איפה גדולות האומה? חוקים חדשים להנצחת הרבנים הדגישו את יחס הממשלה לנשים

לראשונה במליאת הכנסת עברו אתמול (שני) בקריאה ראשונה שני חוקי הנצחה לרבנים. האחד חוק להנצחת הרב עובדיה יוסף, הכולל חובת קיום יום לימודים במוסדות החינוך בו ילמדו תלמידי ישראל על מורשתו של הרב יוסף, והשני חוק להקמת מרכז הנצחה לרב חיים דרוקמן.

מעולם לפני כן לא חוקק חוק להנצחת רבנים של זרמים פוליטיים בישראל, כשחוקים מסוג זה בעבר בחרו להנציח פוליטיקאים ומדינאים גברים בלבד. בדיקה ברשימת החוקים שנועדו להנציח אישים בישראל מעלה כי הכנסת בוחרת להנציח רק גברים. באופן לא ישיר מונצחת ראשת הממשלה לשעבר גולדה מאיר, במסגרת חוק כולל להנצחת ראשי ממשלה ונשיאים בישראל שעבר ב-1986, אולם אף חוק הנצחה ייחודי לאישה לא עבר מעולם בכנסת, למרות שהועלו מספר חוקים להנצחת נשים. 

מי כן הונצח במסגרת חוק? הראשון שכנסת ישראל בחרה להנציח היה ראש הממשלה הראשון של ישראל, דוד בן גוריון, שחוק להנצחתו עבר ב-1976. החוק השני התקבל בשנת 1997, לאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין, והיה חוק להנצחת מורשתו. שנה לאחר מכן, בשנת 1998, עבר חוק להנצחת ראש הממשלה מנחם בגין.

בשנת 2004 עבר חוק להנצחת זכרו ופועלו של חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל. 

בשנת 2005 עבר חוק להנצחת זכרו ופועלו של זאב ז'בוטינסקי. מאוחר יותר באותה שנה גם עבר חוק להנצחת השר לשעבר רחבעם זאבי, חוק שלאור חשיפת תוכנית עובדה ב-2016 לפיה זאבי ביצע מעשי אונס וניצול מיני, היו קריאות לביטול החוק, אולם זה נותר עדין בספר החוקים של ישראל. 

בין השנים 2014-2023 הועלו שמונה הצעות חוק להנצחת ראשת הממשלה היחידה שכיהנה בישראל – גולדה מאיר, אולם כולן לא עברו אפילו קריאה ראשונה. במהלך השנים עלו הצעות להנציח את פועלן של שלוש נשים נוספות.

החוק להנצחת חנה סנש הוגש בדיוק לפני שנה על ידי ח"כ שלי מירון (יש עתיד) ובו צוין כי "חנה סנש הייתה לוחמת ומשוררת יהודייה, אחת מצנחני היישוב בארץ ישראל אשר הקריבה את חייה למען שימור וקיום העם היהודי בזמן מלחמת העולם השנייה. דמותה של חנה סנש משמשת מופת, דורות רבים מתחנכים על סיפור גבורתה, על שיריה. בשל היותה צנחנית אישה בתקופה בה היו נשים מעטות כמותה, סנש הפכה לסמל להעצמה נשית ושבירת תקרת הזכוכית לנשים השואפות להיות לוחמות".

בשנת 2005 הגישו חברות הכנסת יולי תמיר ואתי לבני, שתי הצעות חוק להנצחת זכרן ופועלן של שתי נשים, האחת היא הנרייטה סאלד, והשנייה רחל ינאית בן-צבי. שתי ההצעות לא עברו קריאה ראשונה. 

בהצעת החוק לגבי סאלד נכתב כי הייתה אחראית למעשה להקמת התשתית למערכת הבריאות בישראל, "האישה הראשונה שלמדה בבית המדרש לרבנים קונסרבטיביים בניו-יורק אולם לא הוסמכה. הנרייטה סאלד נתרמה לפעולות סעד וסיוע למהגרים יהודיים מרוסיה לארה"ב. לצד פעילותה הציבורית עסקה בכתיבת שירה ופרוזה והיתה לעורכת הראשית של ההוצאה לאור היהודית הראשונה. הנרייטה סאלד הצטרפה לתנועה הציונית, הקימה את הסתדרות הנשים הציונית בארה"ב בהדסה ושימשה כנשיאת הארגון. הנרייטה סאלד ריכזה את מחלקת הבריאות והחינוך בהנהלה הציונית, הקימה את בית הספר הראשון לאחיות ורשת מרפאות ציבוריות בכל הארץ והקימה הלכה למעשה את התשתית למערכת הבריאות בישראל. היתה חברה בועד הלאומי וראש השירות הסוציאלי, עמדה בראש מפעל  עליית הנוער של הסוכנות היהודית". 

לגבי ינאית בן-צבי, אשת נשיא המדינה לשעבר, נכתב בחוק כי הסיבה להנצחת מורשתה טמונה בהיותה מנהיגת תנועת "השומר", מנהיגת תנועת "הפועלות" – תנועת העבודה של הנשים בישוב היהודי, וממקימות מפלגת "אחדות העבודה" וממנהיגות ארגון ה"הגנה" בירושלים. בנוסף סייעה להקמת הגימנסיה העברית בירושלים, הייתה ממקימות התיכון החקלאי לבנות, ועוד. החוק לא עבר קריאה ראשונה. 

העברת שני החוקים אתמול מסמנת את התפנית ההיסטורית שישראל עוברת בשנים האחרונות, ותחת הממשלה הקיצונית-ימנית בתולדותיה. מעמדן של נשים נפגע בכל תחומי החיים בישראל, במקביל לעלייה במעמד רבנים גברים מזרמים שונים. 

מעמד האישה בישראל מעולם לא היה מהטובים בעולם, וזאת בשל השסע החילוני-דתי. ממשלת ישראל אשררה את האמנה לביעור כל הצורות של אפליה נגד נשים (CEDAW) רק בשנת 1991, וגם בכפוף להסתייגויות בנושאי אישות, כשחוקי דיני הדת היהודית סותרים חלק מסעיפי האמנה. 

הייצוג הנשי בקרב ההנהגה הנבחרת הגיע לשיא בשנות האלפיים, ובממשלת בנט-לפיד נשברו שיאי הייצוג הנשי בממשלה, במנכ"לות משרדי הממשלה ובכמות חברות הכנסת, אולם בכנסת ה-25 ובממשלה ה-37 הייצוג הנשי התדרדר עשרות שנים אחורה. 

חוקים להנצחה שמורים בישראל 2024 רק לגברים, אפילו לגברים המואשמים באונס והטרדות מיניות, ולבטח גברים הדוגלים באפלייה שיטתית נגד נשים בתחומי חיים שונים, ומסיבות שונות. היעדר ייצוג נשי תורם להיעדר הנצחת פועלן של נשים. מבין שמונה הצעות החוק להנצחת ראשת הממשלה גולדה מאיר, שבע מהן הוגשו בהובלת נשים, ורק אחת על ידי גבר.