מה עושים העוזרים הפרלמנטריים עם אוצר הידע והקשרים שצברו בכנסת?

כלי התקשורת מתפקעים מדיווחים על המגעים הקואליציוניים. פוליטיקאים בחליפות יוצאים ונכנסים ממכוניות השרד שלהם, מצפים לתפקיד בכיר בכנסת ה-25. לצידם צועדים בצעדים נמרצים עשרות עובדים אנונימיים. שמותיהם אינם מוכרים כמו אלו של חברי הכנסת והשרים לעתיד, אבל השפעתם על החיים בישראל כלל אינה מבוטלת.

אפשר לכנות אותם "אנשי האותיות הקטנות". הם יחפרו בכל הצעת חוק ויכירו אותה יותר טוב מחבר או חברת הכנסת שעבורם הם עובדים. אחרי שנה-שנתיים בתפקיד, המוכשרים ביניהם ידעו יותר טוב מחברי הכנסת החדשים את הטריקים של הלוביסטים, את הפשרות מול משרדי ממשלה והלחצים של ימי העברת תקציב. הם יכירו גם כמות מכובדת של פקידי ממשל, אנונימיים כמותם, אך חשובים לא פחות. מדובר כמובן בעוזרים הפרלמנטריים, או בשם האהוב עליהם יותר, יועצים פרלמנטריים. 

מה יעשו עם האוצר הזה, של ידע וקשרים? לפני כמה חודשים חוויתי את התשובה העצובה במלוא עוצמתה. העתיד של היועצות והעוזרים ניבט אלי בין כוסות יין שחולקו באירוע מינגלינג קטן, שהתקיים ברחבת הבריכה של אוניברסיטת תל אביב. לאירוע קראו "הכנסת של פעם", הוזמנו אליו יועצים פרלמנטריים משנים עברו. כיוון שגם אני עבדתי בכנסת לפני כחמש שנים, קיבלתי הזמנה חביבה להצטרף.

בחסות של משרד רואי חשבון גדול, ובהפקת הלוביסטית של לשכת רואי החשבון, התמנגלו סביבי דוברים של עיריות ושרים, דוברים סתם, יועצים פוליטיים, סתם יועצים, ושלל לוביסטים

בחסות של משרד רואי חשבון גדול, ובהפקת הלוביסטית של לשכת רואי החשבון, התמנגלו סביבי דוברים של עיריות ושרים, דוברים סתם, יועצים פוליטיים, סתם יועצים, ושלל לוביסטים. של חברות גדולות במשק, של ההסתדרות, של בנקים. עוזרים פרלמנטריים לשעבר שלקחו את אוצר הידע שלהם מימים עברו וכעת הם משתמשים בו לטובת בעלי אינטרסים שמנסים להשפיע מבחוץ על חקיקה ורגולציה. הכל לצד שלט גדול עם סמל כנסת ישראל, שכולם נהנו להתרפק על הימים שבהם עבדו בה, ולא מולה. 

תוך כמה זמן דור 2022 של היועצים הנמרצים יעבור בדלת המסתובבת ויחל לשלוח לחברי כנסת מחקרים מטעם ומסמכי מדיניות רהוטים, שמשרתים מונופולים ובנקים? האם ישתמשו בקשרים שלהם כדי לקדם פגישות ללקוחותיהם עם בכירים באגף התקציבים באוצר, במשרד התחבורה או הכלכלה? 

הכלי היחיד שמגן עלינו מההשלכות השליליות של הקפיצה משירות הציבור לשירות אינטרסים אחרים, הוא חוק צינון. החוק נועד להאט את "הדלת המסתובבת", במסגרתה היועצים מתחילים לפעול עבור גורמים בעלי אינטרס עוד מתוך הכנסת, בתמורה להבטחה מרומזת לתפקיד בשכר יפה שימתין להם מיד עם תום הקדנציה.

ב-2015 קידם ח"כ דוד ביטן מהליכוד חוק צינון שיזם "לובי 99": הוא אסר על יועצים פרלמנטריים לעבור לתפקידי לובינג במשך חצי שנה מתום תפקידם. אבל יש פרצה בחוק – הוא מתייחס רק לעבודה במסדרונות הכנסת עצמה ולא מאחורי הקלעים, או בין משרדי הממשלה. כלומר, כל עוד היועצים לא מגיעים פיזית לכנסת, הם יכולים לעבוד בלובי גם יום אחרי שסיימו את תפקידם בלשכת הח"כ.

אגב, חשוב לציין שליועצי שרים אין צינון כלל. זוהי עוד עדות לפער הצורם בין הכנסת לממשלה בכל הנוגע להדיפת אינטרסים זרים. בעוד שהכנסת החילה על עצמה כללים ראשוניים, חלקיים למדי אמנם – דווקא היכן שמתקבלות ההחלטות מאחורי הקלעים, במסדרונות הממשלה, אין שקיפות, אין פיקוח ואין צינון.

מעבר לכך, זה לא מספיק. בעיניי, הצינון לעוזרים פרלמנטריים צריך לארוך שנה או אפילו שנתיים. ח"כ מוסי רז הגיש הצעת חוק ברוח זו בכנסת הקודמת, אך הקואליציה לא קידמה אותה. לא קל לגבש קואליציה לחוקים כאלה. גם החוק מ-2015 לא עבר בקלות. למעשה, המאבק מאחורי הקלעים של חקיקת אותו חוק הוא דוגמה מצוינת לצורך בו: אחת המתנגדות לחוק היתה איילת נחמיאס ורבין, אז חלק ממפלגת "המחנה הציוני". היא דרשה שהצינון לעוזרים הפרלמנטריים יהיה לשלושה חודשים בלבד. לא עברה שנה מאז שפרשה מן הכנסת, ונחמיאס-ורבין עצמה חצתה את הקווים, לעבוד כלוביסטית הבית של התאחדות התעשיינים