למרות הדילים: יום בקלפי הליכוד מרמז שהדמוקרטיה חיה בשטח

שעת צהריים מוקדמת ואני יורד מהאוטובוס סמוך למתחם בנייני האומה בירושלים. הדרך קצת מפותלת בגלל השיפוצים בכניסה לעיר. אבל אין ספק שזה המקום. אני מתמקם צמוד לכניסה לקלפי הפריימריז של הליכוד יחד עם שלושה ח"כים שכאילו הפכו להיות שומרי הסף של הכניסה, כך שאי אפשר להיכנס להצביע בלי לדרוך להם על הרגל: אסנת מארק, צחי הנגבי וחבר הכנסת לשעבר עמית יצחק הלוי, שהגדיל לעשות והביא מהבית שקית פירות כדי לא לזוז לרגע מהכניסה. 

"יש לך כוח לזה? אתה כבר הרבה זמן בפוליטיקה", אני שואל את הנגבי. "אולי בעוד 30 שנה אני אתייעף", הוא עונה לי, נפרד בנימוס ורץ חזרה לכניסה. יום למחרת יתגלה שהוא הידרדר משמעותית ברשימה, לעשירייה החמישית הלא-ריאלית.

רק יום לפני כן התקיימו הבחירות המקדימות לפריימריז במפלגת העבודה, אבל אלו כבר עברו לדיגיטל. המתפקדים קיבלו מסרון עם קישור להצבעה והמשיכו את היום כאילו לא קיים כלום. המשמעות הייתה אמורה להיות אחוז הצבעה גבוה (57.7%) אבל המציאות הוכיחה שגם זה לא הכרח כי בליכוד הגיעו לאחוז גבוה יותר (58%) עם פי 3.5 יותר מתפקדים. "זה לא חוכמה", אמר לי אחד הפעילים. "בשביל להצביע בעבודה לא צריך אפילו לצאת מהבית וגם הם הגיעו לחצי מהמתפקדים".  

אבל המשמעות עמוקה יותר: בעבודה ויתרו כנראה על אחד המרכיבים היותר חשובים למפלגה חיה – האינטראקציה האישית עם המתפקדים. כזו שבה שחקנים ותיקים כמו הנגבי יורדים לשטח כדי להילחם על כל קול. גם אם הם מפסידים בסוף.

התנגחות במערכת המשפט

הדרך לקלפיות רצופה בטיפוסים נלהבים שרק רוצים שתסמן את המועמד שלהם. הם ידחפו לך פתק ליד ויציינו את שם המועמד/ת והמספר, חלקם יגדילו ויציעו לך פתק הצבעה מסומן. ראשונים עוצרים אותי צמד צעיר וחביב שמקדמים את המועמדת פליסיה מועלם ששימשה עד לא מזמן יועצת לח"כ ישראל כ"ץ. "פליסיה מועלם להדחת אחמד טיבי ומחבלים בחליפות מהכנסת", הם מדקלמים. "אוקי, איך היא תעשה זאת?", התעניינתי. "אם היא תהיה בכנסת היא תוציא משם את המחבלים בחליפות", הם ענו. לא הצלחתי להבין את פרטי תוכנית העבודה למטרה המפוקפקת, אמרתי תודה והמשכתי הלאה. 

ברקע מצד ימין שלי עמד דוכן הגזיבו של חבר הכנסת לשעבר עמית הלוי, שם מוצב רמקול שמשמיע שוב ושוב קטעי ריאיונות שלו עם מסרים נגד מערכת המשפט, אביחי מנדלבליט ורחוב צאלח א-דין (משכנו של משרד המשפטים). 24 הפליירים שדחפו לי ליד מגלים (באופן לא מפתיע) כי מערכת המשפט הייתה חלק מרכזי מהמסרים של חלק מהמועמדים. לדוגמה: חברת הכנסת לשעבר אוסנת מארק ציינה במסר ליד תמונתה: "מאבק לתיקון יסודי של מערכת המשפט"; דוד אמסלם: "מתחייב לבצע רפורמות במערכת המשפט!"

אבל לא אצל כולם זה המסר המרכזי – נראה שחלקם בחרו להציג את מרכולתם ואת עשייתם למען הציבור. ח"כ אתי חוה עטיה חילקה פליירים עם חקיקה שהעבירה וקידמה עם הסלוגן: "לא מדברת – עושה", וח"כ אופיר כץ מנה את רשימת ההישגים שלו בכנסת האחרונה. כץ ציין גם שהוא נמצא במקומות הראשונים במדדים הפרלמנטריים – כפי שגם מצאנו במדדי "שקוף". השאר יעסקו במה שחשוב באותו רגע – הם עצמם, כשבכולם הפונט של מספר המועמד גדול משמו. הנה מעט מהסלוגנים: "פלר חסן-נחום – דם חדש בליכוד", "גלנט – הביטחון שלנו", "דווקא הליכוד – דווקא מירי רגב", "גלעד שרון – מחזירים את המשילות" ו"עפיף עבד – 22 שנים בליכוד".

פלאייר מעניין הוא של עורך "ישראל היום" לשעבר בועז ביסמוט, שהתגאה בכך שהוא מצד אחד "עיתונאי ברמ"ח איבריו" וסעיף אח"כ: "דובר מובהק של הימין בישראל".

מה חושבים המתפקדים על דודו לניאדו?

אני ממשיך ונתקל בפעיל ליכוד ירושלמי נוסף שמספר לי קצת על הדינמיקה בליכוד. אנחנו מדברים על הנושא החם – הדחתו של דודו לניאדו בעל העבר הפלילי מהתמודדות לרשימה. ההדחה נעשתה על ידי לא אחר מיו"ר המפלגה בנימין נתניהו, ובדרך שהוא עצמו כנראה היה מתנגד לה – על ידי בית המשפט.

"תראה", הוא אומר לי. "גם ככה יש לנתניהו על הראש את העניין המשפטי שלו, את חיים כץ שהורשע בעסקת טיעון ואת דוד ביטן שהמשפט עוד לפניו. הוא צריך להציג רשימה ברמה גבוהה, בסוף אנשים יראו את הרשימה ויירתעו מלהצביע לה, בגלל זה הוא נלחם במועמדות שלו. זה חשוב שנתניהו מסמן לבוחרים מה חשוב לו ומה הוא לא מוכן לקבל".

"יש כ-20% מהבוחרים בישראל שלא נמצאים במחנה כן ביבי או לא ביבי וצריך לשכנע אותם, עכשיו איך תעשה זאת עם רשימה בעייתית?"

פעיל בליכוד מנתח בשטח את פרשת דודו לניאדו

כסף לא שקוף – החורים הגדולים בחגיגה הדמוקרטית

הפסקול של היום הוא ללא ספק של הלהיט הבלתי מעורער של יאיר גבאי, מועמד למשבצת מחוז ירושלים. פשטני אבל קצר וקליט. כשאתה שומע אותו בלופ שוב ושוב הוא נשאר איתך גם בחלום. את הפסקול הירושלמי הזה הוא הקליט מכספי תרומות שקושש כדי להתמודד – בשונה מחברי הכנסת שמגיעים עם התותחים הכבדים.

זהו ללא ספק הפער הבולט ביותר בפריימריז: המכונה המשומנת של הח"כים המכהנים. כל אחד מהח"כים זכאי לכ-320 אלף שקלים למימון הקמפיין שלו, נעזר במשכורת ציבורית נאה שמאפשרת לו להקדיש 100% לקמפיין, שלושה יועצים ורכב צמוד עם דלקן. 

מה הם עושים עם הכסף הזה? כיוון שהוא אינו שקוף – אין לנו מושג. אך ערב קודם לכן חדשות 12 נתנו הצצה קטנה לדרכים האפלות שבהן הכסף יכול להיות גורם הרסני לדמוקרטיה: בתחקיר של יולן כהן ואלי הירשמן, התגלה כיצד פעילים ויועצים מציעים קולות למועמדי הפריימריז תמורת אלפי שקלים – בניגוד לחוק לכאורה.

אך יש גם דרכים חוקיות לשלוח "חיילים" לקלפי: עדות למה שקורה מתחת לפני השטח קיבלתי מהודעה של כוחות מאורגנים בקלפי אחרת. מדובר בוועד העובדים של התעשיה האווירית, שכתב לעובדים: "כדי לשמר את כוחנו ופועלנו, אודה לך באם תוכל/י לצאת להצביע באותו היום בשעות הבוקר למועדון הגריי הסמוך למפעל ולממש את זכותך". עוד נכתב בהודעה: "אנו נעמוד מחוץ לשער ונעביר דף עם המלצתנו לרשימה הארצית (בו מסומנים 12 שמות) ולמי שרלוונטי גם דף למחוזות (בו מסומן שם אחד)". 

ההודעה הזו מזכירה את מה שאולי לא נראה ממבט ראשון: שיטת הבחירות המוקדמות לא חפה מבעיות. אך כשביליתי בקלפי זכיתי לראות מפלגה חיה ובועטת שנראה שגם אם יש בה דילים, אינה מתנהלת כמו משחק מכור. גם התוצאות מלמדות: ח"כים שנראים לנו "בכירים בליכוד", מוצאים את עצמם מתפללים לחוק נורבגי ביום שאחרי.