"המקום הזה הוא גן עדן וטבע. אם לא יישאר כזה, אין על מה להילחם"

סיקור תחום הסביבה מתקשה פעמים רבות להתכתב עם עתות חירום ביטחוניות. זיהום אוויר, ניהול שוק הפסולת, תכנון על חשבון שטחים פתוחים, שמירה על נחלים והים, ואפילו משבר אקלים, כל אלה הם חלקים משמעותיים מהשגרה, החיים עצמם, היומיום של כל אחד ואחת מאיתנו והעתיד המשותף. 

השבועות הראשונים של המלחמה העמידו אתגרים מקצועיים רבים לכתבי הסביבה, גם ברמה האישית אל מול המערכה העקובה וזוועות הטבח שהנפש עוד מעכלת וגם מול תעדוף המשימות החדש. בניגוד לתחומי סיקור רבים, הסביבה אינה משיקה באופן טבעי עם סדר יום צבאי וכתבי סביבה רבים נעו על הרצף שבין יאוש ומיאוס לבין התגייסות לסיקור המצב הכללי. אך כששגרה חדשה התבססה, גם התחום הזה קיבל תפנית משלו. 

אביב לביא, כתב ופרשן הסביבה של "זמן ישראל" והמגיש המיתולוגי של תוכנית הרדיו הפופולרית "יהיה בסדר" בגלי צה"ל, אמור היה לנסוע ב-7 באוקטובר למוצב נחל עוז, לבקר את בנו, אילון, שמשרת שם. "ב-6:29 הוא התקשר ושאל 'אבא גם אצלכם יש אזעקה?'", שיתף בריאיון עימו. "זה היה קשה. מסע לגיהנום ובחזרה". הנסיעה כמובן התבטלה והשעות הבאות עברו עליו בחרדה גדולה. 

עוד ראיונות על סביבה ומלחמה:

• צפריר רינת: "אם המלחמה לא עוצרת תעשייה מזהמת, היא לא תעצור גם אותנו"
• אביב לביא: "ההוט ספוט של משבר האקלים לא מבחין בינינו לבין הפלסטינים"

"הבן שלי, עד לאחרונה הפרמדיק בחטיבה הצפונית באוגדת עזה, הוא אחד מבני המזל המעטים שיצאו משם בחיים. הוא ראה הכל ובזמן אמת וגם אני ידעתי הכל. היינו בקשר בוואטסאפ". בנקודה זו לביא מבקש להפסיק את השיחה. הקושי ניכר היטב בפניו, ואחרי הכל, הריאיון אמור לעסוק ביציאה מהקושי. "אני לא רוצה להיכנס לזה, זה קשה לי", הוא מבקש. "עד היום לא פתחתי את ההודעות מאותו היום, אני לא מסוגל, זה משחזר לי את מה שעברנו".

ובכל זאת, למרות הקושי הגדול, חמישה ימים לאחר תחילת המלחמה, הצלחת לחזור לעבוד, ואף לכתוב על סביבה. 

"בימים הראשונים, גם ברמה האישית והרגשית, הייתי שם לגמרי איתו (עם הבן י"ג). כמובן שלא הרגשתי שיש מקום לעיסוק מקצועי בסביבה. אבל אחרי כמה ימים כשהרגשתי, אישית ורגשית, במקום שפוי ובשליטה, באיזשהו שלב מתרחש אצלי טוויסט ואני שואל את עצמי איך אני מחבר את הסביבה למה שקורה – או את מה שקורה לסביבה, כי לי ברור מיד שיש קשר מאוד הדוק".

לא מעט עיתונאים הרגישו בנקודה הזו דווקא סוג של ריפיון ידיים, קושי מול הדבר העצום שמתרחש ורצון לעזוב הכל. 

"בגדול, להיות עיתונאי עבד לי. כמובן שזה לא הגן עליי במישור האישי של החרדה לבן שלי, ואני לא אותו בן אדם שהייתי לפני השבעה באוקטובר מבחינת חרדות. בעיקר מתוך דאגה לילדים ובכלל, תחושת אובדן ביטחון בסיסי. 

איך הצלחת להתחיל לכתוב? לחזור לשגרת עבודה?

"כשחילצו את הבן שלי אחרי שהיה נצור תשע שעות בחדר יחד עם עוד שניים-שלושה חיילים, הגיעו כוחות מיוחדים, תפס אותו מישהו מהכוחות המיוחדים, שאל אותו אם הוא פרמדיק וביקש ממנו לקפוץ לטפל בשני פצועים. לא היה לו זמן לחשוב בכלל. הוא התחיל לטפל בהם תוך כדי נסיעה, הכול שם עוד תוך כדי קרב על המוצב. אולי הוא גם זכר בחוכמתו שהדרך הכי טובה להתמודד עם טראומה זה לחזור לתפקד כמה שיותר מהר. הבן שלי הרגיש שהדבר הנכון לו זה לחזור לעשות מה שהוא יודע, להחזיר את השליטה אליו. 

"זה סיפור הזוי – תחנת המשטרה שכל המדינה עקבה איך הורסים אותה על הראש של המחבלים ונהרגו שם המון שוטרים – ההריסות שלה שוכבות בלב השדות"

"למדתי על זה קצת ודיברתי עם אנשי מקצוע כדי להבין זה – זה הדבר הנכון, להחזיר את השליטה. ברגע שאתה עושה מה שאתה יודע, אתה מחזיר לעצמך את השליטה. אחד הדברים הכי לא טובים לנפש במצב הזה, שכביכול מנציח את הטראומה – זה חוסר אונים".

וכך בעצם עשית גם אתה, דרך התוכנית ברדיו ודרך הכתבות?

"לחזור לכס העיתונאי שמסתכל על העולם דרך הפריזמה הזו, שירת אותי. כשאתה עוזר לאחרים, הבעיות שלך קצת מתגמדות. כשאתה שם אותן בצד, יש בזה משהו, אתה בעמדת כוח ושליטה, אתה בעמדת העוזר. לרגע לא רציתי להפסיק להיות עיתונאי או להפסיק לעשות עיתונות, עיתונות רלוונטית, משפיעה, שעוזרת לאנשים. זה עבד לי. להגיד לך שזה יעבוד לי גם בפעם הבאה? אין לי נוסחת קסמים".

בשלב הזה, בתוך הסיפור האישי המטלטל, החלטת לצלול לשטח, פיזית, להביא סיפורים מתוך המלחמה שקשורים לסביבה.

"שבוע או שבועיים אחרי המלחמה פנו אלי תושבי העוטף ואמרו לי שיש פה אירוע של כוחות עצומים על שטחי טבע, על שמורות טבע, על שטחים ירוקים, יש פה כמויות מטורפות של פסולת בשטחי כינוס. הם אמרו שהם נלחמים על החיים פה כי הם רוצים לחיות פה. והם רוצים לחיות פה מסיבה מסוימת: המקום הזה היה המקום הכי יפה, הוא גן עדן וטבע. אם הוא לא יישאר כזה, אז אין על מה להילחם. 

"את אותם הדברים התחלתי לשמוע גם מהצפון: צה"ל פורץ דרכים בתוך אפיקי נחלים. הדבר הבא היה שהתחילו להגיע אליי מהשטח, גם מחיילים, שמועות שמסתובבות להקות של כלבים שנמלטו מרצועת עזה. זה פרסום ראשון שהוביל להרבה פולואפים. בהמשך, אני נוסע נוסע בעוטף ואני רואה שיש ימים שאני נוסע בתוך ענן של אבק ופיח. אני מדבר עם אנשים במשרד להגנת הסביבה ומסבירים לי שזה שילוב של ההפגזות ושל כלים כבדים שמרימים אבק לאוויר. רמות זיהום האוויר קפצו בחלק מתחנות הניטור של העוטף פי ארבעים, לא זוכר כבר את המספרים, אבל בסדרי גודל מטורפים, ונשארו שם תושבים ויש חיילים שמשרתים שם ולוחמים. ככה אני נחשף לעוד ועוד תופעות, עוד ועוד השלכות. כל הזמן חיפשתי איך לחבר את המלחמה לסביבה, ואת הסביבה למלחמה". 

יש סיפור שזכור לך במיוחד? 

"יום אחד, בפברואר, אני מקבל תמונה ממישהו שמסתובב בשטח שם. הוא רואה ערימה עצומה של פסולת בניין בין שדרות לאור הנר, בשטחים הפתוחים, בטבע. אני שואל אותו מה הסיפור, הוא אומר לי שהוא חפר באבנים קצת, בהריסות וגילה שאלה ההריסות של תחנת משטרת שדרות, זו שהוחרבה על המחבלים בקרבות. אמרו לקבלן לפנות אותה לאתר מוסדר, אבל עוד קודם ביקשו שיגיע חבלן של המשטרה כדי לזכות אותה. החבלן השתהה, היה עסוק כנראה בעוד שניים שלושה דברים, וזה מובן. ואז הקבלן אמר 'יאללה, אני לא מחכה יותר', הביא את זה לזה שטח לתוך שמורת טבע. זה סיפור הזוי – תחנת המשטרה שכל המדינה עקבה איך הורסים אותה על הראש של המחבלים וזה ונהרגו שם המון שוטרים, אז ההריסות שלה שוכבות בלב השדות".

"משבר האקלים נשמע כמו בעיה של דובי הקוטב"

לביא הוא בין כתבי הסביבה הוותיקים בארץ וכמו רבים מהם, הוא שם מתןך אהבה לדבר. "זה תחום שהוא אינטרדיסציפלינרי (בין-תחומי) ברמה מטורפת. כל יום אני קם וצריך ללמוד עוד דברים חדשים ועוד תחום שלא התעסקתי איתו אתמול או שלשום או אפילו בחודשיים האחרונים, כי זה אין סופי. זה דוקטורט בכימיה, בתעשייה ובאוויר ובמים ובאוכל שאנחנו אוכלים ובחקלאות ובמחזור, שזו תעשייה מסוג אחר לגמרי, ובים וביבשה ובאדמה ובשטחים הפתוחים ובתכנון ובנייה, אנרגיה ותחבורה. מהבחינה הזו, זה תחום שהוא לא שוחק. אני מסתכל על עמיתיי, נגיד, כתבים צבאיים, בסוף זה כל יום כמעט להתעסק באותו דבר, אז בסדר, אז יש את החזית הסורית ויש את חיזבאללה ויש את הטנקים ויש את המטוסים, אבל בסוף – זו מלחמה. וסביבה זה תחום עשיר ברמה אין-סופית". 

ובכל זאת, יש תחושה בציבוריות הישראלית שאין קשב לנושאים האלה. שהם מעדיפים את שגרת הסיקור של הכתבים הצבאיים, מאשר לשמוע על כריתות עצים, זיהום אוויר או מאבק על הזרמת נפט. 

"אני חולק עליך".

בשביל זה נפגשנו לשיחה.

"תפתחי את אתר 'זמן ישראל' מתחת לכתבות הראשונות, מופיעות הכתבות הפופולריות ביותר השבוע, לפי הכניסות. תפתחי ותסתכלי עכשיו מי במקום הראשון – כתבה שעלתה בדיוק לפני שבוע, על תפיסת הגינון המקיים של חריש. זה סיפור אופטימי, אנשים מחפשים סיפורים אופטימיים בניגוד למה שחושבים בתקשורת, שרק חדשות רעות מביאות רייטינג ורק אימה מושכת קוראים. ואני ממש בעד לספר דברים חיוביים. כמובן שאם יש להם הצדקה והם לא יח"צ ריק והם באמת עם סיבה.

"אני פשוט לא קונה את הדבר הזה שסביבה לא מעניינת את הציבור הישראלי. ואני אגיד לך יותר מזה, 'יהיה בסדר', תכנית הרדיו שאני מגיש כבר 16 שנה בגלי צה"ל, הרי מבוססת על פניות ציבור. הציבור פונה אלינו כשהוא מרגיש שנגרמה לו עוולה ומשהו מציק לו. אנחנו מקבלים 100 פניות ביום בממוצע, המון מתוך הפניות עוסקות בסביבה. זה כר מטורף להבנה של החברה הישראלית". 

ועדיין, נדמה לפעמים שכשהכותרת היא סביבה, הציבור מגלגל עיניים 

"כי צריך לטפל בזה נכון, עיתונאית. בעיני צריך פחות לדבר על משבר האקלים בצורה ישירה. זה מרגיז את ארגוני הסביבה שאני אומר את זה".

למה הכוונה?

"לישראלי הסביר זה נשמע ערטילאי, רחוק, בעיה של דובי הקוטב ובעיה של הנינים שלי ב-2070 בזמן שהיום תיכף האיראנים יורים עלי. ואז נוצר נתק".

אז מה הפתרון? 

"צריך לדבר על כל הדברים שיוצרים את משבר האקלים, 'מתוך שלא לשמה יבוא לשמה'. אם נדבר על תחבורה, זיהום אוויר, מכות חום, בסוף נדבר על זה רק בלי לקרוא לזה בשם. צריך לדבר על היום יום של הישראלים, על הבריאות שלהם, איכות החיים והכסף. צריך לקשור את המיידי לגלובלי".

הרבה פעמים השיח על הצעדים של האנושות אל מול איומי האקלים באמת מרחיק את הציבור הישראלי. לכל היותר זה נתפס כאסקפיזם הוליוודי, הרי מה לנו ולצעדים שהאנושות עושה, כשאנחנו עמוק בביצה הביטחונית האיומה בלב המזרח התיכון. 

"לכן צריך לקחת את הכאן ועכשיו ולקשור למה שמתרחש בעולם, למאקרו. ואנחנו לא עושים את זה. אנחנו כקולקטיב, כן? כתבי הסביבה, מי שעוסק בזה בתקשורת – שזה לא מספיק אנשים, כמובן. אנחנו לא מפצחים את זה מספיק טוב. אני חושב שאם זה מפוצח נכון ומטופל נכון ומתווך נכון, יש לזה קהל".

לביא החל לעסוק בתחום הסביבה כמעט במקרה תוך שילוב של נסיבות אישיות ומקצועיות. "בשנים 2003-4 הייתי כתב במוסף הארץ אצל אהוד (אודי) אשרי המנוח, שהיה עורך מדהים ואיש מאוד מיוחד. כתב מוסף זה בעצם כל שבוע דוקטורט במשהו אחר, 3,000-4,000 מילה פעם בנושא פסיכיאטריה, פעם זכויות אדם, הרבה פוליטיקה. הייתי גם מסתובב בשטחים לא מעט. מתישהו הוא התחיל להעביר לי כתבות עם הקשר סביבתי. לא ידעתי אז כלום על זה, כמו צרכן תקשורת ממוצע. וכל כתבה כזו זה יותר ויותר עניין אותי ודיבר אלי – צורת החשיבה, הנושאים. זה היה אז עמוק לתוך האינתיפאדה השנייה, והרגשתי שהשיח בארץ תקוע. זה היה טוויסט מול כל העיסוק באקטואליה, בפוליטיקה ובכיבוש". 

"מה שלא פוצח, וזה הדבר הכי חשוב – איך מביאים את הסביבה לכותרת הראשית, איך הסביבה הופכת לחדשות"

גם ברמה האישית לביא נחשף לנושא, לאחר שבנו הבכור, עתי, אז בן שנתיים וחצי, פיתח אלרגיה בינקותו, מה שבתורו הוביל את בני ביתו בעצת רופא לתזונה אורגנית. "שאלנו מה זה, השנה היתה 2002-3 כן? לא ידענו מה זה בדיוק. כלומר ידענו שיש מילה כזאת, אבל לא ידענו מה זה אומר. והוא שלח אותנו לברר. וככה התחיל המסע להבין מה זה אוכל אורגני".

לביא ובת זוגו, העיתונאית שירי כץ, יצאו אז לחקור את התעשייה בארץ. "אבל מיד עלו לנו שאלות, כמו למה זה יקר? איך אני יודע שזה באמת אורגני? מה היתרונות המוכחים של זה, בריאותית וסביבתית? ובעיקר, איפה מוצאים את זה בארץ?". המסע הוביל אותם לכתיבת ספר משותף "המדריך הישראלי לאוכל אורגני". "זה הפגיש אותי עם עולם החקלאות, הסביבה, חומרי הדברה, זיהום קרקע, זיהום מקורות מים".

בשנים האלה ההתעסקות בסביבה נתפסה טהרנית, מנותקת, מעין מחבקי עצים ופריבילגים. לא היה לך חשש לעסוק בזה? 

"שאלה מעניינת – גם היום לפעמים זה נתפס ככה. את אפילו בעצמך אמרת בתחילת השיחה שהתחושה הכללית היא 'את מי זה מעניין עכשיו עצים'. אנחנו מדינה שבה כל אירוע – ובטח שהאירוע הנוראי שאנחנו נמצאים בו עשרה חודשים – לוקח אותנו אחורה ולא רק בסביבה. אני בטוח שיגידו לך גם כתבי רווחה, חינוך ובריאות את אותו הדבר. יחד עם זאת, אני כן חושב שיש יותר השכלה, מודעות והבנה של סביבה. לצד זה, היום זה לא נתפס כפריבילגיה של 'מחבקי עצים' לעומת 2004. אני חושב שהדור הצעיר הרבה יותר מודע ומבין. אני גם רואה את זה על החבר'ה שבאים לגלי צה"ל. יש גם כמובן תרומה משמעותית לרשתות החברתיות, זה בא מלמטה וזה מעניין הרבה אנשים".

מה לדעתך צריך להשתנות? או – לא השתנה מספיק? 

"מה שלא פוצח, וזה הדבר הכי חשוב – איך מביאים את הסביבה לכותרת הראשית, איך הסביבה הופכת לחדשות. לא התרחשה עוד ההבנה של לקחת את הדברים האלה ולהפוך אותם לניוז שמכתיב את סדר היום ונכנס לסדר היום, לתוך ה'ניוז סירקל' האקטואלי שהתקשורת מכורה לו קצת, של כותרות העיתונים, האתרים, המהדורות והרדיו. לשם סביבה לא מצליחה כמעט להיכנס. אפשר לנתח את הסיבות, אבל זה לדעתי מבחן התוצאה, שם הכישלון העיקרי והחסר העיקרי, עיקר העשייה היא מגזינית. 

"אחת הסיבות היא שאין לערוצי הטלוויזיה אף כתב שזה התפקיד שלו, כמו כתב צבאי, מדיני, פוליטי, כלכלי. אין אף פרשן שזה התפקיד שלו, שמביא את הסיפורים החזקים, ואז באופן טבעי יקבל את המקום. בסוף, זה הכל המנדט של העורכים, דרגי הביניים ומעלה, מי שעורכים תוכניות. רובם לא מספיק יודעים, לא מספיק סקרנים, עובדים על אוטומט, שמרנים, וזה מאכזב מאוד".