מה אפשר ללמוד מהעיר הברזילאית שאזרחיה הפגינו כדי להעלות לעצמם מיסים?

האם ייתכן מצב שבו אזרחים יפגינו למען העלאת המסים על עצמם? תתפלאו, זה כבר קרה. לאחרונה ראיינה רוני דורי בכלכליסט את ג'ורג' מונביו – סופר, עיתונאי ואקטיביסט ותיק. מונביו לא הסתפק בסיקור מה שלא עובד, אלא גם נלחם לתקנו. אפשר לכנותו "כתביסט" אם אתם אוהבים הֶלְחֵמי מילים שנשמעים רע. עיקר הריאיון עסק במאבק האקלים, אבל אותי תפסה דווקא הסיפא שעסקה בדמוקרטיה. 

מונביו דוגל במערכות מבוזרות שבהן מתקיים "הרהור דמוקרטי מתמיד מלמטה למעלה". מה זה אומר? מונביו שם דגש על כלים דיגיטליים שמאפשרים גם להמונים, ולא רק לפוליטיקאים, לקבל החלטות קולקטיביות על בסיס שבועי או שנתי. אחת הפרקטיקות שעליהן הוא מדבר היא תקציב משתף (participatory budgeting) שבו הציבור עצמו מחליט כיצד להקצות חלק מהתקציב.

המחשבה מאחורי הרעיון הזה היא שכשאזרחים מעורבים בנעשה בעירם או מדינתם, הם שואלים שאלות ומתעמקים בפרטים. איך מתחלק הכסף, לאילו מטרות, האם הן ראויות והאם יש לנו אפשרות לדרוש דרישות אחרות? 

• בעבודה ובמרצ מקדמים כלים של דמוקרטיה ישירה; כך זה נראה בעולם
• זוכרים שישבתם באופוזיציה? חזקו אותה, דווקא עכשיו
• חולשה משתקת או ביזור כוח מבורך: מה נשתנה בתפקיד ראש הממשלה?

"זה הונהג בפורטו אלגרה בברזיל", מונביו מספר. "באופן מדהים ממש, בתוך 15 שנה העיר הפכה מאחת הערים עם תנאי המחיה הגרועים ביותר לעיר שמדורגת במקום הראשון בתחום הזה. ואפילו מדהים יותר – היו אנשים שהפגינו ברחובות ודרשו שיעלו את המסים שלהם, כי הם היו אחראים בעצמם לתקציב שלהם". לדבריו, "הם הבינו שרק בהעלאת מסים הם ישיגו כסף לפרויקטים גדולים שישפרו את חייהם. זה מה שקורה כשנותנים לאנשים גישה למקורות כוח, וזה מה שאנחנו צריכים לעשות בכל מקום".

נשמע כמו סרט אוטופי, אבל מונביו צודק – זה אפשרי, וזה קורה בעוד ועוד מקומות.

אוורור הרכבת התחתית ועדיפות לשכונות חלשות

איתי פידלמן ממרכז המחקר והמידע של הכנסת ערך ב-2020 מחקר על תקציב משותף, כלומר שילוב הציבור בקביעת סדר העדיפויות עצמו. הרעיון כאמור נולד בפורטו אלגרה שבברזיל בסוף שנות ה-80 ומשם התרחב, אך בעיקר ברשויות מקומיות. 

תקציב משותף קיים היום ביותר מ-1,500 ערים ברחבי העולם, וההצלחה גורפת. בערים שנסקרו חלה בשנים האחרונות "עלייה בתקציבים שיועדו לשיתוף, וכן במספר המשתתפים ובמספר הפרויקטים שאושרו". במדריד ובפריז, למשל, הוקצו בשנת 2019 לטובת התקציב המשתף 100 מיליון אירו, שהם 5% ו-2% מהתקציב העירוני, בהתאמה. 

ואיך זה עובד? בכל מקום קצת אחרת. בניו יורק למשל מתנדבים מהקהילה משמשים "נציגי תקציב", והם אמונים על הפיכת הרעיונות שהציבור מציע – להצעות תקציב ישימות. בכמה ערים התקציב המשותף נועד לסייע לאוכלוסיות חלשות, הסובלות מהדרה בתהליכי קבלת החלטות. כך למשל תקצוב הרובעים השונים בפריז עומד באופן הפוך למצבם הסוציו-אקונומי של תושביו. ככל שהרובע עני יותר כך התקצוב היחסי שלו גדול יותר.

בפורטוגל, מהמדינות הבודדות שמאפשרות תקציב משותף ברמה הלאומית, הציע הציבור ב-2017 לא פחות מאלף הצעות לתקצוב. 39 פרויקטים נבחרו ומומנו בכ-3 מיליון אירו. שנה לאחר מכן התרחב התקציב ל-5 מיליון אירו. בדרום קוריאה אישר הפרלמנט ב-2018 תקציב ל-38 פרויקטים שיזם הציבור בעלות של 81.7 מיליון דולר. בין המיזמים שתוקצבו: אוורור הרכבת התחתית, ייעור ומרכז קריירה לנוער. בשנת 2020 התקציב המשותף נסק ל-224 מיליון דולר.

תושבי תל אביב מחליטים איך לחלק 16 מיליון שקלים בשנה

ובישראל? הדוגמה המרכזית היא מיזם שיתוף ציבור שמתקיים בתל אביב מאז 1999: העירייה מבקשת באתר ייעודי הצעות מהתושבים מה כדאי לשפץ. לאחר מכן היחידות השונות בעירייה בודקות אילו מן ההצעות אפשריות ומה עלותן ואז התושבים והתושבות מצביעים ומחליטים מה יבוצע. במילים אחרות, במקום להחליט עבור התושבים כיצד לשפץ את השכונה – העירייה מעניקה את הכוח לתושבים לקבוע בעצמם.

בשכונת שפירא, למשל, החליטה העירייה ליישם את כל ההצעות שהועלו – בעלות של כמעט מיליון וחצי שקלים. בין היתר הוחלט להתקין חניות אופניים, להתקין הצללה בחצר מתנ"ס, לשפר את התאורה ועוד. בצפון הישן החליטו לשדרג את המתקנים בכיכר היל בעלות של 160 אלף שקלים, בגן העצמאות יוקם מגרש משחקים בהשקעה של 750 אלף שקלים ועוד. במקביל, העירייה מאפשרת לתלמידי יסודי לתכנן פרויקטים במרחבי בתי הספר בהם הם לומדים, בתקציב של כ-50 אלף שקלים. סך התקציב המשותף בעיר עומד על כ-16 מיליון שקלים בשנה. עם זאת, היא יחסית בודדה במערכה הישראלית. 

בכנסת מקדמים שאילתות לשרי הממשלה – גם מהציבור

שיתוף הציבור בהחלטות הקשורות לתקציב הוא רק דרך אחת לקשר ישיר יותר בין האזרחים למנגנון הדמוקרטי. בתחילת הקדנציה הנוכחית קידמה ח"כ ג'ידא רינאוי זועבי ממרצ הצעת חוק שתאפשר לכלל הציבור ליזום מהלכים בכנסת. ההצעה ביקשה לתקן את תקנון הכנסת, כך שלציבור הרחב יתאפשר להגיש שאילתות דחופות והצעות דחופות לסדר היום תוך צירוף 30 אלף חתימות של בעלי זכות הצבעה לכנסת. מדי שבוע תאושר שאילתא אחת, והצעה אחת לדיון בכנסת. 

גילוי נאות: ההצעה נולדה ב"שקוף", והח"מ לצד עו"ד של "שקוף" אילן יונש סייעו בניסוחה, אך היא עברה לפסים מעשיים באמצעות אלון ספיר, מתמחה בן 17 בלשכתה של רינאוי זועבי. "אני עוקב המון אחרי הפעילות של שקוף", אמר ספיר. "תפס אותי משפט שכתבתם על כך שיש להתאים את עבודת הכנסת למאה ה-21, לרבות שילוב הציבור בהצעת הנושאים שיועלו לסדר יומה של הכנסת". 

ספיר לאחרונה סיים את ההתמחות בלשכתה של זועבי ועבר לחברת הכנסת אימאן ח'טיב יאסין (רע"מ) – יחד עם הצעת החוק. "אני תומכת בהצעה, מכיוון שאני מאמינה שמגיע לציבור לדעת ולהשפיע ולא רק פעם בארבע שנים", אמרה יאסין ל"שקוף". "זה צעד לחיזוק הדמוקרטיה הישראלית". ספיר כבר נפגש בנושא גם עם יועמ"שית הכנסת שגית אפיק שבוחנת האם צריך לנושא חקיקה ראשית או שמספיק תיקון תקנון הכנסת.

חבר הכנסת ה-121

בדמוקרטיות נוספות מסביב לעולם מאפשרים היום קידום יוזמות "מלמטה למעלה". פידלמן גם ערך בדיקה מקיפה – כיצד פרלמנטים ברחבי הגלובוס מאפשרים לציבור להשתתף בדרכים שונות בתהליכי קבלת ההחלטות. בפינלנד, למשל, 50 אלף בעלי זכות הצבעה יכולים ליזום חוק או לבטל חוק קיים. 

כך למשל, הציבור יזם את ההחלטה המשווה את הזכויות המוקנות לזוגות נשואים מאותו מין – לזכויות של זוגות הטרוסקסואליים. כך גם קורה בכמה מדינות אחרות. במקביל, נבחרי ציבור ברחבי העולם לומדים להתייעץ עם הציבור. בצרפת למשל הוקמה פלטפורמה דיגיטלית אזרחית וחברי פרלמנט קיימו דרך הפלטפורמה כבר עשרות התייעצויות עם האזרחים, ואף העלו בעקבותיהן הצעות חוק. 

בפרלמנט של ברזיל אימצו רשמית מדיניות שיתוף פעולה עם הציבור באמצעים מקוונים, והקימו יחידה בשם LABHacker. היחידה מזמינה את הציבור לתמוך, להסתייג ולנסח הצעות חוק. כלי נוסף מאפשר לאזרחים להשתתף בדיוני ועדות בצורה אינטראקטיבית. השאלות שזוכות למספר המצביעים הגבוה ביותר מועברות לחברי הוועדה. הכלי הופעל בהצלחה כבר מאות פעמים. 

נכון, המחקרים מראים כי יש שלל חסמים, אבל באותה נשימה החוקרים מבהירים כי שימוש בכלים שמאפשרים לציבור לומר את דברו ואף ליישמו, משקמים את אמונו בשלטון. ואמון – זה הבסיס של כל דמוקרטיה.

אני מאמין שבישראל זה חשוב במיוחד. מליאת הכנסת כיום ריקה ברוב הזמן, והדיונים בה הפכו עבור הציבור לכמעט חסרי משמעות. הפוטנציאל של השימוש בכלי דמוקרטיה ישירה הוא עצום. הציבור יוכל כך להפוך לחבר הכנסת ה־121, לקבוע סדר יום ולפקוח עין יעילה על הממשלה והכנסת. 

מעורבות הציבור אף תמתג את המליאה כמוסד ענייני וחדשני שעוסק במה שבאמת מעניין את האזרחים. כמוסד שמאיר את הדנים בו כאנשים קשובים הלוחמים לייצג את הציבור ששלח אותם לשם, במקום ח"כים רודפי קיזוזים ועימותים. הגיעה העת לתת לציבור לומר את דברו דרך טכנולוגיות שיחשפו את עמדותיו ויאפשרו לו להצביע בנושאים שונים. 

ומה איתכם? ספרו לנו בתגובות אילו כלי דמוקרטיה ישירה נוספים הייתם רוצים לראות בישראל.