עשרים סיפורים של עשרים נשים, בהם עדויות על תקיפות מיניות, הטרדות ויחס מבזה ומשפיל מצד המשורר והמרצה יצחק לאור לאורך ארבעה עשורים, נאספו על ידי העיתונאית לילך וולך ופורסמו באתר "המקום הכי חם בגיהנום" בחודש שעבר. יומיים לאחר פרסום התחקיר, ולאחר דרישות רבות בטוויטר ממו"ל "הארץ" עמוס שוקן להפסיק את פרסום טוריו של לאור בעיתון, הודיע שוקן כי לאור לא יכתוב יותר ב"הארץ".
בעקבות פרסום התחקיר הגיעו לוולך עדויות נוספות, ומקריאתן לצד אלה שקדמו להן עולה הבנה מטרידה: נשים הורחקו מתחומים רבים לאורך שנים, ולא קיבלו את ההזדמנות להתקדם ולהתפתח בהם. לצד ההישג המיידי והגדול של הפסקת כתיבת לאור ב"הארץ", הביא התחקיר לשינוי נוסף, שינוי תפיסתי: לצד תחקירים דומים אחרים, הוא מדגיש את ההשפעה הרחבה של ההטרדות והתקיפות המיניות על נשים שנפגעו ועל נשים בכלל, ומראה תמונה מורכבת של יחסי כוח בין גברים בעמדות השפעה לנשים שמבקשות להשתלב כשוות.
עוד כתבות בפרויקט יום העצמאות 2021:
- סביבה זה משעמם? "הציבור צמא לזה"
- כתבנו שוב ושוב עד שדרעי השתכנע ותיקן את הפרצה
- "לא לפחד לכתוב על מה שאף אחד לא כותב עליו"
- "הוא איים באמצע ריאיון. ככה בדיוק מתייחסים אלינו"
בזמן שמשפט המו"לים חושף את ההתנהלות העיתונאית הבעייתית באתר וואלה, נשאלת השאלה עד כמה לעיתונאים בישראל יש עצמאות מחשבתית ומקצועית, ועד כמה הם יכולים להשפיע על המציאות שאותה הם מסקרים. לכבוד יום העצמאות ה-73, כמה עיתונאים בולטים בישראל מספרים ל"שקוף" על הנקודה שבה עבודתם דווקא הצליחה להביא לשינוי.
הישג – אבל עם טעם מריר
"אני חושבת שזה כן הישג במציאות ואני עדיין רוצה להגיד שזה קצת מרגיש כמו מעט מדי, מאוחר מדי, מהרבה מאוד בחינות", אומרת וולך. "קצת 2021 שמתנהגת כמו 1991 מכל מיני בחינות, וזו אחת מהן. זה לא היה אמור לקחת כל כך הרבה זמן, בטח משהו שדובר כל כך הרבה בעבר, בטח בתוך הברנז'ה של עיתונות ושירה ויצירה. יש משהו קצת שובר לב בזה שהיה צריך לשכנע את עמוס שוקן שנשים באמת נפגעו באופן סיסטמטי מיצחק לאור, דבר שהיה אמור להיות ברור מאליו עבורו כבר. אז זה כן הישג ועדיין יש בו משהו טיפה מריר בתוך ההקשר הגדול יותר".
זה מה שכיוונת אליו?
"לא, באופן כללי לא התעסקתי במה הוא עושה היום. אני כן חושבת שמתישהו כשעדויות של נשים התחילו להצטבר אצלי כמשהו שאני יודעת שעומד להתפרסם, חשבתי לעצמי שלכל הפחות יצטרכו להפסיק את ההעסקה שלו בהארץ, אבל לא העסקתי את עצמי מאוד באיך זה הולך לקרות. זה כמובן לא מופע יחידני וחד פעמי התחקיר הזה, זאת חוליה בתוך שרשרת של עשייה שכמובן קדמה לו. כחלק מהתגובה לתחקיר נהייתה קבוצת לחץ למשל בטוויטר, ששם נמצאים עיתונאים ופוליטיקאים, ואני חושבת שזה היה חלק הכרחי".
וולך מוסיפה כי היא מקווה שבהמשך תהיה לזה השפעה גם על האופן שבו מתייחסים ליצירותיו. "למשל, שבמשרד החינוך יבחרו שלא להמשיך וללמד את היצירות שלו", היא אומרת. "אבל הדברים האלה עובדים הרבה יותר לאט. עמוס שוקן מהבחינה הזאת הגיב מהר כי הדברים מבחינתו קצת יצאו משליטה".
"תשלם יותר על גניבת חפץ מאשר על פגיעה באישה"
וולך מספרת שהתמיכה בלאור מצד חבריו ועמיתיו הלכה ונחלשה. "הסביבה שלו רוב השנים היא אקדמיה, עיתונות, השכלה, אני חושבת שהם מתביישים בעצמם בצורה כזאת או אחרת", היא אומרת. "וגם אם לא, זה עולה להם קצת יותר מדי לבוא ולתמוך בו באופן גלוי כמו שלמשל עשו בעבר. פגיעה מינית בנשים היתה ועודנה לרוב סוג של פגיעה שמשלמים עליה את המחיר הכי נמוך. אתה תשלם יותר אם גנבת חפץ מאשר אם פגעת באישה. ככה זה מתנהל. אני חושבת שזה משתנה, אני מקווה שזה משתנה".
"רציתי לכתוב את הכתבה שאם אני הייתי קוראת אותה לפני שאני הייתי הולכת לבית ספר למשחק בגיל 19, היא היתה מסומנת לי בראש כמשהו שמבהיר לי איך לא אמורים לדבר אליי"
את רואה את עצמך ממשיכה לעשות דברים כאלה?
"לא היו לי יומרות תחקיריות בהכרח, לא חשבתי שכל כך הרבה נשים הולכות לצאת באופן הזה. זה תפס הרבה יותר נפח וגודל ממה שדמיינתי. אני בהחלט מצדיעה לכל מי שזה עיסוקו כי ברור לי כמה זה קשה. שמעתי בערך חמישים סיפורי יצחק לאור ועוד כמה עשרות טובות של סיפורים אחרים שעלו בשיחה. לקחתי את זה מאוד מאוד ללב".
"רציתי לכתוב את הכתבה שאם אני הייתי קוראת אותה לפני שאני הייתי הולכת לבית ספר למשחק בגיל 19, היא היתה מסומנת לי בראש כמשהו שמבהיר לי איך לא אמורים לדבר אליי", ממשיכה וולך. "לא לקנות כל כך בקלות את הבולשיט של 'קודם צריך לשבור אותך כדי לבנות אותך מחדש בתור אמנית'. לא. אל תקנו את זה. הלוואי שאני לא הייתי קונה את זה. אז קצת רציתי את זה כסוג של צידה לדרך לאנשים צעירים שהולכים לפגוש אנשים מבוגרים עם כל מיני אספירציות גורואיות או מנטוריות או פוגעניות כאלה ואחרות".
את קוראת את הכתבה וחושבת: ברור למה אנחנו, נשים, לא חלק מתחומים מסוימים
"הנעדרות הנשית מכל מיני תחומים היא בטח לא מקרית, היא לא קשורה למיעוט כישורים והיא מאוד קשורה לזה שמערכות בבסיסן נבנו על ידי גברים, עבור גברים קודם כל – לא תמיד מכוונה רעה – אבל אפילו במקומות כמו עולם הרפואה ועולם המשפט. למשל איך חוקרים נפגעות תקיפה מינית מול איך חוקרים נפגעי תקיפות פיזיות. המערכות מוטות. זאת הטייה גדולה שאנחנו כבר עיוורים לה, היא יומיומית".
"התחלתי לשאול את כל הנשים 'מה הדבר שהפסקת לעשות אחרי שפגשת אותו?' ולכולן היתה תשובה. אני הפסקתי לכתוב שירה. וזאת עזבה את הלימודים וזאת עזבה את הקורס. בכל המקומות האלה אנחנו הלכנו, אנחנו פרשנו"
וולך מעריכה שיכולות להיות כל מיני סיבות לנעדרות הנשים מזירות אומנותיות. "התחלתי לשאול את כל הנשים 'מה הדבר שהפסקת לעשות אחרי שפגשת אותו?' ולכולן היתה תשובה. אני הפסקתי לכתוב שירה. וזאת עזבה את הלימודים וזאת עזבה את הקורס. בכל המקומות האלה אנחנו הלכנו. אנחנו פרשנו. אני חושבת שהרבה נשים עוזבות כל מיני תחומים כי הן פגשו את האחד או השניים שניצלו את העמדה שהיתה להם עליהן. ואז הן אמרו 'אה התחום הזה מלא באנשים כאלה, אני לא רוצה להיות שם'. אבל למה שאני אלך, שהוא ילך".
"אני חושבת שכולנו הרגשנו את זה ברמה כזאת או אחרת אבל יש משהו במספרים, משהו במסה שהופך את זה לאחר", היא מבהירה. "עטרה צחור דיין, לדוגמה, הייתה תלמידה מבריקה לקולנוע והייתה יכולה להיות קולנוענית מאוד מוצלחת. אבל את פרויקט הגמר היא לא הגישה. והיא לא הגישה בין היתר בגלל שחוץ מהמפגש עם לאור עצמו משהו באמון שם נסדק. והיא הלכה לעשות דברים אחרים והיתה טובה מאוד בהם. אבל את חושבת על הקולנוענית שהפסדנו. ופה זה קל לחשוב על זה כי יש את הפנים שלה והשם שלה, ואז את חושבת לעצמך: כמה נשים שאני לא יודעת עליהן הפסדנו? ועל כל הפעמים שלא בחרו בהן, שלא נתנו להן את האופציה לגדול להיות הדבר הזה, בטח שלא התעקשו עליהן".
