בני אדם צריכים באופן מבוקר ואחראי, לנצל אותו כדי להיפטר מהפסולת שלנו. זה היה ברור לו שזה בסדר גמור".

תיארת מציאות סביבתית קשה. גם זיהום מים ומקורות וגם זיהום אוויר ובעיקר חוסר מודעות. מתי התחלת לראות שינוי? 

"בתוך משהו כמו עשור, רוב הדברים האלה נעלמו או השתנו בצורה דרסטית".

יש אירוע שזכור לך במיוחד?

"יום אחד התקשר אלי לטלפון הביתי אדם בשם דני פופר, אפילו נייד לא היה אז. הוא הציג את עצמו כביולוג ימי וביקש להיפגש איתי בדחיפות כדי לדבר על מה שקורה באילת. קבענו, והוא סיפר לי לתדהמתי שבאילת הביוב זורם ישירות לשונית. לא ידעתי עד אז על זה. הייתי כבר שנתיים כתב סביבה, ואז הבנתי – ייקח לי שנים כדי להכיר את כל הבעיות של ישראל, וגם אז אני לא אכיר את כולן".

בפרספקטיבה של שלושים שנה, מה חסר לך בסיקור סביבה בישראל? 

"מה שחסר זה משהו עקבי ומקצועי בכלי התקשורת המרכזיים. זה הדבר העיקרי, כי אחר כך אפשר להיכנס לאיך כל אחד מכלי תקשורת עושה את זה, אבל קודם כל שנתחיל עם זה. יש כמה עיתונאי סביבה ותיקים, אבל אין מספיק עיתונאים שעושים את זה במערכות חוץ מ'הארץ', אנחנו דסק שמחזיק כמה כתבים. הארץ הוא כלי התקשורת היחיד ששלושים שנה יש לו כתב ועכשיו דסק שלם, ומתעסקים בנושא כל הזמן כשבמקביל העיתון מפרסם את כתבות הסביבה גם בעמוד הראשון ומעלה את זה לאתר. זה אמנם השתפר במקומות אחרים, כי פעם לא היה כלום, אבל עדיין זה חסר מאוד".

אתה בעצם עיתונאי של שטח, של פנקס, עט וסנדלי טבע? 

"לא צריך להגזים, אבל כן, אני עיתונאי שמחובר לתחום הסביבה בהיבט הכי פיזי שלו, בהחלט. רק תני לי לבקר במכוני טיהור שפכים ואתרי פסולת. זה עושה לי את היום, בהחלט. תמיד זה היה ככה וגם עכשיו זה ככה".

המלחמה פגעה בזה? 

"כן, למשל הייתי אמור להיות בסיור בנהריה השבוע, לראות שם דברים שהם עשו במסגרת ניהול שיטפונות והם ביטלו את זה. אני לא יכול להסתובב לבד בשטח, אין בזה טעם. אלא עם אנשים שאתה מראיין, אנשי מקצוע, והסיור בוטל מסיבות ביטחוניות, בצבא ביקשו מהם לבטל אותו".