סקייטבורד סולארי וחרדת אקלים: המורים שהפכו את הוראת הסביבה לשליחות

בשיאו של האביב האחרון יצאה קבוצה של תלמידי כיתה יב' מתיכון העמק המערבי שבקיבוץ יפעת לסיור בן יומיים בים המלח. הם טיילו בשמורת הטבע עיינות צוקים, צעדו לאורך נחל כידוד וניקו אותו וביקרו במרכז החדש והנוצץ של מפעלי ים המלח. אלא שלא מדובר היה בכיתה רגילה. אלה היו תלמידים שבמשך שלוש שנים למדו על משבר האקלים ודנו בסוגיות סביבתיות מרכזיות במסגרת שיעורים במגמת גיאוגרפיה. לביקור בתעשייה המזהמת של עידן עופר הם הגיעו מוכנים ומלומדים. 

"אתם כל הזמן מתארים את המפעל הזה כציונות טהורה וכתורם לסביבה, אבל אתם לא מדברים בכלל על הנזק הסביבתי שאתם גורמים לים המלח ולסביבה שלו", טען אחד התלמידים בסיור. המדריך ההמום גיבש תשובה מעורפלת וחזר על המנטרה כי מפעלי ים המלח תורמים לחברה. התלמידים הנבונים לא הסתפקו בזה והוסיפו להקשות עליו. הם שאלו על הזיהום שהמפעל מייצר, הבולענים, הפגיעה במפלס ים המלח ובנחלים והפגיעה החופית.

"לא כל השאלות שלכם נענו, כי כנראה שאין תשובה", אמר להם בסיום הסיור המורה שלהם לגיאוגרפיה גיל דייגי. "ובעצם אתם אלה שיודעים את התשובה הנכונה", הוסיף. "תסתכלו, השקיעו במקום הזה עשרות מיליוני שקלים ועכשיו תשאלו את עצמכם, למה? איזה תחרות יש להם? למה הם צריכים לייצר מפעל יחסי ציבור כזה יקר? למה צריך להשקיע ביחסי ציבור אם הם אחלה, למה יש צורך לטהר?"

משבר האקלים ולימודי סביבה לא היו עד כה חלק אינטגרלי מלימודי הליבה במערכת החינוך. לאחר מאבק ארוך של הארגונים הירוקים, ובהם תלמידים וכלי תקשורת (בהם גם חשיפות "שקוף" שהובילו לדיון בכנסת) המטוטלת החלה לזוז מעט: לפני כחודשיים שרת החינוך יפעת שאשא-ביטון והשרה להגנת הסביבה תמר זנדברג פרסמו תכנית חדשה שמיועדת לכיתות הגן ועד לכיתה יב', העוסקת בשינויי האקלים. התוכנית שתחל בשנת הלימודים הנוכחית אינה חפה מביקורת, אולם היא בהחלט צעד בכיוון הנכון. 

עד כה מדובר היה בתחומי בחירה איזוטריים בתוך מקצועות ספציפיים ובעיקר ביצירתיות של מחנכות ומחנכים מורות ומורים שבחרו להעניק לתלמידים ערך מוסף, לצקת מעולמות התוכן האישיים שלהם בשיעורי חברה, מדעים או גיאוגרפיה. לכבוד פתיחת שנת הלימודים, אספנו חמישה  מורים ממסגרות שונות ומקומות שונים בארץ, שהפכו את הוראת משבר האקלים לשליחות.

סקייטבורד סולארי

דייגי, בן 48, אינו איש סביבה ביסודו. עד שנת 2017 הוא בכלל שירת כאיש קבע בצה"ל ושימש נווט קרב בחיל האוויר. כשפרש מהשירות הצבאי, החליט ללמוד במסלול הסבה להוראה ייעודי לפורשי צה"ל, שבו הסטודנטים משלימים לתעודת הוראה במשך שנת לימודים אחת במקצוע שאותו למדו לתואר הראשון שלהם. במקרה של דייגי מדובר היה בגיאוגרפיה. 

"התוודעתי למשבר האקלים במסגרת הלימודים", נזכר. "התחלתי לקרוא וללמוד את הנושא, הפסקתי לאכול בשר ודגים כי זה אחד המשפיעים הגדולים על הסביבה, ובמקביל הזמנתי רכב חשמלי. עד שזה יגיע, קניתי קורקינט כדי להגיע ממקום למקום".

מגמת הגיאוגרפיה אותה הוא מרכז כוללת ארבעה תחומים, מהם שניים חובה, עוד תחום כללי שבו לומדים בין היתר תחום בחירה שבו המורה רשאי לבחור נושאים מעולמות תוכן שונים. אלא שבבגרות יש 15 שאלות ומתוכן רק שתיים בלבד שנוגעות לסביבה באופן ישיר. "אבל יש גם הערכה בית ספרית שבה אני בוחן אותם או נותן עבודה, ויש לזה משקל מכריע בציון הבגרות. מדובר בפרויקט שהם עובדים עליו בסוף כיתה י' ומציגים אותו בפני כל השכבה, מורים, תלמידים וחבר שופטים שנותן לכל קבוצה ציון".

התחום בו דייגי בחר להתמקד בהוראת משבר האקלים הוא בהיבט תכנוני: איך תחבורה, ניקוז, עצים והצללה יכולים לחזק את העיר מול שינויי האקלים. בין הפרויקטים היצירתיים, אחת הקבוצות תכננה אפליקציה לשיתוף נסיעות באוטובוס מאורגן לאירועים גדולים, כמו הפגנות, משחקי כדורגל והופעות. באופן הזה נחסכת נסיעה ברכב פרטי, נחסכים פקקים וזיהום. דוגמה נוספת היא סקייטבורד חשמלי סולארי, שמצויד בשלט וגיליון תאים פוטו וולטאים שמאפשרים לו להיטען תוך כדי נסיעה. 

דוגמה נוספת מציעה פתרון מקומי לנגישות בין הישובים באזור הכפרי בו חיים התלמידים: שבילים פנימיים שמחברים בין קיבוץ למושב דרך השדות ומאפשרים התניידות קלה ברגל או באופניים, ומייתרים את הצורך בכלי רכב: "במהלך חשיבה על הפרויקט, הגענו למסקנה שכדי להגיע מישוב לישוב (לדוגמא מקיבוץ גבת לשריד) צריך להוציא רכב לנסיעה קצרה ובכך לבזבז דלק, כסף ולזהם את הסביבה", כתבו התלמידים על תמונת התצוגה של הפרויקט. "לכן חשבנו על פתרון פשוט ונוח שיאפשר לתושבים (בדגש לבני נוער) ללכת לקיבוץ הקרוב ברגל, בבטיחות, בשביל סלול ונוח גם ביום וגם בלילה", הסבירו.

"מול האיום הקיומי עולים רגשות"

את הרקע המקצועי קיבל דייגי מארגון "הרשת הירוקה" בתוכנית "מניעים את הגלגל מחדש", שמתעסקת בין היתר בהשפעת הדלק והנפט על העולם וצמצום צריכת דלק לתחבורה. הארגון שקיים כבר כמעט 25 שנה, החל כמיזם משותף של תכנית קרב ולמרכז השל לקיימות ופועל כיום תחת החברה למתנסים, ועמותת תפנית בחינוך. 

התנועה המרכזית שפועלת בנושא היא "מורים למען אקלים", הפועלת בקרב מורים, תלמידים, הורים והציבור הרחב כדי להעלות מודעות למשבר האקלים ולצורך הדחוף בבלימתו.

"יש משהו לא הגיוני שאני אכנס לכיתה ואלמד חבר'ה על ריאקציות כימיות, או משהו בביולוגיה, כשלא ברור מה הילדים יעשו עם זה בחייהם ובאיזה עולם הם יחיו", מספר ליאל בירן, ממייסדי התנועה. "חשוב לי שהם ידעו על העולם שהם הולכים לחיות בתוכו ויספיקו להשפיע עליו". 

"לא הגיוני שאני אכנס לכיתה ואלמד חבר'ה על ריאקציות כימיות כשלא ברור מה הם יעשו עם זה. חשוב לי שידעו יותר ויספיקו להשפיע"

ליאל בירן, ממייסדי "מורים למען אקלים"

בירן, בדומה לדייגי, עבר מסלול לא שגרתי בדרכו להוראה. "פעם היתה לי קריירה בעולם ההייטק. הרבה מאוד שנים עבדתי בצבא ובחברות סטארט-אפ. הייתי ראש צוות פיתוח, ראש פרויקט ומנהל מוצר. בשלב מסוים הבנתי שזה לא ממלא אותי ולא נותן משמעות והתחיל להתפתח אצלי קונפליקט אידיאולוגי. בחברה האחרונה שבה עבדתי כבר הרגשתי שאני פועל כנגד הערכים שלי. עבדתי בקידום מוצרי צריכה, במקום להתמודד עם תרבות הצריכה ולצמצם אותה". 

היום, בגיל 61, בעבור רבע מהמשכורת שהרוויח אז, הוא מלמד בבית הספר הדמוקרטי לב השרון בכפר הנוער הדסים, ובין היתר מורה לתלמידי תיכון על משברים גלובליים ומשבר האקלים. "חשוב ללמד על משבר האקלים לא כמקצוע מדעי פרופר, אלא כזה שכולל היבטים רבים נוספים כמו כלכלה וחברה, אזרחות והיסטוריה והתנהלות אנושית ב-150 שנים האחרונות", הוא מסביר. "אני מלמד על גזי חממה, אפקט החממה, ההיבטים המדעיים שקשורים למשבר ולפתרונות. לצד זה כמובן לתת מקום לפן הרגשי, לשאול איפה זה פוגש את התלמידים, ולתת להם לבטא את המצוקות שעולות מול נושא לא קל". 

והם באמת מביעים מצוקה?

"לצד אלה ששומרים לעצמם, יש שמשתפים בקושי. הנושא מציב אותם מול האיום הקיומי שאנחנו חיים בו ויש תלמידים שמגיבים בהבעת רגשות".

קרחונים בדימונה

לנה איוב, מורה למדעי כדור הארץ במרכז לחינוך מחוננים ומצטיינים דרכא – קדים בדימונה, מספרת כי השיח על משבר האקלים מתחיל רק בכיתה ט', כשהתלמידים מעט יותר בשלים וכבר מבינים את התהליכים והמחזוריות המתקיימת בין מערכות כדוה"א השונות. "התלבטתי איך ללמד תלמידים מחוננים צעירים", איוב מודה. "לבסוף בחרנו ללמד בהדרגה, תחילה יום ניסויים ומעבדות ובהמשך לספר על גרתה טונברג, ולערוך יחד קריאה ביקורתית באינטרנט. לבסוף כל אחד מהם בחר תחום להעמיק בו סביב משבר האקלים מזוויות וגישות שונות".

כך למשל תלמיד בחר לעסוק בתקופות קרחוניות קדומות, תלמידה אחרת בחרה ללמוד כיצד משבר האקלים משפיע על כדור הארץ בהיבטים שאינם קשורים לבני האדם. "היא זכתה בעבודה מצטיינת בתחרות עבודות חקר במכון ויצמן למדע", איוב מספרת בגאווה. 

 "אני חושבת שחשוב ללמד את תחום האקלים בהיבט המדעי כדי להבין את הבעיה ולא לקפוץ רק אל הפתרון", היא מסבירה, עם זאת, לדבריה זה לא מספיק. "כשמבינים את הבעיה, מבינים כמה היא חריפה ונדרש ליווי רגשי עמוק, ואז גם אפשר לגשת לפתרון ולהבין שאנחנו חלק ממארג שלם שהוא כדור הארץ".

מעבר לשיעורים בכיתה, המורים שבחרו ללמד את רזי משבר האקלים, פעמים רבות מלווים את התלמידים שמעוניינים לפעול בצורה אקטיבית. הילה לרנאו, שמלמדת בתיכון הדמוקרטי ברנדס שבחדרה וייסדה יחד עם בירן את תנועת "מורים למען אקלים", מכנסת את התלמידים לנטיעת עצים למשל. "אנחנו נוטעים לאחר שהתלמידים למדו שעצים סופחים ומקבעים פחמן דו חמצני ויוצרים מיקרו אקלים". 

בעבר, ניסו לקדם פאנלים סולאריים על גג בית הספר, אולם לא הצליחו להתקדם. "בעירייה אמרו שזה בטיפולם, ומרגע שזה כבר לא משהו שנעשה על ידי הקהילה – זה לא התרומם", אמרה. בין היתר תלמידיה של לרנאו השתתפו בתחרות של הרשת הירוקה: "התלמידים היו צריכים לחשוב על פתרון כיצד לחסוך בתחבורה ואנרגיה. והם הציעו להציב בעיר תחנות הטענה סולאריות לאופניים חשמליים", סיפרה.

התיכון לקיימות שקם ונפל

לצד הפעילות בתוך מערכת החינוך והניסיונות להקנות לתלמידים ערך מוסף, יש מי שניסה לעקוף את המערכת ולמעשה להקים מערכת חדשה. מומיק נבו, איש חינוך ירושלמי בן 41, הוא מורה ומחנך בתיכון בויאר שבעירו. העשייה שלו לאורך חייו נדדה בין חינוך לפוליטיקה. הוא יעץ לניר ברקת כשזה היה ראש עיריית ירושלים, לימד במכינות קדם צבאיות והתגורר מעל לחצי עשור בניו יורק, שם לימד בבית ספר יהודי וניהל את גרעין צבר בצפון אמריקה. רגע לפני שחזר לארץ עם משפחתו, החל לתכנן את בית הספר לקיימות ואחריות חברתית. 

"התיכון הוקם מתוך רצון לענות על צרכי השעה", שיתף. בחודשי חייו הקצרים של התיכון, הוא פעל במסגרת ציבורית רגילה, תחת האגודה לקידום החינוך, רשת מוסדות חינוך שאחראית בית היתר על תיכון בויאר, שבו נבו מלמד עכשיו. המבנה של בית הספר נבחר דווקא הרחק מהבירה, בתוך פנימיית שטיינברג בכפר סבא. 

"המחשבה היתה ליצור חינוך מקיים במרכז עירוני, ולא בפרבר בין יערות ושדות, מתוך ההבנה שחיים מקיימים אפשר ליצור גם במרכזי הערים", סיפר. "במעט זמן שהיה לנו, למדנו בכפר סבא וירושלים, השווינו בין מערכות תחבורה ושווקים, שאלנו איך מגיע התפוח למכולת, ומאיפה הוא מגיע לשוק בירושלים, מה המחירים ומי מרוויח וכמה הוא נוסע, ומה הטביעה הפחמנית של התפוח עד שהוא מגיע לפה של מי שאוכל אותו". 

"שאלנו איך מגיע התפוח למכולת, ומאיפה הוא מגיע לשוק בירושלים, מה המחירים ומי מרוויח וכמה הוא נוסע, ומה הטביעה הפחמנית שלו"

מומיק נבו, הקים בית ספר לקיימות שנסגר

המערכת היצירתית עמדה בתשלומים לפי חוזר מנכ"ל ויועדה לציבור הרחב ללא עלויות נוספות. נוסף ללימודים החוויתיים, הצוות הפדגוגי הצליח לשלב שעות קיימות במערכת השעות. "שזה זן נדיר בבתי הספר", נבו מציין. "עבדתי על הפרויקט שנה וחצי, התחלתי עוד כשגרתי בניו יורק, כמובן שלא לבד, אלא יחד עם קבוצה ייחודית של אנשים שעשו לילות כימים והשקיעו הרבה מאוד כסף וזמן לדבר הזה". 

בית הספר יצא לדרך בספטמבר בשנה שעברה עם כיתה י' המונה 14 תלמידים וצוות פדגוגי מורחב אולם כעבור חודשים ספורים בלבד, בית הספר נסגר בשל תלאות בירוקרטיות. למרות כישלון הפרויקט, נבו נותר אופטימי. 

"גם אם לא קם בית ספר ייחודי, בבתי הספר הציבוריים כמו בויאר למשל, אפשר להכניס חינוך אקלימי מתקדם. אצלנו למשל זה בא לידי ביטוי בקורסים מיוחדים כמו מדע גלובלי שמתקיים השנה ומקדישים לו שעות רבות. כך שיש יש סיבה לאופטימיות".