תעלולי שלמה קרעי הזכירו לי שיעור של המורה האגדי מהתיכון

בכיתה י"א למדתי היסטוריה בביה"ס אוסטרובסקי ברעננה אצל "מר הלוי", סגן המנהל האגדי ומורה מחונן להיסטוריה (ז"ל). כמעט בכל סיפור היסטורי על מצביא או מנהיג גדול שכבש, ניצח, עשה היסטוריה והגיע לשיא כוחו, הוא היה פונה בשלב כלשהו לכיתה ואומר בקול רם "ואז". כאן זה היה האות שלנו להשלים ביחד "השתן עלה לו לראש!". "בדיוק!" הוא היה משיב ומתחיל לתאר כיצד אותה אישיות עשתה שגיאה נוראה שהובילה לאסון או לירידתה מגדולה. 

בשבוע שעבר פרסמנו ב"שקוף" כיצד שר התקשורת הנכנס, ד"ר שלמה קרעי, החליט להתחיל תהליך חפיפה לאלעד מלכא, מועמדו לתפקיד מנכ"ל המשרד, מבלי שמינויו אושר כנדרש על-ידי ועדת המינויים בנציבות שירות המדינה ואושר כחוק על ידי ממשלת ישראל. התקנות קובעות במפורש כי הליך חפיפה של מנכ"ל משרד יחל רק עם תום הליך המינוי. אז קובעות. קרעי כנראה חושב שעבור אנשים מסויימים, כלומר הוא עצמו, החוק הוא רק המלצה. ציות לחוק? דוגמה אישית? נאה דורש – נאה מקיים? כנראה שיעורים שקרעי לא נכנס אליהם בבית הספר במצודת זאב כי המרצה מנחם בגין שעמם אותו. 

אתמול פירסם צבי זרחיה ב"כלכליסט" שהשר קרעי משך את מועמדות מלכא משום ש – הפתעה! – בדיקה של ועדת המינויים העלתה כי הוא אינו עומד בתנאי הסף לתפקיד, הדורש ניסיון ניהולי משמעותי ורלוונטי. זרחיה כתב כי השר קרעי שוקל לפנות ל"מסלול רגב", שגם היא מינתה מנכ"ל שלא עמד בתנאי הסף לתפקיד: מינוי מלכא לסמנכ"ל (שתנאי מינויו קלים יותר), כדי שיצבור מספיק ניסיון לעמוד בתנאי הסף של מינוי למנכ"ל. יוסי בנאי טבע בזמנו עבור הגשש החיוור את הביטוי הקולע להתנהלות כזו: "ישראבלוף".

ההתעקשות של רגב וקרעי על מינוי אנשים שלא עומדים בדרישות הסף מסתמנת כתופעה אופיינית לממשלת נתניהו השישית: נאמנות חשובה ממקצוענות. נראה שהליכוד נדבק במחלה שאפיינה את שלטון מפא"י, במיוחד בשלהי תקופתו: המדינה שייכת לאבא שלהם, ולכן אסור לאף אחד לומר להם "לא". כשיש מי שמעז – שופט, נציב שירות המדינה, הייעוץ המשפטי – הם ימצאו דרך לכופף אותו ואת החוקים. התנהלות כזו אינה רק כיעור מוסרי, יש לה מחיר ממשי שכולנו נשלם, כיוון שהנהלים והחוקים שקבעו קודמיהם של קרעי ורגב נועדו להבטיח תפקוד תקין ומקצועיות הולמת במשרדים הממשלתיים.

מינויים לא מתאימים וצפצוף על נהלים יביאו בהדרגה להשחתה והידרדרות של השירות הציבורי. בתוצאה המכאיבה אפשר להבחין כבר עכשיו, בהתקרנפות של הפקידות הבכירה. במשרד התקשורת יש עדיין מנכ"לית מכהנת, לירן אבישר בן-חורין. הפרת הנהלים התרחשה במשמרת שלה ובהסכמתה, אם בפועל ואם בשתיקה. 

נראה שהליכוד נדבק במחלה שאפיינה את שלטון מפא"י, במיוחד בשלהי תקופתו: המדינה שייכת לאבא שלהם, ולכן אסור לאף אחד לומר להם "לא"

שיתוף הפעולה של אבישר בן-חורין צורם במיוחד מכיוון שהיא ממילא עם רגל וחצי בחוץ. השר ד"ר קרעי לא יכול היה לאיים עליה בפיטורים אם היתה דופקת על השולחן ומבהירה שבקדנציה שלה הישראבלוף של מינוי "יועץ לשר" כדי לעקוף את הוראות התקשי"ר – לא עובר בדלת. כשניסיתי לשוחח עם אבישר בן-חורין לפני פרסום הדיווח על הצפצוף של קרעי, היא העבירה אותי לדוברת המשרד, שלא היה לה מה להוסיף מעבר לתגובת דובר השר. 

קרעי ורגב הם שרים, אבל מתנהגים כמו חפ"שים. רוח המפקד נושבת מראש הממשלה נתניהו, אותה רוח רעה ששורה עליו בשנים האחרונות ומחלחלת לפקודיו. אלו לא רק קרעי ולא רק רגב – זה הראש שמכשיר, באופן פסיבי או אקטיבי, את הזלזול בחוק, בנוהל ובכל מה שעומד בין בעל השררה (אם הוא מהמחנה הנכון) לבין מימוש תאוותו. 

פריצת הגבולות המובהקת התרחשה מיד אחרי השבעת הכנסת ה-23, כאשר נתניהו גיבה את יו"ר הכנסת הזמני, יולי אדלשטיין, במעשה קיצוני וחסר תקדים של הפרת צו בית משפט עליון. לא סתם, אלא על ידי יו"ר הרשות המחוקקת. זה היה האות שניתן להתקדם צעד אחד מעבר להכפשות, להסתה ולהשתלחויות חסרות רסן. יש הכשר לעבור על החוק באופן שכולם יראו ויבינו את המסר. אותו אדלשטיין שסירב למלא את הוראות בית המשפט, מונה חודשים לאחר מכן לשר בריאות במשבר הקורונה, ובלי בושה הוציא צווים על ימין ושמאל בדרישה מהציבור לכבד אותם. 

לעת עתה, ממשלת הליכוד השישית בראשות נתניהו מסתמנת ככזו שיתכן ובעתיד ילמדו עליה בשיעורי היסטוריה כאותו רגע בקריירה של אדם גדול שבו "מר הלוי" היה אומר "ואז", כשכל הכיתה הייתה עונה לו "עלה לו השתן לראש!". מהרגע הזה – הדרך מתפתלת למטה, בנתיב ייסורים. חבל. נדמה שהיה ניתן לצפות לקצת יותר מבן של היסטוריון.