אמיצים מול הקואליציה רק בהצבעה חשאית? חייבים לדבר על השיטה

איננו יודעים אילו חברי כנסת מהקואליציה הצביעו השבוע במפתיע בעד חברת הכנסת קארין אלהרר, לנציגת האופוזיציה בוועדה לבחירת שופטים. תהליך בחירתה הוא אחד מכמה מקרים נדירים שבהם מתנהלת הצבעה חשאית, וכל מה שאנו יודעים הוא התוצאה: 58 ח"כים הצביעו בעד, לעומת 56 שהתנגדו. כלומר, לפחות ארבעה "מורדים" מהקואליציה.

התוצאות הללו מעלות תהיות בנוגע ליתרונות ההצבעה החשאית. כיום, בצל חיסול שיטתי והדרגתי של עצמאות הכנסת, הצבעות על חוקים שמשפיעים על כולנו, אינן באמת תוצאה של החלטת 120 הנציגים המשקפים את רצון העם. הכנסת הפכה לשלוחה של הממשלה, כך שההצבעות הן תוצאה של שררת מנהיגי הקואליציה. חברי הכנסת הפכו לרובוטים שמצביעים כפי שמנהלת הסיעה צועקת להם מתחתית המליאה: "בעד!" או "נגד!". ברגעים האלה, כל מהותם מתרכזת באצבע, לא במוח ולא בלב.

נוכח המצב, האם יש מקום להגביר את המקרים בהם ההצבעות בכנסת נערכות באופן חשאי? על פי תקנון הכנסת, הצבעות חשאיות חלות כיום על מינויים – נשיא המדינה, מבקר המדינה, ונציגי ועדות כמו במקרה הנוכחי. האם יש מקום לאפשר אותן במקרים מיוחדים נוספים?

נימוקי הנגד עולים מיד: המחיר של היעדר שקיפות הוא נטילת נקודות הלחץ של הציבור על חברי הכנסת לקראת ההצבעות. מדוע שלא ייאלצו לתת דין וחשבון על מעשיהם? האמת, אני לא בטוחה מי היום עדיין דורש את זה מחברי הכנסת. המשמעת הקואליציונית הפכה לכל כך שגורה, שהם לא מתביישים לומר שמחיר המרד לא שווה את זה. הוא יעלה להם בעיכוב חקיקה, נקמה מצד משרדי ממשלה, שיתוק הרסני.

מעניין לראות מה מתרחש בפרלמנטים מקבילים אלינו: על פי מסמך של מרכז המידע והמחקר של הכנסת, בדמוקרטיות מקבילות לישראל ישנם מנגנונים המשלבים הצבעות חשאיות או חצי גלויות. כך למשל, באיטליה,  הצבעה חשאית יכולה להיערך לבקשת 20 חברי סנאט (כשישה אחוזים), או לבקשת יו"ר סיעה שבה 20 סנאטורים, בנושאים חברתיים ומוסריים מסוימים שאושרו לשם כך בחוקת המדינה, או בהצבעות לתיקון תקנון הסנאט.

אם ניקח השראה מאיטליה (כלל לא בטוח שכדאי, אבל נעשה זאת לשם הדיון), כיצד ישפיע עלינו מודל שבו, למשל, בנושאים מגדריים (דוגמת האיזוק האלקטרוני) או בנושאי דת ומדינה (חוק המרכולים), היו מתקיימות הצבעות חשאיות?

שלטון הפחד 

המחשבה על הצבעה חשאית כאפשרות שעשויה להיטיב איתנו, בעיקר מעידה על מצב החירום המושתק בישראל, שזעק השבוע לשמיים: ריסוק עצמאותה של הכנסת. הרשות המחוקקת וגם המפקחת, כמעט השלימה את הפיכתה המוחלטת לזרוע של הממשלה. מספיק לראות את ההודעה המשותפת של ראשי הקואליציה השבוע, אחרי החלטה העצמאית של ח"כ טלי גוטליב מהליכוד להגיש את מועמדותה לוועדה לבחירת שופטים: "ראש הממשלה, כל ראשי הקואליציה וסיעת הליכוד, אינם מוכנים לקבל מצב שבו חבר כנסת יפעל על דעת עצמו ויפר את ההסכמים הקואליציוניים, בפרט בנושא רגיש זה". העונש לא איחר לבוא: על ח"כ גוטליב נאסר לכהן יותר בוועדות, היא לא תוכל להעלות הצעות חוק ולא תוכל לדבר בשם הליכוד במליאה.

מעבר לכך, הפחד הנוראי ששורר סביב מחלוקת בריאה: שינוי האיזונים בין הרשויות במשטר שלנו, לא מאפשר לנו להתקדם בחשיבה על חלק מהשינויים המוצעים ברפורמה או המהפכה המשפטית. חברי כנסת מהליכוד שעשויים להתנגד לרמיסה של מערכת המשפט, אך להסכים במו"מ למודלים אחרים אפשריים – נקטו בדממה רועמת לאורך כל התקופה אחרונה. פיטורי שר הביטחון יואב גלנט המחישו את עוצמת העונש שמחכה למי שיעז להמרות את המשמעת הקואליציונית.

וכמובן, שאיש לא יחשוב שהמחנה הנגדי פעל אחרת. מספיק להפנים את המבנה הלא דמוקרטי של מפלגות כמו יש עתיד והמחנה הממלכתי, כדי להבין כמה פחד שורר בקרב ח"כים זוטרים להתנגד לשליטים מעליהם. מעבר לכך, הקואליציה הקודמת לא נקפה אצבע כדי לחזק את מעמדה של הכנסת. נאדה. 

כעת, כשהמחאה הציבורית התעוררה, ואירועים כמו בחירת נציגי הוועדה לבחירת שופטים הפכו ל"דרמה" שרבים יותר מבעבר מתעניינים בה – זו ההזדמנות לדרוש מנבחרי הציבור פתרון לכשל הדמוקרטי האיום שכולנו, ימין ושמאל, סובלים ממנו – חולשתה של כנסת ישראל.