ערכת שאלות לפוליטיקאים

חיפוש
Close this search box.
חיפוש

מה אפשר ללמוד מהעיר הברזילאית שאזרחיה הפגינו כדי להעלות לעצמם מיסים?

בפריז הרובעים החלשים מקבלים יותר כסף • בדרום קוריאה בחרו אזרחים לאוורר את הרכבת התחתית • ובברזיל אזרחים התעקשו לשלם יותר מס • כשאזרחים משתתפים בהחלטות ובחלוקת הכסף - האמון בשלטון גובר, אבל בכנסת ישראל גוררים רגליים • כך זה עובד בעולם
הדפיסו את הכתבה

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר:

האזרחים הפגינו בעד העלאת מיסים. פורטו אלגרה בברזיל (צילום: אילוסטרציה)

האם ייתכן מצב שבו אזרחים יפגינו למען העלאת המסים על עצמם? תתפלאו, זה כבר קרה. לאחרונה ראיינה רוני דורי בכלכליסט את ג'ורג' מונביו – סופר, עיתונאי ואקטיביסט ותיק. מונביו לא הסתפק בסיקור מה שלא עובד, אלא גם נלחם לתקנו. אפשר לכנותו "כתביסט" אם אתם אוהבים הֶלְחֵמי מילים שנשמעים רע. עיקר הריאיון עסק במאבק האקלים, אבל אותי תפסה דווקא הסיפא שעסקה בדמוקרטיה. 

מונביו דוגל במערכות מבוזרות שבהן מתקיים "הרהור דמוקרטי מתמיד מלמטה למעלה". מה זה אומר? מונביו שם דגש על כלים דיגיטליים שמאפשרים גם להמונים, ולא רק לפוליטיקאים, לקבל החלטות קולקטיביות על בסיס שבועי או שנתי. אחת הפרקטיקות שעליהן הוא מדבר היא תקציב משתף (participatory budgeting) שבו הציבור עצמו מחליט כיצד להקצות חלק מהתקציב.

מכאן הרעיון התרחב. פורטו אלגרה בברזיל

המחשבה מאחורי הרעיון הזה היא שכשאזרחים מעורבים בנעשה בעירם או מדינתם, הם שואלים שאלות ומתעמקים בפרטים. איך מתחלק הכסף, לאילו מטרות, האם הן ראויות והאם יש לנו אפשרות לדרוש דרישות אחרות? 

"זה הונהג בפורטו אלגרה בברזיל", מונביו מספר. "באופן מדהים ממש, בתוך 15 שנה העיר הפכה מאחת הערים עם תנאי המחיה הגרועים ביותר לעיר שמדורגת במקום הראשון בתחום הזה. ואפילו מדהים יותר – היו אנשים שהפגינו ברחובות ודרשו שיעלו את המסים שלהם, כי הם היו אחראים בעצמם לתקציב שלהם". לדבריו, "הם הבינו שרק בהעלאת מסים הם ישיגו כסף לפרויקטים גדולים שישפרו את חייהם. זה מה שקורה כשנותנים לאנשים גישה למקורות כוח, וזה מה שאנחנו צריכים לעשות בכל מקום".

נשמע כמו סרט אוטופי, אבל מונביו צודק – זה אפשרי, וזה קורה בעוד ועוד מקומות.

אוורור הרכבת התחתית ועדיפות לשכונות חלשות

איתי פידלמן ממרכז המחקר והמידע של הכנסת ערך ב-2020 מחקר על תקציב משותף, כלומר שילוב הציבור בקביעת סדר העדיפויות עצמו. הרעיון כאמור נולד בפורטו אלגרה שבברזיל בסוף שנות ה-80 ומשם התרחב, אך בעיקר ברשויות מקומיות. 

תקציב משותף קיים היום ביותר מ-1,500 ערים ברחבי העולם, וההצלחה גורפת. בערים שנסקרו חלה בשנים האחרונות "עלייה בתקציבים שיועדו לשיתוף, וכן במספר המשתתפים ובמספר הפרויקטים שאושרו". במדריד ובפריז, למשל, הוקצו בשנת 2019 לטובת התקציב המשתף 100 מיליון אירו, שהם 5% ו-2% מהתקציב העירוני, בהתאמה. 

הרובעים החלשים מקבלים יותר. פריז

ואיך זה עובד? בכל מקום קצת אחרת. בניו יורק למשל מתנדבים מהקהילה משמשים "נציגי תקציב", והם אמונים על הפיכת הרעיונות שהציבור מציע – להצעות תקציב ישימות. בכמה ערים התקציב המשותף נועד לסייע לאוכלוסיות חלשות, הסובלות מהדרה בתהליכי קבלת החלטות. כך למשל תקצוב הרובעים השונים בפריז עומד באופן הפוך למצבם הסוציו-אקונומי של תושביו. ככל שהרובע עני יותר כך התקצוב היחסי שלו גדול יותר.

בפורטוגל, מהמדינות הבודדות שמאפשרות תקציב משותף ברמה הלאומית, הציע הציבור ב-2017 לא פחות מאלף הצעות לתקצוב. 39 פרויקטים נבחרו ומומנו בכ-3 מיליון אירו. שנה לאחר מכן התרחב התקציב ל-5 מיליון אירו. בדרום קוריאה אישר הפרלמנט ב-2018 תקציב ל-38 פרויקטים שיזם הציבור בעלות של 81.7 מיליון דולר. בין המיזמים שתוקצבו: אוורור הרכבת התחתית, ייעור ומרכז קריירה לנוער. בשנת 2020 התקציב המשותף נסק ל-224 מיליון דולר.

תושבי תל אביב מחליטים איך לחלק 16 מיליון שקלים בשנה

ובישראל? הדוגמה המרכזית היא מיזם שיתוף ציבור שמתקיים בתל אביב מאז 1999: העירייה מבקשת באתר ייעודי הצעות מהתושבים מה כדאי לשפץ. לאחר מכן היחידות השונות בעירייה בודקות אילו מן ההצעות אפשריות ומה עלותן ואז התושבים והתושבות מצביעים ומחליטים מה יבוצע. במילים אחרות, במקום להחליט עבור התושבים כיצד לשפץ את השכונה – העירייה מעניקה את הכוח לתושבים לקבוע בעצמם.

התושבים בחרו – אוורור ברכבת התחתית. סיאול

בשכונת שפירא, למשל, החליטה העירייה ליישם את כל ההצעות שהועלו – בעלות של כמעט מיליון וחצי שקלים. בין היתר הוחלט להתקין חניות אופניים, להתקין הצללה בחצר מתנ"ס, לשפר את התאורה ועוד. בצפון הישן החליטו לשדרג את המתקנים בכיכר היל בעלות של 160 אלף שקלים, בגן העצמאות יוקם מגרש משחקים בהשקעה של 750 אלף שקלים ועוד. במקביל, העירייה מאפשרת לתלמידי יסודי לתכנן פרויקטים במרחבי בתי הספר בהם הם לומדים, בתקציב של כ-50 אלף שקלים. סך התקציב המשותף בעיר עומד על כ-16 מיליון שקלים בשנה. עם זאת, היא יחסית בודדה במערכה הישראלית. 

בכנסת מקדמים שאילתות לשרי הממשלה – גם מהציבור

שיתוף הציבור בהחלטות הקשורות לתקציב הוא רק דרך אחת לקשר ישיר יותר בין האזרחים למנגנון הדמוקרטי. בתחילת הקדנציה הנוכחית קידמה ח"כ ג'ידא רינאוי זועבי ממרצ הצעת חוק שתאפשר לכלל הציבור ליזום מהלכים בכנסת. ההצעה ביקשה לתקן את תקנון הכנסת, כך שלציבור הרחב יתאפשר להגיש שאילתות דחופות והצעות דחופות לסדר היום תוך צירוף 30 אלף חתימות של בעלי זכות הצבעה לכנסת. מדי שבוע תאושר שאילתא אחת, והצעה אחת לדיון בכנסת. 

קידמה הצעה לקידום כלי דמוקרטיה ישירה. רינאוי-זועבי (צילום: נועם מושקוביץ, דוברות הכנסת)

גילוי נאות: ההצעה נולדה ב"שקוף", והח"מ לצד עו"ד של "שקוף" אילן יונש סייעו בניסוחה, אך היא עברה לפסים מעשיים באמצעות אלון ספיר, מתמחה בן 17 בלשכתה של רינאוי זועבי. "אני עוקב המון אחרי הפעילות של שקוף", אמר ספיר. "תפס אותי משפט שכתבתם על כך שיש להתאים את עבודת הכנסת למאה ה-21, לרבות שילוב הציבור בהצעת הנושאים שיועלו לסדר יומה של הכנסת". 

ספיר לאחרונה סיים את ההתמחות בלשכתה של זועבי ועבר לחברת הכנסת אימאן ח'טיב יאסין (רע"מ) – יחד עם הצעת החוק. "אני תומכת בהצעה, מכיוון שאני מאמינה שמגיע לציבור לדעת ולהשפיע ולא רק פעם בארבע שנים", אמרה יאסין ל"שקוף". "זה צעד לחיזוק הדמוקרטיה הישראלית". ספיר כבר נפגש בנושא גם עם יועמ"שית הכנסת שגית אפיק שבוחנת האם צריך לנושא חקיקה ראשית או שמספיק תיקון תקנון הכנסת.

חבר הכנסת ה-121

בדמוקרטיות נוספות מסביב לעולם מאפשרים היום קידום יוזמות "מלמטה למעלה". פידלמן גם ערך בדיקה מקיפה – כיצד פרלמנטים ברחבי הגלובוס מאפשרים לציבור להשתתף בדרכים שונות בתהליכי קבלת ההחלטות. בפינלנד, למשל, 50 אלף בעלי זכות הצבעה יכולים ליזום חוק או לבטל חוק קיים. 

כך למשל, הציבור יזם את ההחלטה המשווה את הזכויות המוקנות לזוגות נשואים מאותו מין – לזכויות של זוגות הטרוסקסואליים. כך גם קורה בכמה מדינות אחרות. במקביל, נבחרי ציבור ברחבי העולם לומדים להתייעץ עם הציבור. בצרפת למשל הוקמה פלטפורמה דיגיטלית אזרחית וחברי פרלמנט קיימו דרך הפלטפורמה כבר עשרות התייעצויות עם האזרחים, ואף העלו בעקבותיהן הצעות חוק. 

בפרלמנט של ברזיל אימצו רשמית מדיניות שיתוף פעולה עם הציבור באמצעים מקוונים, והקימו יחידה בשם LABHacker. היחידה מזמינה את הציבור לתמוך, להסתייג ולנסח הצעות חוק. כלי נוסף מאפשר לאזרחים להשתתף בדיוני ועדות בצורה אינטראקטיבית. השאלות שזוכות למספר המצביעים הגבוה ביותר מועברות לחברי הוועדה. הכלי הופעל בהצלחה כבר מאות פעמים. 

נכון, המחקרים מראים כי יש שלל חסמים, אבל באותה נשימה החוקרים מבהירים כי שימוש בכלים שמאפשרים לציבור לומר את דברו ואף ליישמו, משקמים את אמונו בשלטון. ואמון – זה הבסיס של כל דמוקרטיה.

האם יש דרך להגביר את האמון? הפגנה נגד יוקר המחיה בתל אביב (צילום: תומר נויברג, פלאש 90)

אני מאמין שבישראל זה חשוב במיוחד. מליאת הכנסת כיום ריקה ברוב הזמן, והדיונים בה הפכו עבור הציבור לכמעט חסרי משמעות. הפוטנציאל של השימוש בכלי דמוקרטיה ישירה הוא עצום. הציבור יוכל כך להפוך לחבר הכנסת ה־121, לקבוע סדר יום ולפקוח עין יעילה על הממשלה והכנסת. 

מעורבות הציבור אף תמתג את המליאה כמוסד ענייני וחדשני שעוסק במה שבאמת מעניין את האזרחים. כמוסד שמאיר את הדנים בו כאנשים קשובים הלוחמים לייצג את הציבור ששלח אותם לשם, במקום ח"כים רודפי קיזוזים ועימותים. הגיעה העת לתת לציבור לומר את דברו דרך טכנולוגיות שיחשפו את עמדותיו ויאפשרו לו להצביע בנושאים שונים. 

ומה איתכם? ספרו לנו בתגובות אילו כלי דמוקרטיה ישירה נוספים הייתם רוצים לראות בישראל.

יש לכם הערות, הארות או ביקורת על הכתבה? מכירים מידע או סיפור שאנחנו לא?

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר:

מאת תומר אביטל

תומר אביטל
מייסד-שותף, לשעבר כתב ועורך ב"שקוף".

3 תגובות

  1. כתבה מעולה!
    מנוסחת היטב, עניינית ומקווה שנבחרי ציבור שמתעניינים בגוף התקשורת הזה יקראו אותה ויחשבו עליה
    תודה רבה על הכתבה😄

  2. אם גופי שלטון היו מחוייבים לנהל את התיקים והמשימות שלהם במערכת חיצונית שאין להם אפשרות למחוק לשנות תאריכים ומסמכים, אפשר היה סוף סוף לדרוש תשובות על סטאטוס טיפולים בעבודות ותיקים שונים

  3. הייתי רוצה להאמין שניתן ליישם את הכתוב לעיל. אבל שלושה דברים מקשים עלי:
    א- סדרת הכתבות של אורן אהרוני (ארץ-עיר) בערוץ 11 מראים שוב ושוב עד כמה פשה השחיתות ברשויות המקומיות (שחיתות מוסרית כמו גם כלכלית).
    ב- כתושב מודיעין, ניסיתי בעבר לגרום לשינוי וטיפול בדברים שהיו קשורים לסביבת מגורי (בעדיפות ראשונה: הצבת פסי האטה בשדרה בה אני גר. ולא כמותרות או גחמה. אלא כדי לעמוד בקריטריונים שנוסחו בכל הנוגע לפסי האטה ומטרתם וצורת הצבתם). הפקידים הבטיחו, אבל לא הבטיחו לקיים…. 11 שנים עברו מאז ועדיין הרכבים "טסים" בשדרה שלי תוך סיכון התושבים שלאורכה.
    ג- רמות הבירוקרטיה בארץ ישראל הינן מהגבוהות בעולם. לצערי זה נוגע גם לרשויות המקומיות. בסוף הכל נופל על אותם פקידים (אולי לא כולם…) שסינדרום ה"עובד ציבור" דבק בהם, כסטיגמה מוכרת ושם נרדף לחוסר רצון למלא את תפקידם.

    העם רוצה ויכול להשתתף, אבל צריכים לייעל את המנגנון – בעיקר בגורם האנושי…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שקוף הוא כלי התקשורת העצמאי הגדול בישראל. פה תקראו עיתונות חוקרת, מעמיקה וביקורתית, בתחומי הון-שלטון-עיתון, עבודת הכנסת, משבר האקלים ועוד.

"עצמאי" אומר שכל המימון שלנו, מהשקל הראשון ועד האחרון, מגיע רק מ- 8,933 איש ואישה בדיוק כמוך. אנחנו לא לוקחים אגורה מבעלי הון או קרנות, אין פרסומות ואנחנו משוחררים משיקולי רייטינג. זו מהפכה: אנחנו היחידים בישראל שפועלים במודל הזה, באופן שמבטיח שנעשה עיתונות נקייה מאינטרסים ומלחצים פוליטיים, כזו שנכנסת לעובי הקורה ולא פוחדת לומר את האמת. כל תמיכה, בכל סכום, מאפשרת לנו להמשיך ולשנות את המציאות הישראלית, למען כולנו.

הירשמו לניוזלטר השקוף ונעדכן אתכם אחת לשבוע על כל החשיפות, התחקירים והפרסומים שלנו. מבטיחים לא לשלוח ספאם!