התחקיר על ניסיון ההשתלטות של נתניהו על הלמ"ס הזכיר מדוע צריך להילחם על השידור הציבורי

קוראת קבועה של "העין השביעית" מכירה היטב את הרעות החולות של התקשורת הישראלית, מהשחיתות ושירות האינטרסים הזרים של המו"לים, עד לפרסום סמוי, תרבות הקליקבייט, עיתונות של מירוץ סוסים והזנחת הנושאים החשובים באמת. דיכאון גדול, סיבות רבות לו. אבל שווה מדי פעם לעצור את הסוסים כדי לפרק לגורמים מקרה שממחיש מה היא עיתונות טובה, ומה גדול כוחה כשנעשה בה שימוש נכון וערכי. במיוחד כשהיא ממומנת מכספנו, ומשודרת לכולם בשידור הציבורי.

כזו היתה החשיפה והמעקב של מיכאל שמש בחדשות 11 אודות הצנחת מקורב פוליטי של ראש הממשלה בנימין נתניהו ללשכה המרכזית לסטטיסטיקה: יוסי שלי, מנהל קמפיין הליכוד (אחרי שכבר קיבל ג'וב כמנהל משרד ראש הממשלה). הכתבה הראשונה שודרה בפברואר, אז חשף שמש את דרישת נתניהו למנות את שלי לממלא מקום הסטטיסטיקאי הראשי, למרות שהוא חף מכל כישור רלוונטי לתפקיד. לפרסום היתה השפעה מיידית: המכרז הוקפא.

מינוי מקורב פוליטי חסר כישורים לראש הלשכה המרכזית לסטטיסיטיקה (למ"ס) הוא בעל משמעויות מרחיקות לכת. הלמ"ס מייצר את מסד הנתונים הלאומי עליו נשענת כל עבודת הממשלה. שמש הזכיר כיצד בטורקיה פיטר הנשיא רג'יפ טאיפ ארדואן את ראש הלמ"ס הטורקי כדי להסוות את נתוני האינפלציה הגבוהים. פוליטיזציה מסוג זה של נתוני המקרו של מדינת ישראל היתה מחבלת קשות בעבודת הממשלה וגוררת חוסר אמון מצד השווקים והמשקיעים.

אם כן, לחשיפה של שמש היתה משמעות כבירה. אולם מה שעוד ראוי לציון הוא שב"כאן" לא הרפו, לא הסתפקו בתגית המחמיאה של "פרסום ראשון" והמשיכו לעסוק בנושא במספר כתבות המשך, בדיגיטל ובמהדורה עצמה. בין השאר חשף שמש כי התפקיד הרגיש הוצע גם למקורב אחר, אבי שמחון, יועצו הכלכלי של נתניהו, מה שביסס את החשיבות שמעניק ראש הממשלה למינוי אדם הנאמן לו לתפקיד שאמור להיות מקצועי נטו.

חודש לאחר החשיפה הראשונה הציג שמש הישג נוסף: תחקיר שהמחיש את המנגנון שמאחורי ניסיון המינוי הפסול. שמש הציג מכתב ששלח שלי לנציב שירות המדינה וליועצת המשפטית של משרד ראש הממשלה, בו הוא מנסה להתערב בהליך המינוי, נוזף בהם וקובע כי הסמכות בעניין נתונה לראש הממשלה בלבד וכי אין להתערב בשיקול דעתו. מה שחיזק את התחקיר היתה ההכחשה הנמרצת של עצם קיומו של המכתב, שהוצג במלואו לצופות ולצופים. גם המסגור היה חשוב: בחדשות 11 בחרו בניסוח חריף לכותרת – "כך ניסו נתניהו ומקורביו להשתלט על הלמ"ס".

תחרות מזיקה

העבודה העיתונאית של שמש ו"כאן" הביאה לסיכול המינוי הפסול, ונתניהו נאלץ למנות לתפקיד את ירון פלוס, פרופסור בעל השכלה רלוונטית. אולם מעניין לבחון גם את האופן בו התקשורת הגיבה לחשיפה. רבים מכלי התקשורת המתחרים הבינו את חשיבות הנושא והדהדו את התחקיר, אם בידיעות מעקב ואם בטורי פרשנויות והסברים לציבור על המהלך המבעית. כך עשו בעיתונים הכלכליים "גלובס", "דה-מרקר" ו"כלכליסט". ב"הארץ" שאף הקדיש לכך מאמר מערכת. ב"וואלה" וגם באתרים מגזריים כגון "חדרי חרדים", "סרוגים" וערוץ 7. וגם אצלנו ב"שקוף".

מול כל זה, בלטו מי שהשתדלו להתעלם מהחשיפה: המתחרים הישירים בערוץ 12 ו-13. באתר N12, למשל, ארכיון התגית "הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה" מיותם לחלוטין מהסיפור. זו דוגמה מצוינת לצד האפל של התחרות בין כלי התקשורת, שבמקום לשפר את המוצר שהם מגישים לציבור, פוגעת בו ומזיקה לו. גם ב-ynet נרשמה התעלמות (באתר נסמכו באופן חלקי על הסיקור של "כלכליסט"), אך גרועה מכל היתה ההתייחסות ב"מעריב", בבעלות אלי עזור.

האזכור היחיד לסוגיית מינוי ראש הלמ"ס באתר "מעריב" היא ידיעה קצרה על מינויו של פלוס. בכותרת אמנם נכתב "סוף לסאגה", אבל בכתבה לא היה זכר לאותה סאגה. על הכתבה חתומה אנה ברסקי, אך נראה שנכתבה בידי מחלקת יחסי הציבור של משרד ראש הממשלה. "לאחר הליך סדור", כך היא נפתחת, באלה המילים ממש, "ועדת האיתור שבמשרד ראש הממשלה החליטה פה אחד למנות את פרופ' ירון פלוס לתפקיד ראש הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה". שלי מוזכר רק כאחד מנציגי ועדת האיתור(!). הכתבה נחתמת בקורות חייו והישגיו של פלוס, כיאה לקומוניקט.

השידור הציבורי ובעיקר מחלקת החדשות שלו, שהיו מאוימים בחצי השנה האחרונה בסירוס ואף בסגירה מצד שליחו של נתניהו, שר התקשורת שלמה קרעי, יכולים להתגאות בהישג העיתונאי הזה. זו צריכה להיות השאיפה של כל כתביו ועורכותיו – לייצר חדשות אמיצות, נשכניות ועקביות, שיהיה שווה להילחם עבורן.