עדות מתוך ועדת השרים לחקיקה: "אף אחד לא עובר חוק-חוק ושואל אם הוא טוב" 

בזו אחר זה עולות לסדר יומה של ועדת השרים לחקיקה הצעות חוק של הקואליציה, ובה נקבע היחס אל הצעות חוק שמעלים חברי הכנסת באופן פרטי. רק לאחרונה דנה הוועדה ב"חוק דרעי 2", בחוק איסור הכנסת חמץ לבתי חולים בפסח ובחוק שהציע ח"כ בועז ביסמוט להגבלת השימוש בהקלטות באופן שעלול לפגוע בחופש העיתונות. אבל כיצד נראים דיוני הוועדה החסויה מבפנים?

אלי (שם בדוי) היה שם בעשרות דיונים בשנים האחרונות, בממשלות שונות. יושב בוועדת השרים לחקיקה מקשיב ומעורב במתרחש. עדותו על הדרך שבה מאשרים חוקים במדינת ישראל שופכת עוד אור על אחד הנושאים שאנחנו מסקרים באופן עקבי בשקוף בשנים האחרונות. בשיחה עמו הוא מספר על הפסיכולוגיה מאחורי ההדלפות: "זה נעשה בשביל שאחרי זה הכתבים יהיו שם בשבילנו", הוא אומר. לדבריו, אין משמעות אמיתית למה בדיוק כל אחד הצביע, ודרכו של הציבור להשפיע יכולה להיות דרך נציגים בעלי השפעה כמו התקשורת. 

"כשרוצים להדהד משהו אז מבקשים טובה"

ועדת השרים לחקיקה הוא אחד הפורומים החשובים של הממשלה. היא קובעת את עמדת הממשלה בנוגע לכל חוק שעולה בכנסת, וכך חורצת את גורלות הצעות החוק הפרטיות בטרם לידתן. לאור החלטתה המפלגות יורו לחברי הכנסת איך להצביע במליאה, גם אם זה בניגוד לעמדתם האישית ואפילו אם הם יודעים שזה רע למצביעים שלהם. מעבר לכך, היא מתנהלת ללא שקיפות, ללא דיון אמיתי, ללא משא ומתן עם הח"כים המציעים ובלי יכולתו של הציבור לדעת מה היו העמדות המנומקות משרדי הממשלה לפני פסילה או אישור של חוק.

מדי פעם אנחנו מקבלים הצצה, דרך הדלפות לתקשורת. "יש תחושה שלפעמים הם יוצרים את הדיון כדי להוציא את זה החוצה במטרה להראות 'הנה פעלתי בשביל המוחלשים'. אבל גם אם זו לא המטרה. כל דבר מעניין שנאמר יצא כמעט בוודאות". מספר אלי. "בסוף בתוך הוועדה (ועדת השרים לחקיקה, ע.ב) אפשר לשבת עם פלאפון ואם לא אז אפשר לכתוב במחברת. אם אתה קולט משהו מעניין אז מעבירים את זה לדובר והוא מעביר את זה לכתב פוליטי כלשהו. אחרי חמש דקות אתה רואה את זה בטלגרם של הכתב, אפילו עם שגיאות הכתיב שלך". 

על השאלה אם אפשר לסמוך על ההדלפות האלו אלי משיב כי "אני חושב שהם כן נזהרים, הם כן מפחדים להוציא משהו שהוא לא נכון. אבל אם הם לא מקבלים ריקושטים אז הם עובדים כבר יותר על אוטומט. אבל כן, פעמים רבות ההדלפות יהיו מגמתיות ואתה צריך לעקוב אחר הדיון כדי לדעת לתקן כתבים למה שבאמת נאמר".

למה זה קורה?
"כל זה נעשה בשביל שאחרי זה הכתבים יהיו שם בשבילנו. אם נרצה לקדם איזה אייטם שלנו. זו בסוף עבודה של הדובר. הקשר האישי עם הכתבים הרבה פעמים עוזר. כשרוצים להדהד משהו אז מבקשים טובה. זה חד משמעית ככה, אלו לא הדלפות לטובת שקיפות וזכות הציבור לדעת. זה כמו תיק 4000 בהיקף קטן. זה באמת קורה כל הזמן, אני לא חושב שיש מה להשוות, אבל זה מזכיר את הטענה של נתניהו על יחסי פוליטיקאים תקשורת". 

הדיון עצמו מתנהל בטכניקת עבודה של פס ייצור משומן. "יו"ר הוועדה פותח את הישיבה ולפעמים פתאום יורד סעיף בלי הסבר", מתאר אלי. "אם מישהו בא רק בגלל הסעיף הזה – די בזבזו לו את הזמן. יו"ר הוועדה מנהל את הישיבה, מקריאים את הסעיף, איש מקצוע מציג את החוק ואז מצביעים".
איך מחליטים מה עולה ומה עובר?
"בסוף יש מכסות לכל סיעה והיא קובעת אילו חוקים היא רוצה להעלות למליאה. בגדול הקו הכללי הוא לתמוך בהצעות קואליציה ולהתנגד להצעות אופוזיציה, כשהרבה פעמים במקום להכריז 'נגד' דוחים למועד מאוחר יותר. אבל זה קורה כשרוצים להיות יותר פייסניים עם חברי הכנסת. ופה זה כבר תלוי בעבודה המקצועית של חבר הכנסת. אם הוא סתם משגר לשם הצעת חוק ולא עושה הכנה אל מול השר והמשרדים הרלוונטיים ומוודא שהם לא מתנגדים, אז הם כנראה פשוט ידחו אותה". 

אין מה להתרגש מההצבעה

באופן רשמי ההחלטות מתקבלות בהצבעה, אך בפועל אלי מבהיר כי "יש לזה אפס משמעות. "השרים לא עוברים חוק חוק ומחליטים אם הוא חוק טוב או שלא. הם יושבים שם כדי להצביע בהתאם לעמדת המפלגה. הכי דומה לדעתי זה להקביל את ההצבעה למה שקורה במליאה. הצבעה אוטומטית של קואליציה אופוזיציה. שר בטוח לא יצביע נגד עמדת יו"ר המפלגה שלו ובכלל לעיתים רחוקות תהיה מחלוקת. בסוף יש בוועדה גורמים חזקים כמו יו"ר הוועדה שכולם צריכים אותו". 

חלק ממשמעות הוועדה היא לא לאשר חוקים שאין להם היתכנות כלכלית. אבל הוועדה מכריעה גם גורלות של חוקים ללא כל צורך בהעברת תקציב, כמו חוקי שקיפות למשל. "כל המהות של הוועדה היא להחליט מה עמדת הממשלה", מסביר אלי. "היא נועדה לעשות עבודת תיאום בין המשרדים, לבדוק שזה לא נגד מדיניות ממשלתית ושיש לזה תקציב". 

בממשלות קודמות ביקשנו משרי ושרות הממשלה להשקיף את החלטותיהם – אחת השרות הבודדות שהסכימו להפוך את הצבעותיה בוועדה לשקופות היא השרה גילה גמליאל מהליכוד. "השרים והשרות אמורים לשבת בוועדה, 'אמורים' כי בדרך כלל מגיעים שלושה-ארבעה שרים או שרות וקובעים את עמדת הקואליציה שהיא בדרך כלל מחייבת", אמרה בעבר בראיון ל"שקוף". לדברי השרה גמליאל, בפועל הדברים נראו מעט אחרת, "בפועל לא היו דיונים ומעט היו מגיעים, למרות שכולם נלחמים על הזכות להיות חברים. בנוסף, השרים גם לא משתפים את הציבור שמעוניין להשפיע". 

על חשיבות הוועדה אמרה גמליאל כי "זה הממשק בין הכנסת לממשלה, זהו המפגש בין הריבון למי שצריך לבצע את הדברים בפועל. כאן יש בעצם פעילות הפוכה, הממשלה היא זו שקובעת לכנסת את העמדה. הבסיס להכול הוא לדעת מה השיקולים שהיו בהחלטה, איזה דיון התבצע ומי הגיע בכלל לדיון? זה מגיע לציבור, זה מגיע לחברי הכנסת וזה לא קורה היום". גמליאל אמרה כי "יש הרבה דברים חיוביים בוועדה אם זה מתבצע כהלכה. זה מנגנון שדורש שקיפות. מי שמציע שקיפות סופג גם את הביקורת הקשה ביותר כי הצבעותיו שקופות, אבל עדיין חשבתי שזה הדבר הנכון לעשות".

לחץ ציבורי עובד: "יש לזה השפעה"

למרות התפיסה הקודרת של אלי על הוועדה הוא חושב שלציבור יש השפעה על ההחלטות שלה. "אני חושב שלחץ ציבורי עובד, יש לזה השפעה", הוא אומר. "אם הולך לעלות איזה חוק ומקבלים פתאום מבול של פניות למיילים של כמה שרים שונים ויועצים ופתאום יש גם כתבים שפונים – זה משפיע", אומר אלי. "'נציג חזק' כדוגמת עיתונאי כמו עמית סגל בהחלט יכול להשפיע על החלטה. אבל בגדול, אם יש משהו שהולך לעלות והציבור מזהה אותו כבעייתי, ופונה, אז זה יכול להשפיע. הרי בסוף, בדרך כלל, לא רוצים להעביר חוקים לא טובים. זה תלוי בעיקר בשרים עצמם. יש שרים קשובים לציבור וכאלו שקשובים פחות". 

לאלי יש גם הסתייגות מהדרך. "כשזה נהיה מבול של אנשים שעובדים על אוטומט אז השרים מאבדים קשב. צריך לגוון את הדרכים שפונים ואת האנשים שפונים אליהם. אם יש נציג שכבר זכה למענה אז לא צריך להמשיך להציק. כשזה מרגיש שזה כבר טרלול שמפציצים את כולם ועושים בלאגן, גם אם יש טענות הגיוניות הן הולכות לאיבוד ואין קשב לנושא".