ערכת שאלות לפוליטיקאים
תפריט
תפריט
תפריט
תפריט
ערכת שאלות לפוליטיקאים
רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר:
סיקור תחום הסביבה מתקשה פעמים רבות להתכתב עם עתות חירום ביטחוניות. זיהום אוויר, ניהול שוק הפסולת, תכנון על חשבון שטחים פתוחים, שמירה על נחלים והים, ואפילו משבר אקלים, כל אלה הם חלקים משמעותיים מהשגרה, החיים עצמם, היומיום של כל אחד ואחת מאיתנו והעתיד המשותף.
השבועות הראשונים של המלחמה העמידו אתגרים מקצועיים רבים לכתבים, גם ברמה האישית אל מול המערכה העקובה וזוועות הטבח שהנפש עוד מעכלת וגם מול תעדוף המשימות החדש. בניגוד לתחומי סיקור רבים, הסביבה אינה משיקה באופן טבעי עם סדר יום צבאי וכתבי סביבה רבים נעו על הרצף שבין יאוש ומיאוס לבין התגייסות לסיקור המצב הכללי. אך כששגרה חדשה התבססה, גם התחום הזה קיבל תפנית משלו.
דריסת הרגל האחרונה הרשמית של מיקי חיימוביץ', חברת הכנסת לשעבר ויו"ר מרכז "השל" לקיימות, בעולם התקשורת, הופסקה עם פרוץ המלחמה. יחד עם דניאלה לונדון דקל הן הגישו תוכנית רדיו שבועית, "ירוקות", שעוסקת בעולמות הסביבה. מה שהתחיל בפיילוט לתאגיד לרצועת שידור, הפך לתוכנית ברדיו תל אביב במשך עונה שלמה.
"התעסקנו בדברים שאני חושבת שבאמת אין להם ביטוי ברדיו, ואני גם מרשה לעצמי להגיד שזה היה בדרך מיוחדת ששילבה הומור וקלילות בנושא שהוא בדרך כלל באמת קשה לדברר".
ומה קרה?
"יצאנו לפגרה והיינו אמורות לחזור בעשרה לאוקטובר והתוכנית לא חזרה מעולם".
זה ברור, לפחות בשלב הראשון, אבל מדוע לא בהמשך?
"זה היה נראה כאילו שלאף אחד אין באמת סבלנות ופתיחות וגם לנו, אני חייבת להודות, לא היתה. שקעתי אז בעבודה והתנדבות במטה החטופים וסיוע בחקלאות ובאיזשהו שלב הרגשנו שקשה לנו לחשוב ולהתעסק בזה ונראה היה שאין באמת קשב לזה".
חשבת לחזור לתקשורת?
"לא, לא רציתי. אני כבר הרבה שנים לא מוצאת את הדבר בתקשורת שבאמת יגרום לי לרצות לחזור. כל הניסיונות לייצר רצועות שידור ירוקות לא צלחו. יש לי פחות עניין היום לשבת באולפן ולנהל ראיונות עם פוליטיקאים, עשיתי את זה הרבה שנים וזה לא משהו שאני מאוד מתגעגעת אליו".
בשבועות הראשונים של המלחמה, היה לך ברור שאת חוזרת לעסוק בסביבה או שהיה לך רגע של רפיון ידיים?
"היה, היה רפיון ידיים והיתה גם תחושה שאין כרגע עם מי לדבר ואין מה לעשות. ובגלל זה גם לקחתי פסק זמן, ונסעתי מפה לכמה חודשים לניו זילנד. טיילתי, אבל גם בחנתי סוגיות סביבתיות שעניינו אותי. יש לניו זילנד דימוי של מקום מתקדם מבחינה זו וחזרתי עם תובנות מהחודשים שלי שם. יחד עם זאת, לעולם לא אעזוב את הנושא הזה, הוא בדמי ונשמתי, וזה עדיין הנושא שמפעיל אותי ומדליק אצלי את המבערים".
די מדהים שזה נתפס סוגיה של שמאל וימין בישראל.
"אני רואה בנושא האקלימי כמשהו שצריך לאחד אותנו ויכול לאחד אותנו".
באיזה אופן?
"למשל ההסכם בזמנו שקודם ביחד עם הירדנים – אנחנו מספקים להם מים והם נותנים לנו שטחים להניח פאנלים סולאריים – אלה הדברים שיגרמו פה ליציבות ויגרמו לשותפויות. ה'הוט ספוט' שאנחנו מוגדרים בו בנושא הזה של משבר האקלים, לא מבחין בגבול בינינו לבין הרשות הפלסטינית או בינינו לבין ירדן או בינינו לבין מצרים. זה הדבר הגדול שבסופו של דבר ישפיע על כולם ויכול לחבר בין אויבים. זה צריך להיות אינטרס של כולם פה, ככה צריך להתייחס לזה. אם אני מנסה לחפש מקום אופטימי, גם היום בתוך השבר, בתוך כל מה שקורה בעוטף, את הבנייה מחדש אפשר יהיה לעשות אחרת לגמרי".
החשיבות של היערכות לחירום לא שינתה את היחס למשבר האקלים בעיניך?
"תראי, יש דברים שקורים יותר טוב היום, גם במשרד האנרגיה למשל, כל מה שקשור בנושא של הסולארי שנאבקתי עליו הרבה זמן. יחד עם זאת, אנחנו רואים דברים קשים, כמו הסיפור של קצא"א, או ההחזרה לדיון של תחנות כוח גזיות, דברים שכבר חשבנו שעברנו איזשהו תהליך איתם והם פתאום מתעוררים מחדש 'בזכות' גורמים מסוימים בממשל הנוכחי. וזה מאוד מטריד".
את רואה שינוי מגמה בתפיסות הסביבתיות בעשור האחרון?
"כן, למשל בזמנו כשהייתי בפוליטיקה ורק יצאנו לדרך, לפני כחמש שנים, היה לנו יום עיון במכון למחקרי ביטחון לאומי. קיבלנו בשעתו סקירות על כל החזיתות וכל האיומים. ומשבר האקלים לא הוזכר. אמרתי להם, 'רגע, איך זה יכול להיות שאתם לא מדברים על האיום הזה?' והם הסכימו איתי. והנה, היום גלית כהן שם (מנכ"לית המשרד להגנת הסביבה לשעבר, י"ג) וגם ד"ר שירה עפרון (חוקרת את הקשר שבין שינויי אקלים וביטחון לאומי, י"ג) ויש היום כבר דסק שלם שם שבאמת מטפל בסוגיה הזאת כאיום, כי היום אנחנו יודעים שיש בזה הרבה מאוד אלמנטים שישפיעו מבחינה ביטחונית אסטרטגית ושצריך לקחת אותם בחשבון. אז כן, אני רואה שינוי. יחד עם זאת, יש נושאים שהלכנו בהם אחורה, כמו ביטול המס על הכלים החד פעמיים".
כשחיימוביץ' פרשה מהפוליטיקה בתום כהונת הכנסת ה-23, כבר היה לה ברור שהיא ממשיכה לשאת את הדגל הסביבתי ולפעול בגזרה הזו. "אם אני מרצה, אם אני מדברת – זה רק בנושאים האלה", סיפרה. אלא שזה התחיל כמעט במקרה, כשפרשה מקריירה מבטיחה ונוחה בלב הפריים טיים הישראלי, הגשת חדשות 10.
"האמת שהכניסה שלי לתחום הסביבה התחילה דווקא בעיסוק שלי ב"יום שני ללא בשר" ("Meatless Monday") בהפחתת צריכת בשר, שנבעה משיקולים מוסריים. כשפרשתי מהחדשות ב-2011 החלטתי שאני רוצה להביא את היוזמה לארץ. כמה שנים קודם לכן, ב-2009, פול מקרטני השיק את הקמפיין וזו הייתה בעצם הפעם הראשונה ששמעתי על החיבור בין בשר וצריכת מזון מהחי לסוגיות סביבתיות, לא ידעתי בכלל שיש איזשהו קשר".
איך הצלחת לקדם את "Meatless Monday" לתוך התקשורת הממוסדת?
"הצלחתי בין היתר בזכות הפרסום והידוענות שלי, הצלחתי להביא לכך שהפרויקט היה מאוד מאוד מדובר, הגענו למשל לחברות קייטרינג מאוד גדולות, הגענו לשיתופי פעולה עם משרדים ממשלתיים בחדרי האוכל שלהם; למשרד החינוך, לבתי ספר, עיריות, הייתה לי פינה כזאת קבועה בתוכנית בוקר, טור קבוע בעיתון לאישה שכתבתי בכל שבוע והכנסתי מתכון, וניצלתי את הבמה הזאת כל הזמן גם להכניס את ההיבט הסביבתי".
דרך הצלחת – חיימוביץ' הגיעה להיבטים סביבתיים במזון, דרך בזבוז מזון ומזון בר קיימא, מזון מקומי וטבעי: "ודרך הקמפיין – נפתחו לי העיניים והפכתי להיות בן אדם שהוא הרבה יותר מודע לסוגיה הסביבתית, סוגיית הקיימות ומשבר האקלים". אלא שב-2013 חיימוביץ' קיבלה הצעה להוביל תוכנית תחקירים חדשה בזכיינית רשת, אז עוד במסגרת שידורי ערוץ 2, "המערכת" ויצאה לדרך חדשה-ישנה. "הם הציעו לי להוביל תוכנית תחקירים חברתית, זאת הייתה ההגדרה, לא מעט בהשפעת המחאה החברתית. זה היה משהו שבשבילו היה שווה לי לחזור לטלוויזיה".
ומה לגבי סביבה?
"כשניהלנו את המשא ומתן, אמרתי שאני ארצה לשדר גם סרטים סביבתיים".
ואיך הגיבו?
"כבר אז נתקלתי בהרמת גבה 'את מי זה מעניין?'. אבל אני למודת ניסיון, גם כשבאתי למנכ"ל חדשות עשר בזמנו והצעתי לו לעשות את 'ישראלים עשר' – לא הבינו בכלל איזו הצדקה יש לזה ומה זה 'חדשות טובות' ונתנו לי כל מיני דוגמאות שבעבר זה לא הצליח. חשבתי שהכל תלוי באיך מפצחים את זה טלוויזיונית. אם זה יגע באנשים, לא ידבר על דברים רחוקים מהם אלא על היום יום שלהם, אם זה יהיה מאוד מגוון – אז יהיה עניין בסרטים האלה. ובאמת הוסכם שכל עונה יש סרט סביבתי".
ואיך משווקים סביבה ללב המיינסטרים?
"הסרט הראשון שעשיתי היה על בזבוז מזון, שזה היה נושא שהיה קרוב לליבי. היו בו משפחות שלקחנו אותן לניסוי, שבו הן נדרשו לשנות את הרגלי הצריכה שלהן בבית, ניתחנו פחי זבל בשכונת יוקרה מול שכונה מרקע סוציו אקונומי נמוך כדי להבין מה אנשים זורקים לפח, עסקנו ב'צלילת פחים', עסקנו בעולמות פגי התוקף. יצרנו סרט שבעיני באמת היה מאוד מעניין, וגם היה לו רייטינג מצוין".
הסרט הוביל לעוד ארבעה סרטים שעסקו בנושאים סביבתיים שונים בחמש העונות הבאות. "זה היה עיסוק חדש, אחר, מה שמאוד מאוד היה מספק זה שמעבר לרייטינג, לסרטים היו חיים אחר כך. עד היום הם משודרים בבתי ספר ומדברים עליהם במקומות שאני באה אליהם. למרבה הצער, הם רלוונטיים היום כמו שהם היו אז, לא השתנה הרבה".
הייתה לזה השפעה? מעבר לדעת קהל.
"לסרט 'המחיר היקר של האופנה הזולה' הייתה השפעה מטורפת. הסרט על בזבוז המזון שינה דרמטית את היחס של הצבא לנושא של תרומות מזון".
באיזה אופן?
"במסגרת הסרט היה לי עימות לא סימפטי עם מי שהייתה ראש ענף מזון בצבא, אחרי חמש שנים שהצבא לא היה מוכן לשתף פעולה עם תרומות מזון והיו זורקים כמויות מטורפות של אוכל מוכן. בעקבות הסרט הזה הצבא חזר לתרום והיום 'לקט ישראל' אומרים שהוא התורם הגדול ביותר שלהם. מעבר לזה – הסרטים העלו סוגיות שנדיר היה שדיברו עליהן בטלוויזיה הישראלית, בטח בפריים טיים".
הסרטים מיצבו אותה עוד יותר עמוק בתוך עולמות הסביבה ומשם, כשנכנסה לפוליטיקה ב-2019, לא היה ספק תחת איזה כובע. אחד מפריטי המידע הויקיפדים עליה הוא שדרשה להחליף את כסא העור במושב שלה במליאה, לכסא מחומר שאינו מהחי. מנכ"ל הכנסת סירב.
"זה היה ברור שזה הטיקט שלי ושאני נכנסת לפוליטיקה רק כדי לעשות שינוי בתחום הזה. להיות קול מייצג לנושא הסביבתי בעקבות פרישתו של דב חנין – פרישה שהאיצה את ההחלטה שלי להיכנס לפוליטיקה, כי נוצר ואקום מאוד גדול של ייצוג לנושא הזה בכנסת".
מה ראית בכנסת?
"כשהייתי יושבת ראש ועדת הפנים והסביבה בכנסת, היו מגיעים אליי רפרנטים ממשרדי הממשלה השונים ונדהמתי מחוסר הבנה שלהם וחוסר היכולת שלנו במדינת ישראל לייצר תוכניות ארוכות טווח. אנחנו כל הזמן רק מכבים שריפות. אין הבנה שבעצם בהחלטות נכונות תקציבית, זה חיסכון של מיליארדים בעתיד".
איך חווית את התקשורת מנקודת מבט שלך כח"כית?
"היה קשה מאוד לדברר את הדבר הזה ולהיכנס איתו לתקשורת. חוויתי המון תסכול ונתקלתי בהמון בורות, גם בקרב עיתונאים ועורכים שלא מבינים בעיניי את הסיפור הגדול והאמיתי של משבר האקלים, וכמה הוא באמת מחובר לכל היבט בחיים שלנו.
"הייתי מאוד מתוסכלת: למה אין בכלל עדיין בחדשות 12 כתב סביבה? גם היום, במערכות הגדולות בדרך כלל מדובר בכתבים צעירים וחדשים, אז פחות מקשיבים להם. העורכים עדיין שבויים בקונספט שזה לא חשוב ולא מעניין את הציבור, ואז זה מין מעגל כזה: הם חושבים שזה לא מעניין, אז לא עושים על זה כתבות ולא עושים על זה כתבות, אז הציבור לא יודע. בגלל זה הכיוון שלנו צריך להיות לא להשקיע בעיתונאים, אלא להשקיע בציבור, לייצר דרכו את אמצעי לחץ על התקשורת".
הציבור הרחב נמצא בדיוק במחוזות שעזבת, הציבור הרחב רואה חדשות 12 וחדשות 13.
"אבל זה העניין, כי אם את מבינה שזה מעגל שמזין את עצמו, את צריכה לשאול את עצמך איפה את משקיעה. האם אני משקיעה בניסיון להביא לכך שיהיה כתב סמכותי בגוף חדשות משפיע – או שאני מבינה שאני צריכה לשנות, שהציבור צריך לדרוש את זה? בקמפיינים ראיתי את זה, ככל שאתה מייצר יותר שאלות בחוגי בית על הסוגיות הסביבתיות – ככה מתחילה מודעות".
למה הכוונה?
"כשאתה מגיע לראש העין למשל ושואלים את כל הפוליטיקאים על תחנת הכוח, אתה מתחיל לייצר קשר בין האנשים לסיפור הסביבתי ואיך זה משפיע על החיים שלהם. הציבור מתחיל לדרוש מהפוליטיקאים שיתעסקו בזה, וככה אתה מייצר שינוי, אתה מייצר פוליטיקאים שמבינים שהם צריכים צריכים לבוא עם תשובות".
ואיך משפיעים על הסיקור וסדר היום?
"אולי הגישה צריכה להשתנות, ולא להילחם שיהיה כתב סביבה, אלא כדי שאנשים יבינו את מושג משבר האקלים בהיבט הרחב שלו והאמיתי שלו, בעצם כל דיווח צריך לעבור דרך הפילטר של משבר האקלים. כלומר, כלכלה, חברה, מזון, אנרגיה, תקציב, ביטחון, מגדר, פנאי – כל הדברים האלה, אנחנו יודעים שלמשבר האקלים יש השפעה עליהם. בגלל זה לא צריך לסקר את משבר האקלים, אלא צריך לסקר אחרת את כל התחומים המסורתיים".
בתקופת המחאה החברתית אפשר היה לראות תהליך למידה מאוד מהיר של הציבור, והטמעה של מושגים כמו למשל צדק חברתי ושוויון. אלה מונחים שהשתמשו בהם תנועות חברתיות, ואחרי המחאה הם הפכו להיות מדיניות ותפיסת עולם. את חושבת שזה יקרה גם בתחום הסביבה בארץ?
"אני מאמינה שזה יכול לבוא מלמטה ואני חושבת שיש היום הרבה מאוד אנשים, בעיקר אנשים צעירים, שכן מבינים כבר אחרת את הסוגיה הזאת, והם התקווה שלי".
ב"יום שאחרי" אנחנו אלה שנשאר. כי עיתונות בבעלות הציבור אי אפשר להשתיק
