"הוא איים עלי באמצע ריאיון. ככה בדיוק גופי ענק מתייחסים אלינו"

כבר בגיל 13 ידעה יפעת גליק (38) שתהיה עיתונאית וכבר אז דלתות סגורות לא הפחידו אותה. היא גדלה בקריית ים ומסביבה המסר היה ברור – רק תל אביבים מגיעים לתקשורת, ורק מי שיש לו קשרים, לכל השאר הדלת סגורה. "לי לא היו קשרים, אבל היה לי רצון", היא מספרת. היא פנתה לטלוויזיה הקהילתית להתנדב. בהתחלה סירבו לקחת אותה ככתבת, אז היא צילמה, וחיכתה לתורה. 

היום היא עיתונאית כאן 11, מגישת המוסף הסביבתי "הזמן הירוק" בטלוויזיה, ומגישת ההסכת הזמן הירוק. היא מתגוררת בירושלים, מאחוריה קריירה רצופת הישגים, אבל לדבריה הפריפריה נוכחת היטב בעבודתה. "אני לוקחת את הצד של הפריפריה, את המקומות שקצת פחות שמים אליהם לב, זה משפיע על החיים שלי כעיתונאית". 

עוד כתבות בפרויקט יום העצמאות 2021:

• סביבה זה משעמם? "הציבור צמא לזה"
• "לאור הפסיק לכתוב בהארץ – אבל זה הישג מריר"
• כתבנו שוב ושוב עד שדרעי השתכנע ותיקן את הפרצה
• "לא לפחד לכתוב על הדברים שאף אחד לא כותב עליהם"

בזמן שמשפט המו"לים חושף את ההתנהלות העיתונאית הבעייתית באתר וואלה, נשאלת השאלה עד כמה לעיתונאים בישראל יש עצמאות מחשבתית ומקצועית, ועד כמה הם יכולים להשפיע על המציאות שאותה הם מסקרים. לכבוד יום העצמאות ה-73, כמה עיתונאים בולטים בישראל מספרים ל"שקוף" על הנקודה שבה עבודתם דווקא הצליחה להביא לשינוי.

דוקו אקטיביזם וראיונות חצופים

תחום ההתמחות שלה הוא כתבות בסגנון דוקו אקטיביסטי. "אני עושה בעיקר תחקירים, דוקו אקטיביזם וריאיונות חצופים שלא עושים חשבון", היא מספרת. "לפני הבחירות היה לי מוסף בשם 'זמן בחירות', שבו ראיינתי פוליטיקאים. השתדלתי מאוד לחשוף את המניפולציות הפוליטיות. את מה שמתרחש מאחורי הקלעים".

בנוסף היא מרבה לעסוק בנושאי סביבה: "בשנה החולפת החלטתי שאני רוצה להתמקד בעיקר בשינוי השיח על משבר האקלים והסביבה. הרגשתי שאף אחד לא מדבר על זה, לאף אחד לא אכפת, וכלי התקשורת מדוממים מנועים כשזה מגיע לסביבה". 

איך מצליחים בכל זאת לעסוק בנושאי סביבה כשמסביב יש התנגדויות? 

"החלטתי להסתכל על הכול בראייה הוליסטית, בנוסף למוסף 'הזמן הירוק' שקידם ברוך שי, מנהל חטיבת החדשות בתאגיד, העברתי לצעירים סרטונים קצרים בשיתוף מחלקת הדיגיטל ומי שמעוניין להעמיק יכול לעשות את זה באמצעות ההסכת. חשבתי שככה לא יוכלו להתחמק מהעיסוק בסביבה ומתישהו ייתקלו באיזושהי פלטפורמה".

"תוך כדי הריאיון סגן נשיא נובל אנרג'י איים שהוא מציע לי לעשות פסק זמן, לטובתי האישית. נדמה לי שזה שיקף באופן מיטבי את הדרך שבה גופי ענק נוהגים בנו, הציבור"

איזה אייטם לאחרונה השאיר עלייך חותם? 

"ניסיתי להנגיש את מה שקורה באסדת לווייתן ובחברת נובל אנרג'י וכשהצלחנו לשכנע את סגן נשיא נובל אנרג'י, ביני זומר, להתראיין, הוא מיד התנהל כאילו הוא הבוס שלי. שכח שהוא הגיע להתראיין. תוך כדי הריאיון הוא גם איים שהוא מציע לי לעשות פסק זמן, לטובתי האישית. נדמה לי שזה שיקף באופן מיטבי את הדרך שבה גופי ענק נוהגים בנו, הציבור".

אבל לא רק זה. בתחילת הריאיון איש מהצוות שלו זרק לה הערה על המראה שלה. גליק, שרגילה בעבודתה העיתונאית לפעול ללא מורא, השתתקה: "זה היה כל כך מפתיע ודוחה שנשתלתי במקום במקום להשיב".

איזה נושא מלווה אותך לאורך זמן? 

"יש משהו שעסקתי בו באחרונה, אפילו קצת באובססיה: זיהום נחל אלכסנדר. הסיפור הזה עצבן אותי עד בלי די. יש שם שפכים לא מטופלים וגם מי קולחין שמשליכים לשם, באישור חוקי. חפרתי על זה איפה שרק אפשר ויכולה לומר שבפירוש זה קידם את השיח לכיוון הפתרון".

באיזה סיפור את גאה במיוחד?

"בעבר, כשפרסמתי בשיתוף איילה חסון את תחקיר תאונת הדרכים של הנער גל בק והחשדות לטיוחה, זה הניח את הזרקור גם על היחס המזלזל של מדינת ישראל לנפגעי תאונות הדרכים, מכל הבחינות. עסקו בכך בכנסת, הגיעו אליי סיפורים נוספים שפרסמתי בנושאים הללו. זה סייע גם לאחרים לצאת לאור ולדבר.

"אבל הדבר שאני הכי גאה בו הוא העיסוק בתרבות ההטרדות המיניות במגן דוד אדום: לפני כמה שנים פרסמתי סדרה של כתבות על התרבות הארגונית במגן דוד אדום, שכללה ניצול מיני של נערות ומתנדבות השירות הלאומי על ידי נהגי אמבולנס. הן ראו בהם חצי אלוהים. התברר שלאורך שנים הארגון נהג להדיר את הבנות שהתלוננו במקום להדיח את הפוגעים".

לתחקיר הייתה השפעה מיידית. "כשפרסמנו את הכתבה הראשונה הגיעו אליי עוד עדויות גם על אונס. אחת הנאנסות הסכימה לדבר. בתחילה בהצללה, גוללה לראשונה את מה שקרה לה. אחר כך גם נחשפה באופן מלא. זאת הייתה הפעם הראשונה שבה הבינה שהיא לא אשמה במה שקרה לה. היא התחילה לטפל בעצמה, חזרה לנהל זוגיות ובשלב מסוים גם תבעה אזרחית, לאחר שנים, את מגן דוד אדום, באופן סמלי, כדי לסגור מעגל. היא הפכה לכתובת עבור בנות שנאנסו מאז ונותנת לאחרות את הכוחות. הכתבות הללו עוררו כמה וכמה דיונים בכנסת ושינו סדרים במגן דוד אדום מקצה לקצה".

יש פרסום שאת מתחרטת עליו? 

"אחרי השירות הצבאי שלי (בביטאון חיל האוויר), עבדתי כתחקירנית בכלבוטק. שם חשפתי מעללי רב מטריד מינית שישב בכלא בעקבות הפרסום. אפשר לומר שהסיפור הזה השפיע גם עליי במישרין. אני זו שנשלחה לחוות על בשרה את הנגיעות עם מצלמה נסתרת. זה פתח גם אצלי תיבת פנדורה לא קטנה ואחרי שנים אני אומרת באופן הכי מפורש שיכול להיות לכל תחקירן ותחקירנית: אל תהיו לעולם חלק מזה. למרות שאני יודעת שהוא ריצה את עונשו, בין היתר, בזכות העדויות המצולמות והמוקלטות שהבאתי, המחיר האישי ששילמתי היה כבד ורדף אותי שנים. למרות שאני יודעת שהבאתי לשינוי, עצרתי התנהלות פסולה והוא נכנס לכלא, לא הייתי עושה זאת שוב".

"נשלחתי לחוות על בשרי את הנגיעות עם מצלמה נסתרת. אני אומרת באופן הכי מפורש שיכול להיות לכל תחקירן ותחקירנית: אל תהיו לעולם חלק מזה. המחיר האישי ששילמתי היה כבד ורדף אותי שנים"

איך משכנעים את הציבור לעסוק בנושאים מורכבים ופחות נגישים כמו משבר האקלים?

"נושאי אקלים וסביבה לא נגישים לציבור. נקודה. לאף אחד לא אכפת מהם. לכן נשאלה השאלה כבר מההתחלה: איך להנגיש. אז קודם כל, יחד עם העורכים שלי, אודי הירש וענת ליבוביץ', אנחנו מנסים להבין איפה הנושא הסביבתי נוגע בנו. איפה זה פוגע. אחר כך נעזרים בפירוטכניקה טלויזיונית: מציאות רבודה שממחישה הצפות, למשל. או באמצעות הדיגיטל של כאן חדשות אנחנו מוציאים סרטונים עם אפקטים. וכאמור הפודקאסט".

איזה טיפ תתני לעיתונאי בתחילת דרכו שמבקש ליצור שינוי במציאות?

"לעבוד קשה. אם לא הייתי הולכת לפעמים מבית לבית כדי לשמוע סיפור ולהיפגש ולנסוע ממקום למקום, כלום לא היה זז. לפעמים אני מסוגלת לשמוע סיפור בטלפון, להיכנס לאוטו באחת עשרה בלילה ולדהור לפגישה. אף פעם אי אפשר לדעת מה ישנה מציאות. זה לא משהו שאפשר לצפות אותו. אני לא קמה בבוקר וחושבת לעצמי: איך אשנה את המציאות אבל אני כן קמה בכל יום וחושבת איך אני אהיה פה לאלה שלא יכולים לדבר".

"ואם מדובר בסביבה, היא דוממת ושייכת לכולנו וחוץ מכמה עמותות שמנסות לעזור, אין לה לוביסטים כמו לטייקונים הגדולים. וזה התפקיד שלנו, של כולנו, לשמור עליה. זה מתחיל ככה. לפעמים כתבה אחת לא יוצרת שינוי, לפעמים לוקח שנים ולפעמים זה פשוט קורה. משנים מציאות לבודדים, ליחידים או שמביאים לשינוי גדול.

"נדמה לי שמה שעיתונאית או עיתונאי צריכים זה בעיקר לא לוותר אף פעם. 200 פעם ביום אומרים לי 'לא'. אני מציעה אינספור הצעות ששוללים אותן, מנסה להתקדם עם כתבות שלא עובדות ולא הולכות ועדיין ממשיכה. כשהתחלתי לעבוד ב"ידיעות אחרונות" הייתי בת 23 בערך. שאלתי מה המקום הכי טוב לכתוב בו. אמרו לי 'האדומה'. ניגשתי לעורך, שהיה אז רון ירון. לא אשכח שהוא הסתכל על החוצפנית שמולו ואמר לי: את יודעת מי כותב פה? נחום ברנע כותב פה, סימה קדמון. אמרתי לו: ואני. גם אני אכתוב פה. הוא נפנף אותי אז חזרתי בכל יום. הייתי עושה לו אמבושים ליד החדר".