שלא במפתיע, תקופת הקורונה הייתה שעתן הקשה של האוכלוסיות החלשות ביותר. בשנה האחרונה נפתחו ונסגרו מהדורות החדשות בדיווחים על על התפשטות הקורונה, כשמדי פעם נשמעה זעקת האוכלוסיות החלשות ביותר מבחינה סוציו-אקונומית. כתבי רווחה הם אלו ששימשו להם פה במסדרון מקבלי ההחלטות. לי ירון, כתבת "הארץ" היא אחת מהן. הכתבות שלה חשפו תחומים ועיוותים בחוק ואפליה נגד החלשים ביותר. חשיפותיה הביאו לשינוי מדיניות והעברת תקציבים בגובה מאות מיליוני שקלים.
בין היתר, בעקבות חשיפה שלה, הוחזרה תוכנית שבוטלה לסיוע לקשישים סיעודיים. בנוסף הוחזרה התחבורה הציבורית לאחר שצומצמה – צעד שהגביר את ההדבקה באוטובוסים. בניגוד לעמדת אנשי משרדו – שר האוצר ישראל כ"ץ (ליכוד) העניק דמי לידה גם לאלפי נשים שאיבדו את עבודתן בקורונה. גם מתחם החיסונים למבקשי מקלט הוחזר לאחר שהכתבות של ירון הביאו את העוול לידיעת הציבור ומקבלי ההחלטות.
עוד כתבות בפרויקט יום העצמאות 2021
• סביבה זה משעמם? "הציבור צמא לזה"
• "לאור הפסיק לכתוב בהארץ אחרי התחקיר – אבל זה הישג מריר"
• אינטרסים של ח"כים נחשפו, גם היחס עם לוביסטים הפך שקוף יותר
בזמן שמשפט המו"לים חושף את ההתנהלות העיתונאית הבעייתית באתר וואלה, נשאלת השאלה עד כמה לעיתונאים בישראל יש עצמאות מחשבתית ומקצועית, ועד כמה הם יכולים להשפיע על המציאות שאותה הם מסקרים. לכבוד יום העצמאות ה-73, כמה עיתונאיות בולטות בישראל מספרים ל"שקוף" על הנקודה שבה עבודתם דווקא הצליחה להביא לשינוי.
הסיקור העיקש סייע ל-50 אלף משפחות
אחד הסיפורים שאותו ליוותה ירון לאורך זמן הוא חוק בעלות של חצי מיליארד שקל שאיפשר ל-50 אלף משפחות עניות לקבל כפל קצבאות. ירון מספרת על אותו מהלך ועל ההצלחה שלה ושל עיתון "הארץ" להאיר בעיות שפוליטיקאים לא פוגשים ביום יום.
"מרגע שהחל משבר הקורונה, אני בתור כתבת רווחה במדינה שבה יש את אחד מהפערים הכי גדולים בעולם המערבי עם שני מיליון עניים, הבנתי שבישראל כמו בשאר העולם המשבר הזה פוגע בחלשים ביותר", מסבירה ירון. "אחד הדברים הראשונים שבאו לידי ביטוי הוא הבעיה של כפל קצבאות. החלו להגיע אלי עוד ועוד סיפורים של אימהות חד הוריות, של נכים עובדים שבעצם מספרים שהם קיבלו לפני הקורונה קצבה שמגיעה להם מהמדינה. אימהות הבינו שאם הן מאבדות את העבודה ואם הן יבקשו דמי אבטלה הן לא יקבלו את קצבת המזונות".
"צריך לשבח פה ולזכור שמי שהיה אז שר הרווחה היה אופיר אקוניס מהליכוד, שאנחנו יודעים איך הוא ורה"מ אוהבים להשמיץ את העיתונות. הם קראו את הכתבה ב'הארץ' והחליטו לכתוב תיקון לחוק, שיאפשר לכל אותן משפחות לקבל דמי אבטלה יחד עם הקצבה הקודמת שלהן".
"התחלנו לכתוב על האימהות החד הוריות. ואז כתבנו על הנכים. והתחלנו לקבל עוד ועוד פניות מארגונים חברתיים. ואז הבנו שזו בעיה שנוגעת ליותר מ-50 אלף משפחות. והתחלנו לכתוב על זה עוד באפריל 2020".
"צריך לשבח פה ולזכור שמי שהיה אז שר הרווחה היה אופיר אקוניס מהליכוד, שאנחנו יודעים איך הוא ורה"מ אוהבים להשמיץ את העיתונות", ממשיכה ירון. "הם קראו את הכתבה ב'הארץ' והחליטו לכתוב תיקון לחוק, שיאפשר לכל אותן משפחות לקבל דמי אבטלה יחד עם הקצבה הקודמת שלהן. ליווינו את זה במשך חודשים. בזמן הזה באוצר התנגדו, והתחלפו שרים. המשכנו לכתוב על זה וכתבנו גם מאמר מערכת, ועוד ועוד כתבות, עד שהחוק אושר, גם רטרואקטיבית. הוא אושר ממרץ ויהיה תקף עד יוני 2021. כששאלתי את הביטוח הלאומי כמה זה עלה, אמרו לי שבערך חצי מיליארד שקל לכ-50 אלף משפחות. בלי הכתבות האלה, לפני שהארנו לפוליטיקאים את הסוגייה, המשפחות האלו היו נאלצות לחיות מסכום מגוחך".
הביקורתיות שלך בכתבות לא דווקא מנעה מהשרים לפעול?
"אני משתדלת להיות הוגנת ולכתוב את האמת, אם היא כואבת ואם היא טובה. השרים יודעים את זה וגם משרדי הממשלה. לא כולם מחבבים אותי – וזה בסדר גמור. מעניינת אותי רק האמת והאנשים החלשים. לא עשיתי הנחה לאף פוליטיקאי. ואם השרים משנים את החוק, אני גם כותבת פולו אפ, מודה להם ועל כך שהם שינו את זה בעקבות הכתבות. אנחנו מבקרים ואם יש שינוי, והשר לוקח אחריות ומתקן, אז נדווח גם על הטוב".
בשביל מי את כותבת, בשביל הקוראים או בשביל מקבלי ההחלטות?
"אני כותבת לקוראים שלי ולציבור. אני כותבת בשביל האנשים שאני כותבת עליהם, אותן אוכלוסיות מוחלשות, עניות, שאף אחד לא סופר אותן ואין להן קול לספר מה עובר עליהן. וכן, אני כותבת גם למקבלי ההחלטות, כדי שלא יוכלו להתעלם מהאנשים האלה, ולא יוכלו לומר שהם לא ידעו ולא ראו. ואני שמחה שהכותרת הראשית של 'הארץ' מניעה אותם לפעולה".
איך מסבירים אזמ"ע (איך זה משפיע עליך) לקוראי "הארץ" בתחום הרווחה?
"ברוב הדברים ששינו בקורונה אנחנו מדברים על העניים ביותר, קשישים סיעודיים, נוסעי תחבורה ציבורית, נשים בחופשת לידה ומבקשי מקלט. אני לא יודעת כמה מתוכם הם קוראי 'הארץ' אבל אני מקבלת המון תגובות מהקוראים שהכתבות מעוררות סולידריות וחמלה. לדוגמה כשכתבנו על התוכנית 'קהילה תומכת', שבה קשישים קיבלו לביתם שירותי ניקיון, פעילויות חברתיות וכפתור מצוקה, דברים קריטיים למאות קשישים. ואז פנו אלי קשישים ומשפחות ואנשים מהרווחה וסיפרו שהחליטו לבטל את התוכנית באמצע הקורונה. אני חושבת שלכל אחד מאיתנו יש סבא וסבתא ורבים מאיתנו מכירים קשישים סיעודיים, אנחנו יודעים מה המשמעות. ואז אנחנו שומעים שתוכנית לקשישים האלה מבוטלת בקורונה. אני כתבתי על זה כי לי יש סבתא סיעודית שאני מטפלת בה ואני יודעת מה זה – וזה מכעיס כל כך, ואני מאמינה שגם על הקוראים זה משפיע ככה".
אני כותבת בשביל אותן אוכלוסיות מוחלשות, עניות, שאף אחד לא סופר אותן ואין להן קול לספר מה עובר עליהן. וכן, אני כותבת גם למקבלי ההחלטות, כדי שלא יוכלו להתעלם מהאנשים האלה
ירון מספרת על דוגמה נוספת: "כתבנו בתחילת הקורונה על ההומלסים החדשים. אנשים ממעמד הביניים שאיבדו את העבודה והגיעו למצב שהם חיים מתחת לגגונים. מדהים כמה פניות קיבלנו אחרי הפרסום מקוראים שהם בעלי עסקים. מיד אחרי הכתבה נמצאה להם עבודה. אז כן, הקוראים שלנו לא היו הומלסים בעצמם אבל אנחנו רואים שהם מתחברים לכתבות".
יש לך טיפ לעיתונאי/ת שרוצה לעשות שינוי?
"להבין מה הנושאים שהכי חשובים לו, שהוא רואה בהם את העוול ואת האפליה הכי גדולים", אומרת ירון. "לא לנסות לדווח כמו כולם על מה שאחרים כבר מטפלים בו, אלא לנסות להאיר את הנושאים שלא מטפלים בהם. לא לפחד לכתוב על הדברים שאף אחד אחד לא כותב עליהם ושאולי נחשבים 'לא סקסיים'".
כדוגמה מביאה ירון את הסיקור האינטנסיבי שלה את נושא התאונות באתרי הבנייה. "כשהתחלנו לכתוב על המאבק של הפועלים לפני שש שנים הייתי כתבת צעירה שרק השתחררה", היא מספרת. "חשבתי שלא הגיוני שמוות של פועל הוא רק מבזק ואף אחד לא מדבר עליו. ביחד עם העורך שלי אז החלטנו שאנחנו משנים את הסיקור, ובכל מקרה של פועל שמת אנחנו מבררים את שמו המלא ומנסים לצלם, וכותבים על זה כל הזמן. כתבתי בשש השנים האלה מאות כתבות. על הפועלים ועל המחדלים, ובהתחלה הרבה קולגות אמרו לי: 'את מי זה מעניין, מטורפת, למה שמישהו יקרא על זה'. לשמחתי שאר כלי התקשורת הצטרפו, וגם הפוליטיקאים. היום אף אחד לא יגיד זה לא מעניין, כי הצלחנו לעורר את הציבור".
"כל עיתונאי צעיר שרוצה לעשות את זה צריך לכתוב ולהתמיד – השינוי ממש אפשרי", מסכמת ירון. "זו האחריות שלנו. בכל דבר שאנחנו בוחרים לכתוב עליו או לא לכתוב עליו, אנחנו משפיעים על המציאות. אם אנחנו כותבים רק על פוליטיקה ורק על צבא – אנחנו יוצרים סדר יום מסוים. אם אנחנו כותבים על מבקשי מקלט, פועלים ונשים שמופלות ועל עניים, אנחנו בהכרח מייצרים סדר יום אחר".
