בצמרת רשימת עשירי ישראל – בעלי רוב כלי התקשורת המרכזיים

כשליש מ-36 בעלי ההון בראש רשימת "500 עשירי ישראל" של מגזין "דה-מרקר" מחזיקים בבעלות גם על עיתון, ערוץ טלוויזיה או אתר חדשות. עיון ברשימה מעלה כי האנשים העשירים בישראל מחזיקים בכלי התקשורת הפופולריים בישראל, בשדרת כלי התקשורת הבולטים המזוהים עם הימין, ובחלק מהקומץ המזוהה עם השמאל. מבין האחזקות העסקיות של חלקם, בולטות תעשיות מזהמות וחברות מזון מתועש.

• "אפשר לזהות בחדשות 12 תופעות שפעם ראינו ב'ידיעות אחרונות'"
• מפת הבעלויות בתקשורת הישראלית
• מחאת הפסטה: בחדשות 12 מסיטים את האש מבעלי הערוץ

הנוכחות הבולטת של מיליארדרים ומולטי מיליונרים במפת הבעלות של התקשורת הישראלית יכולה להסביר את סדר היום של העיתונות הישראלית, שכמעט לא עוסק בביקורת על עשירים ומעמד העל של האלפיון.

חמישה מהאנשים העשירים בישראל (דודי ודרורית ורטהיים, אודי אנג'ל, עפרה שטראוס ומריוס נכט), יחד עם מיליארדר יהודי שאינו אזרח ישראלי (לן בלווטניק), מחזיקים בשני ערוצי הטלוויזיה הפופולריים בישראל (12 ו-13), המחלקים ביניהם כמעט את כל שוק החדשות המשודרות בברודקאסט ובאינטרנט.

למיליארדרים הללו, יחד עם מיליארדר אחר שנאלץ למכור לאחרונה את אחזקות התקשורת שלו (יצחק תשובה), מכנה משותף נוסף. הם מחזיקים בתאגידים המאכלסים את צמרת המפעלים המזהמים של ישראל, מונופולים של מזון מזיק ובנקים.

כך, לקראת סוף העשירייה הרביעית ברשימת העשירים של "דה מרקר", נמצא את הבעלים המרכזיים של קשת: דודי ורטהיים (מקום 36) ואחותו דרורית (מקום 76, עם הון של "רק" כמיליארד דולר, פחות ממחצית מאחיה). השניים מחזיקים גם בתאגיד קוקה-קולה ישראל (החברה המרכזית למשקאות), מונופול בתחום השתייה הקלה והמזיקה והבעלים, בין היתר, של מחלבת טרה וחברת נביעות; וגם בבנקים מזרחי ויהב. קשת מפעילה את ערוץ 12 והיא הבעלים של חדשות 12 ושל האתרים N12 ו-mako. ערוץ 12 הוא מונופול בידור וחדשות השולט על כ-70% משוק הטלוויזיה המסחרית, והאתרים N12 ו-mako מתחרים על המקומות הראשונים בטבלת אתרי החדשות הפופולריים.

עד לאחרונה החזיק גם טייקון גז מניות בקשת. יצחק תשובה, מקום 53 ברשימה עם הון המוערך ב-1.6 מיליארד דולר, נאלץ למכור את מניותיו בקשת בשל החלטת ועדת הריכוזיות. תשובה הוא טייקון אנרגיה ונדל"ן הנוהג להגיע לסף פשיטת רגל כל כמה שנים. הוא גם במידה רבה אדריכל מדיניות האנרגיה של ישראל, שהנציחה במדינה מונופול גז ותלות משקית בדלק הפוסילי המזהם.

עוד בקשת נמצא את מריוס נכט, ממייסדי "צ'ק פוינט" (הון מוערך: 3.8 מיליארד דולר), שמחזיק כ-8% ממניות החברה אותן רכש מתשובה. בת זוגתו לשעבר של נכט, עו"ד ענת אגמון, מחזיקה ב-50% מהבעלות על "גלובס". נכט טען בעבר כי הזרים עשרות מיליוני שקלים ל"גלובס", ודרש לקבל לידיו את המניות של אגמון.

בעלים של כלי תקשורת ישראלי אחר היה כובש את ראש רשימת העושר המקומית לו היה בוחר לעלות לישראל ולקבל פה אזרחות: האיש העשיר בבריטניה, האוליגרך היהודי לן בלווטניק, שמחזיק במפעל הפרטי המזהם ביותר בישראל, מפעל המלט נשר, הוא גם בעל השליטה בערוץ 13 ובחברת החדשות שלו. לפי בלומברג, הונו מוערך ב-34 מיליארד דולר. בלווטניק העיד בעבר כי רכש את השליטה בערוץ (עוד בגלגולו הקודם כערוץ 10), לבקשת נתניהו.

עוד בערוץ 13: אודי אנג'ל (מקום 21) ומשפחת שטראוס (מקום 23) שניהם בעלי מניות ברשת 13 ובחברת החדשות שלה. אנג'ל הוא שותפו של עידן עופר (מקום 4 ברשימה) בחברת האחזקות XT, המחזיקה בשרשור בתאגידים מהמזהמים בישראל – בתי הזיקוק לנפט וכימיקלים לישראל, כמו גם בחברת הספנות צים ובעסקים אחרים. שטראוס היא חברת המזון הגדולה בישראל ומחברות הקפה הגדולות בעולם.

אחרי שנים של הפסדים, לעיתים הפסדים כבדים, הכריזו שני הערוצים המסחריים כי עברו לרווחיות – או לפחות לאיזון במקרה של רשת. אולם גם אם המיליארדרים המחזיקים בערוצים אינם צריכים עוד לממן את הפסדיהם, לא מדובר באחזקות עסקיות של ממש. בוודאי ביחס לפורטפוליו החברות של אותם מיליארדרים. השווי של חברות המדיה, גם כשהוא חיובי, מתגמד לעומת האחזקות האחרות של בלווטניק, ורטהיים, אנג'ל, שטראוס, נכט ותשובה (כשהוא בין הסדרי חוב).

מדוע אם כן מחזיקים המיליארדרים בצעצוע יקר? תשובה אחת טמונה בגוף השאלה: הם מחזיקים בערוצי הטלוויזיה כמו בצעצוע יקר. במקום, או בנוסף, לאחזקה באחוזות פאר, מטוסים פרטיים או יאכטות, אותם מיליארדרים משתעשעים גם מהאחזקה בכלים אימתניים לעיצוב דעת קהל וקרבה לדמויות הפופולריות והמוכרות בישראל בתחומי הבידור והחדשות.

תיתכן גם תשובה אחרת לאותה שאלה, תשובה שתעניק לאותם מיליארדרים קרדיט על שיקול דעת מתוחכם יותר, ותצביע על המשמעות העסקית של האחזקה בכלים אימתניים לעיצוב דעת קהל וקרבה לדמויות הפופולריות והמוכרות בישראל בתחומי הבידור והחדשות. אחרי הכל, אחזקות כמו מפעלים מזהמים, בנקים ותאגידי סוכר רגישות מאוד לרגולציה שקובעים ומיישמים נבחרי ופקידי ציבור, שמצידם רגישים מאוד לדעת הקהל. חקיקה ואכיפה שתדאג להעדיף אינטרסים ציבוריים של בריאות וסביבה על פני שורת הרווח של התאגידים, תפגע מן הסתם באותה שורה. ממילא, ליכולת להשפיע על דעת הקהל ערך גדול עשרות מונים מהשווי הכספי של כלי התקשורת.

תשובה שלישית היתה יכולה להיות, כי אותם בעלי הון אדיר מעוניינים לתרום שבריר ממנו כדי לממן עיתונות ביקורתית ואמיצה ועולם תרבות עשיר, לחיזוק הדמוקרטיה והחברה הישראלית. אלא שהתוצרים של הערוצים קשת 12 ורשת 13 הם בעיקר תוכניות ריאליטי, וחברות החדשות שלהם מתמחות בז'אנרים של עיתונות בידורית ועיתונות צעקות, למעט יוצאי דופן שאינם מעידים על הכלל.

ימין ושמאל,רק הון והון

האדם העשיר בישראל (מרים אדלסון), יחד עם עוד משפחת מיליארדרים (מירילשווילי), מחזיקים בכלי התקשורת הבולטים המזוהים עם הימין: "ישראל היום" (עם "מקור ראשון") וערוץ 14 (עם רדיו קול-חי ואתר 0404).

אדלסון, אלמנתו של איל ההימורים שלדון אדלסון, ניצבת בראש רשימת העשירים של מגזין "דה מרקר". עם הון מוערך של 27.5 מיליארד דולר, היא האדם העשיר ביותר המחזיק באזרחות ישראלית. אדלסון היא בעלת השליטה באימפריית ההימורים של בעלה המנוח, שעיקר הכנסותיה מגיעות מחצי האי מקאו שבשליטת סין, ומסינגפור. אדלסון היא גם הבעלים של "ישראל היום" – העיתון הנפוץ בישראל, וכלי תקשורת ללא מודל כלכלי שהפסיד לפי הערכות למעלה ממיליארד שקל מאז הקמתו. "ישראל היום" הצליח להעפיל לפסגה בתחום תקשורת נכחד – עיתונות מודפסת יומית, אך כשל באופן עקבי מלהשיג דריסת רגל משמעותית בתחום המשפיע יותר של עיתונות כתובה: האינטרנט.

יצחק מירילשווילי, שהונו המשותף עם עם אביו מוערך ב-3.4 מיליארד דולר (מקום 22 ברשימה), הוא הבעלים של ערוץ 14, רדיו קול חי ואתר 0404. מירילשווילי האבא עשה את הונו כמו אוליגרכים אחרים עם התפרקותה של ברית המועצות, ובנו עשה הון נוסף מהקמת רשת חברתית ברוסיה. עסקי המשפחה מגוונים, וכוללים בין השאר אחזקות בתחום האנרגיה (תחנת הכוח באר טוביה) והטכנולוגיה (ווטרג'ן).

בעוד ההון הגדול שהזרימה משפחת אדלסון ל"ישראל היום" איפשר לו להשיג דומיננטיות בתחום העיתונות המודפסת, על-ידי הצפת השוק בגליונות חינם ושבירת שוק המודעות, משפחת מירילשווילי לא הצליחה לשחזר את המהלך בתחום הטלוויזיה, הדורש השקעות מסיביות יותר ושלא ניתן "לנצח" בו אך ורק באמצעות ויתור על מודל עסקי, משום שההתמודדות בו היא מול כלי תקשורת שגם הם מציעים את מרכולתם בחינם. ערוץ 14 משתרך נכון להיום בתחתית טבלת הרייטינג, ומשיג בממוצע קצת יותר מאחוז רייטינג בודד אחד.

מלבד הכישלון בעיצוב כלי תקשורת בעל השפעה, מכנה משותף בולט ל"ישראל היום" (עד לאחרונה) ולערוץ 14 הוא הקרבה ההדוקה לבנימין נתניהו, המחזיק בשיא של שנות כהונה כראש ממשלה ובשלושה תיקים פליליים הסובבים, רובם ככולם, סביב ניסיונו לשלוט בתקשורת הישראלית.

הן "ישראל היום" והן ערוץ 14 שירתו את נתניהו מאז הקמתם, כשערוץ 14, שנוסד כמה שנים אחרי "ישראל היום", עושה זאת באופן עוד יותר בולט וחסר מעצורים. רק לאחרונה, לאחר שנתניהו נאלץ לפנות את כס ראש הממשלה ולאחר ששלדון אדלסון נפטר ממחלה, נרשמה תפנית ביחסו של "ישראל היום" לנתניהו, וניכר כי הוא עושה מאמץ מסוים להגשים את הבטחתו להיות עיתון בעל אידיאולוגיה ימנית, ולא בטאון המסור לפולחן נתניהו.

גם לשמאל ניתן למצוא נציגות ברשימת העשירים. שלושה מיליארדרים עומדים מאחורי הקמת דמוקרטTV, כלי תקשורת קטן המזוהה עם השמאל ופועל בעיקר דרך פייסבוק. פרנק לאוי (לואי), משפחת מיתר וקובי ויהודית ריכטר (מקום 7, 26 ו-35 ברשימת העשירים) תרמו ב-2020 (שנת הדו"חות האחרונה שפורסמה) בין 300 ל-600 אלף שקל כל אחד לתנועת "דרכנו", שמפעילה את דמוקרטTV, המנסה בימים אלה לעבור לשדר כערוץ ברודקאסט באפיק 15 העתידי.

לפי הפרסומים, קובי ריכטר – אשר שימש כיו"ר "דרכנו" בין השנים 2016-2019, תפקיד אותו עזב כאשר התמודד לכנסת מטעם רשימתו של אהוד ברק – ניסה בעבר לרכוש מניות ב"ידיעות אחרונות", וכן להשתלט על ערוץ 13 במשותף עם לאוי.

מיליארדר אחר, ליאוניד נבזלין, מחזיק ברבע ממניות עיתון "הארץ", שבשליטת משפחת שוקן. נבזלין, אוליגרך שנמלט מפוטין לישראל, מדורג במקום ה-63 עם הון מוערך של 1.3 מיליארד דולר. הוא מחזיק גם ב"ליברל", מגזין מודפס הפועל בתחום נכחד, ואתר האינטרנט בשפה הרוסית "דטלי", הפונה לקהל שמאלי.

בין דרהי לעזור

במקום השישי ברשימה, עם הון מוערך של 7.5 מיליארד דולר, נמצא פטריק דרהי, הבעלים של חברת HOT וכן של ערוץ החדשות הישראלי i24News, המשדר באנגלית, צרפתית וערבית. i24news רצה להיות "אל ג'זירה", אולם מעולם לא הצליח להיכנס למגרש השחקנים המשמעותיים בזירה הבינלאומית, ומכיוון שאינו משדר בעברית לא קנה דריסת רגל בציבוריות הישראלית.

אנשיו של דרהי העידו כי הוא הקים את הערוץ מטעמי ציונות ובלי שיכניס לו כל רווח כספי. יש מי שמסבירים אחרת את אחזקותיו התקשורתיות של דרהי ברחבי העולם, אותן הוא מנהל במקביל לעסקי הטלקום הבינלאומיים, מוטי הרגולציה, מהם מגיע הונו הגדול. לפי דוח שהוציא ארגון עיתונאים-ללא-גבולות לפני מספר שנים, דרהי הוא אחד משורה של בעלי הון בולטים ברחבי העולם המהווים איום על חופש העיתונות. לפי הניתוח שהציע הארגון, דרהי, כמו מיליארדרים אחרים, קונה כלי תקשורת או על מנת להגביל את עצמאות העיתונאים הפועלים בהם כדי לשרת את הפעילות העסקית של יתר אחזקותיו, או כדי לצמצם למינימום עלויות של עובדים ותוכן על מנת להשיג רווחיות.

שמו של דרהי צץ גם בתוכניותיו של נתניהו לעיצוב מפת התקשורת הישראלית. נתניהו יזם חקיקה שתיטיב עם הערוץ, והערוץ רתם את שידוריו לטובת נתניהו.

במקום ה-19 ניצב חיים סבן (3.7 מיליארד דולר), שמחזיק היום בשורה של ערוצי נישה, ביניהם ערוץ האופנה, הערוץ הים תיכוני ו-Zoom (הפונה לילדים ונוער). בעבר היה הבעלים של בזק ו-yes, עד שמכר את השליטה בחברה לאחד, שאול אלוביץ'. שמו של סבן עולה שוב ושוב במשפט המו"לים ונתניהו, כאיל הון שקרבתו לזוג קלינטון ולמפלגה הדמוקרטית בארה"ב העניקה לו השפעה יתרה על הממשלה בישראל, אותה ניצל כדי לנסות ולהשיג הטבות רגולטוריות.

ג'ורג' חורש, יבואן טויוטה בישראל (מקום 25), מחזיקת בבעלות ב"און לייף" – "אתר תוכן ואקטואליה לנשים" (שנמצא בבעלות חלקית של קבוצת "הארץ").

כמה מו"לים בולטים נעדרים מהרשימה, שההון הנדרש להיכנס אליה השנה הוא כ-140 מיליון דולר: עמוס שוקן, ארנון נוני מוזס ואלי עזור.

משפחת שוקן, המחזיקה בעיתון "הארץ" מאז 1935, כנראה רחוקה מלעמוד בסף זה. קבוצת "ידיעות אחרונות" היתה בעבר נכס שהיה יכול להכניס את בעליו לצמרת רשימת עשירי ישראל, אולם שנים של ניהול כושל ותחרות עזה מצידו של "ישראל היום", חתכו בשוויה של הקבוצה, שעומד ככל הידוע על פחות מחצי מיליארד שקל.

לעומת שוקן ומוזס, יתכן שעזור, בחישוב אחר של נכסיו, היה משתחל לרשימת עשירי ישראל. עזור הוא הבעלים של קבוצת ה"פוסט", הכוללת את העיתונים "מעריב וה"ג'רוסלם פוסט", את אתר "וואלה", ערוצי הספורט של צ'רלטון ותחנות רדיו מקומיות שהבולטת בהן היא רדיו 103FM. עזור עשה את הונו מעסקי הספורט וההימורים המקוונים, ורכש לאחרונה את חלקו של יצחק תשובה במאגר הגז "תמר".