הטריקים של חברות הטבק והנשק שאומצו בידי תעשיית הנפט

"רובים לא הורגים אנשים, אנשים הורגים אנשים" – המוטו הזה של חברות הנשק מתגלגל עוד משנת 1920. מטרתו להסיט את תשומת הלב מהבעיה האמיתית – גישה קלה לנשק בארה"ב – לבעיה שולית של בעיות נפשיות. בספר חדש של מייקל מאן, "הקרב החדש על האקלים", הוא מראה איך חברות הנפט משתמשות באותם טריקים ישנים כדי לפתור את עצמן מאחריות, להמשיך להרוויח ולהטיל את האחריות עלינו האזרחים.

תעשיית הטבק כבר לקחה את הקמפיין לכיוון הספק: היא עסקה בהפצת הספק שסיגריות גורמות לסרטן ריאות, למרות שגם מחקרים פנימיים של החברות עצמן מצאו שסיגריות ממכרות ומסוכנות לבריאות עוד בשנת 1950. "ספק הוא המוצר שלנו", נכתב באחד מהמזכרים שנשלחו בהתכתבות פנימית בחברת הטבק "בראון וויליאמסון". היום כבר עוסקות בתעמולה הזו חברות הנפט שמספרות לנו שאם, ורק אם, נזרוק את הבקבוק לפח המיחזור נפתור את בעיית הפלסטיק בעולם – בזמן שהפתרון הוא צמצום השימוש בו. 

עוד ב"שקוף": 

• להצטלם עם זפת זה קל – האם הח"כים יילחמו בצינור הנפט הבא?
• משרדי האוצר והאנרגיה מעכבים החלטה גורלית להפחתת השימוש באנרגיות מזהמות
• "הוא איים עלי באמצע ריאיון. ככה בדיוק גופי ענק מתייחסים אלינו"

אחת הבעיות של חברות הנפט היום היא שהן לא יכולות להכחיש את הזיהום והנזק שגורם הדלק הפוסילי לכדור הארץ וליושביו. הכחשה ישירה וטענה כי "שום דבר לא קורה" כבר לא נתפסת כאמינה. אז הן עברו להכחשה "רכה": בזמן שהנפט ממשיך לזרום ולהישרף – הן מתמקדות בפעולה משולבת של הטעייה, הסחה ועיכוב.

בעיות הזעם של גרטה טונברג במוקד

מאן מתאר בספר כיצד אימצו חברות הנפט את השיטות של חברות הטבק והסיגריות – העברת האחריות מעצמן לאדם הפרטי. לדוגמה: שכנוע שפעולות קטנות כמו הפיכה לטבעוני או הימנעות מטיסה יסייעו בפתרון הבעיה. גם אם הפעולות האלה חשובות ומאפשרות לכל אחד לקחת חלק ברמתו, הן מסיחות את הדעת מהאחריות של חברות הנפט עצמן ומורידות מהן את הלחץ לשינוי. 

אחת הטקטיקות שמפרט מאן בספרו הן שיסוי המתנגדים אחד בשני ויצירת מחלוקת על הדרך הנכונה לפעול. עוד דרך פעולה שהוא מציין היא שליחת הציבור לבצע פעולות אינדיבידואליות – שאלו אדם ממוצע מה הוא יכול לעשות כדי לעצור את משבר האקלים והוא יאמר לכם: לכבות את האור ולעבור לטבעונות הרבה לפני שיאמר כי עליו לפעול וללחוץ על מקבלי ההחלטות. עוד טקטיקה היא שיימינג התנהגותי של פעילים – וכינויים צבועים. כל פעולה שלהם נבדקת בזכוכית מגדלת – החל מאם הם הגיעו בטיסה לכנס אקלים ועד מה הם אוכלים בצהריים. 

כל המטרה של הפעולות אלו היא להתמקד בשליח ולהסיט את תשומת הלב מהבעיה. ואלה עוד המקרים המוצלחים יותר. לעיתים ישתלחו באופיה של הדמות ובחזות החיצונית שלה: דוגמא לכך היא נשיא ארה"ב לשעבר דונלד טראמפ שאמר כי הפעילה הסביבתית גרטה טונבררג צריכה לעבוד על בעיות הכעס שלה וללכת לראות סרט טוב. 

דמעות תנין והגשר לשום מקום

דבר נוסף שעלול להסיח את הדעת הוא סרטים שמעלים על נס סוגיה שקשורה למשבר האקלים, חשובה אבל לא באותם היקפים כמו השימוש בנפט. הסרט "קאוספירסי", לדוגמה, ממקד את העיסוק בצריכה אינדיבידואלית של בשר ולא בתעשיית הנפט. ככלל, מאן טוען לאורך ספרו כי תעשיית הנפט מנסה להעביר את האחריות מעצמה לאינדיבידואל. כאילו שאם הוא לא יצליח להפוך לטבעוני או להימנע מטיסה הוא לא יוכל לבוא אל התעשייה עצמה בטענות. 

דמעות תנין זו שיטה נוספת שבה נוהגים לנקוט כדי לעכב מדיניות ירוקה – לדוגמה הטענה כי אנרגיות מתחדשות מהוות איום לבריאות ולסביבה שלנו, טענה שנשמעת רבות בישראל בנוגע לטחנות רוח למשל. גם פעילי סביבה מנסים להציל, במקרה הגרוע עשרות ציפורים בשנה (הרבה פחות ממה שהורגים חתולים למשל), כשבזמן הזה משבר האקלים מוחק מינים שלמים מפני האדמה.

עוד פעולה של חברות הנפט היא בניית "הגשר לשום מקום" – ניסיון למצוא פתרונות זמניים עד שיהיה פתרון בטוח. לדוגמא – גז. גז אומנם מצמצם את הפליטות אבל עדיין מתדלק את התעשייה. הבעיה שלו היא שהוא עדיין דלק פוסילי העשוי ממתאן, שגם כשהוא לא נשרף ורק משתחרר לאטמוספירה הוא גז חממה – גרוע לא פחות מפליטות של שריפת נפט. זו שיטה שנועדה לדחות את העיסוק בטיפול בבעיה לזמן מאוחר יותר ולא לנסות לפתור אותה.

לפזר את הערפל

מאן מציע בספרו תוכנית להילחם באותה ספקנות ולנצח את משבר האקלים. ואלה שלבי התוכנית:

1. להתעלם מקוראי "סוף העולם" – הטענה ש"גורלנו נחרץ" ו"אין כבר מה לעשות" משרתת את חברות הנפט ומאפשרת להן לעשות עסקים כרגיל. יש להתעלם ולא ללכת במסלול הזה.
2. הדור הצעיר – זה הדור שקורא לשינוי ומתווה אותו. קובעי המדיניות חייבים להקשיב לו ולהתאים את המדיניות לכיוון שהם קוראים ללכת אליו.
3. חינוך, חינוך וחינוך – רוב מכחישי משבר האקלים לא ישנו את דעתם ולא כדאי לבזבז עליהם זמן. אבל יש המון אנשים מבולבלים שנקלעו לקמפיין הדיס-אינפורמציה ויש להנגיש להם מידע מדעי ואמין.
4. שינוי שיטתי – מכונת התעמולה של תעשיית הנפט רוצה שהמאבק יהיה על האוכל שאתה רוצה לאכול, הרכב שאתה רוצה לנהוג בו ואורח החיים שאתה בוחר לחיות. זאת במקום לדבר על התמונה הכללית ומערכת התמריצים שקובעים מקבלי ההחלטות. 

בסופו של יום, סיגריות ממשיכות להרוג בכל העולם, בארה"ב ממשיכים לחלק נשק בקלות דעת ובישראל רוויית השמש ממשיכים למכור לנו את החלום שהגז מהווה את הפתרון לכל בעיותינו. המפה שמשרטט כותב הספר יכולה לפזר את הערפל אל מול כל כוח גדול שפועל נגד האינטרס הציבורי.
מייקל מאן (Michael E. Mann) הוא פרופ' למדעי האטמוספירה וגיאו-פיזיקה באוניברסיטת פן סטייט. בשנת 2019 זכה בפרס טיילר להישגיו בתחום הסביבה ובשנת 2020 נבחר לאקדמיה האמריקאית למדעים. ספרו "The New Climate War", בהוצאת PublicAffairs, יצא בינואר 2021.