הגיע העת לציונות סביבתית

פעם, בילדותי, הלך הרוח היה שאהבת הארץ פירושה לבנות בה – ליישב אותה, לסלול בה דרכים, לטעת ולזרוע, לחבר מים וחשמל ולהקים עוד נקודת יישוב וחקלאות על המפה. כך גדלתי. היום, כשקצת התבגרתי ואני גר בקדם ערבה, נקודת התיישבות צעירה בצפון מדבר יהודה, אני חושב אחרת. לא מפני שהשתנתה אצלי האמונה בחשיבות ההתיישבות, אלא דווקא מתוך החיים בתוך ההתיישבות ובמרחבים ביהודה ושומרון.

כשמקימים ומפתחים יישוב חדש, צריך לזכור שאנחנו חיים בתוך מרחב ולא מעליו. צריך לחשוב לא רק על הבית הפרטי שלנו או על השכונה הקרובה, אלא גם על זיהום אור, מסדרונות אקולוגיים, תשתיות והאופן שבו היישוב משתלב בשטח שסביבו. אחרת, היישוב עלול לפגוע דווקא במרחב שבגללו אנשים עברו לגור שם. התיישבות ושמירת טבע אינן שתי תפיסות עולם מנוגדות. בעיניי, הן נובעות מאותו מקום – מההבנה שהארץ הזאת היא שלנו, ולכן האחריות עליה היא קודם כול עלינו.

היום, כשאני מסתכל על רמת מדבר יהודה, גם בעיניים של אקולוג, אני מבין עד כמה המרחב הזה נדיר. שטח פתוח הוא לא שטח ריק. רמת מדבר יהודה היא אחד המרחבים הגדולים והרציפים שנותרו בארץ, שבהם אפשר עדיין להסתכל למרחק ולראות מדבר. לא שכונה, לא אזור תעשייה ולא עוד רצף של תשתיות. מדבר, כמו שמדבר צריך להיות. במדינה קטנה, צפופה ומתפתחת במהירות, למרחבים כאלה יש חשיבות שהולכת וגדלה דווקא ככל שאנחנו בונים יותר.

טעות בעיניי לחשוב שאם יישוב יתפוס חלק קטן מאוד מרמת המדבר, גם השפעתו תהיה קטנה מאוד. הטבע לא עובד לפי הקו הכחול של התב"ע. יישוב הוא לא רק השטח שעליו עומדים הבתים. הוא גם כביש גישה, תשתיות מים וחשמל, תאורת רחוב, מכוניות, פסולת, כלבים, שבילים חדשים ותנועה הולכת וגדלה במרחב שסביבו. ובעיקר, יישוב בלב רמת מדבר יהודה עלול לקטוע מרחב שכיום הוא רציף ולחלק אותו למעשה לחלק צפוני ולחלק דרומי.

עבור חיות בר שנעות על פני שטחים גדולים בחיפוש אחר מזון ומים, הרצף הזה הוא תנאי לקיומה של מערכת אקולוגית מתפקדת. צבאים, זאבים, צבועים ומינים רבים אחרים אינם יודעים היכן עובר גבול התוכנית שאישרו מוסדות התכנון, בצו אלוף או בדחף חזק של ראש מועצה כזה או אחר.

ומה בכלל המשמעות של ציונות בתקופה שבה יש לנו מדינה ריבונית וחזקה? בעיניי, המשמעות היא יצירת מרחב שבו בעל הבית הוא הריבון – והוא מתכלל את התהליכים, מפקח עליהם, אוכף את החוק וגם מפתח את מה שצריך לפתח.

שמירת טבע היא ריבונות בשטח. מדינה שמסוגלת לומר שהמרחב הזה – הטבע – חשוב לה, ולכן היא שומרת עליו, מנהלת אותו, אוכפת בו את החוק ומחליטה שהוא נשאר טבע, מפעילה ריבונות לא פחות ממדינה שסוללת כביש או בונה יישוב חדש. אם אנחנו אומרים שיהודה ושומרון הם חבלי מולדת, האחריות שלנו כלפיהם לא יכולה להסתכם במספר הבתים שנצליח לבנות בהם. מולדת היא גם הנחלים, המעיינות, המצוקים, המדבר, הצבאים, הציפורים, הצמחים, העתיקות והנוף. ציונות היא קודם כול לקיחת אחריות על הארץ, ואחריות אמיתית פירושה לפעמים גם לדעת על מה לא מוותרים.

זה נכון במיוחד במדבר יהודה, מפני שהמדבר הזה הוא לא רק טבע. הוא חלק עמוק מהסיפור שלנו בארץ הזאת. דוד בורח מירושלים אל המדבר הזה, מסתתר במצוקים ובמערות, חי בתוך הנוף הזה ומכיר אותו. וכשהוא כותב בתהילים, "ינחני במעגלי צדק למען שמו", נגה הראובני הציע לראות במעגלים האלה גם את שבילי הרועים המתפתלים על מדרונות ההרים – אותם שבילים שאנחנו רואים עד היום במדבר. לפעמים אני חושב כמה אירוני שהמעגלים העתיקים האלה, מעגלי הרועים של המדבר, שנוצרו במשך דורות עוד מימיו של דוד המלך, הופכים היום במקומות רבים לקווים ישרים החותכים את המדרונות – קוליסים של אופנועים ורכבי שטח.

גם חיות הבר של המדבר נכנסו אל השפה ואל הזיכרון שלנו. "דמיתי לקאת מדבר, הייתי ככוס חרבות", כותב בעל המזמור בתהילים. הקאת והכוס אינן רק דימויים מופשטים שנולדו בבית המדרש. אלה עופות של נופי המדבר, חלק מהעולם שהכירו האנשים שחיו כאן. הקאת, המזוהה במסורת הזואולוגית העברית, עם לילית המדבר, היא עד היום, אחד מדורסי הלילה המיוחדים והנדירים של אזור מדבר יהודה. כשאנחנו שומרים על המרחב הזה, אנחנו לא שומרים רק על "שטח פתוח". אנחנו שומרים על נוף טבעי שהוא גם נוף תרבותי, היסטורי ולאומי.

וכל זה לא אומר שצריך להשאיר את רמת מדבר יהודה כפי שהיא היום ולהגיד שהכול בסדר. להיפך. מי שמכיר את השטח יודע כמה עבודה יש לעשות שם. חייבים להחזיר את החוק והסדר, לטפל בפסולת ובהשלכת פסולת פיראטית, להתמודד עם בנייה בלתי חוקית ועם פגיעה בשטח, למנוע ציד בלתי חוקי, להסדיר תנועת רכבי שטח ולשקם מקומות שכבר נפגעו. צריך להרחיב שמורות טבע וליצור רצף גדול ומשמעותי יותר של שטחים מוגנים. צריך להסדיר שבילים וחניוני לילה ולפתח תיירות מדברית אחראית, שתאפשר לאנשים לטייל, לרכוב, לצפות בציפורים, להכיר את המדבר ולהתאהב בו – מבלי להפוך אותו לשטח הפקר.

בעיניי, זאת יכולה להיות אמירה ציונית חזקה הרבה יותר: לקחת חבל ארץ גדול בלב יהודה, לאכוף בו את החוק, לשקם את מה שנהרס ולומר בצורה ברורה שהמרחב הזה נשאר מדבר – טבע ארץ-ישראלי גדול, רציף ושמור, שמטיילים בו, חוקרים אותו, מכירים את הסיפור שלו ושומרים עליו לדורות הבאים. לא מפני שאין לנו מה לעשות איתו, אלא מפני שאנחנו מבינים מה יש לנו בידיים.

אהבת הארץ אינה נמדדת רק בכמה אנחנו מצליחים לבנות עליה. היא נמדדת גם ביכולת שלנו להסתכל על חבל ארץ, להבין את הערך שלו ולהחליט שאנחנו לוקחים עליו אחריות. ציונות היא גם להסתכל על המדבר ולהחליט שכאן תקום שמורת טבע חזקה, בריאה ומשגשגת.

הגיע העת לציונות סביבתית.

יותם בשן הוא צפר בכיר בחברה להגנת הטבע ותושב קדם ערבה