העובדים קמו ברגע נדיר נגד המפעל המזהם, אסור למדינה להשאיר אותם לבד

במפעל המלט "נשר" מבקשים לקדם שריפת פסולת. זה רע כמו שזה נשמע – החלפת חומר הבעירה המזהם שהם משתמשים בו בחומר בעירה אחר, מזהם גם, שעשוי משאריות של החיים המודרנים. בשנים האחרונות מקפידים במפעל להציג את עצמם כאבירי האשפה, חסידי הפחים ונאמני הזבל מעל לכל במה אפשרית, עדיף הרי לשרוף בחינם מאשר להטמין ביוקר, משוואה פשוטה שקל לשווק אותה, הגם שאינה מדויקת, בעיקר מול גורמי שלטון ופוליטיקאים. עוד נגיע לזה. בינתיים, השבבים שעפו כשחטבו את העצים האלה, פגעו ישירות בעובדים וזה רגע היסטורי. 

השבוע התגלע קרע ביחסים בין עובדי המפעל וההנהלה לאחר שזו ביקשה להשתמש בחברה חיצונית לשינוע חומרים מהמחצבה. הסיפור זכה לאיזכורים שונים בתקשורת הכלכלית, כשליבת הסיקור עסקה במחאת העובדים נגד מיקור חוץ. בשולי האירוע, כמו במקרה, הוזכרה גם דרישתם למידע רחב יותר, בעיקר בהקשרים בריאותיים, על הכוונה להרחיב את השימוש בשריפת פסולת. 

צריך לזכור את הרגע הזה. פעמים רבות התנועה הסביבתית מוצאת עצמה בעל כורחה דווקא בחזית מול העובדים. בשעה שאלה מבקשים לשמור על פרנסתם ובצדק, ארגוני הסביבה פועלים נגד מקום העבודה שלהם. בהנהלה בדרך כלל מזהים את הסנטימנט, דוחפים את השכירים לשורה הראשונה של המאבק, אורזים בסיפור נוגע ללב עם ניחוח פריפריאלי ומאיימים באבטלה. זה קורה בים המלח, שם פעם אחר פעם מציינים את התעסוקה בנגב כמוטיב מרכזי לשמירה על התעשיות שבשליטת עידן עופר, זה גם קורה בבזן, שם העובדים נשלחו לזירת הכנסת לטעון לטובת המעסיק. 

אפשר שלעובדים אין ברירה. בסופו של דבר זו היד שמאכילה אותם, וגם אם האוכל רקוב, או לכל הפחות מדיף ריח נוראי שפוגע בבריאות, לא נושכים אותה. אפשר גם שזו התרשלות של ארגוני הסביבה שלא מצליחים לרתום את הוועדים השונים, לאגם מאבקים ולהסביר שהזיהום הורג את כולם, גם את מי שמשלמים לו. וככל שיש יותר מאבקים ויותר זירות, כולנו מפסידים. 

בינתיים, בהנהלה לא מבזבזים את הזמן. לפני כשנה וחצי הם הצטיידו לראשונה מזה עשור בלוביסטים, כשבמקביל, שורה של בקשות חופש מידע שהגישה עמותת "הצלחה" ו"שקוף", משרטטת תמונה בהירה: "נשר" מנהלים קמפיין. 

הפגישה עם המפעל נעלמה מיומן השרה

חודש לאחר שהחל בתפקידו באופן רשמי, רמי רוזן המשמש מנכ"ל המשרד להגנת הסביבה, נכנס לחדר השרה להגנת הסביבה, עידית סילמן, בקומת הממשלה שבכנסת. על הפרק: פסולת, מתקן השבת אנרגיה במודיעין ומפעל המלט "נשר", זה כתוב ביומן שלו, שפרסם כפי שהחוק מחייב. בפגישה נכחו נציגים מהשלטון המקומי, גורמי מקצוע מהמשרד וכמובן, הנהלת המפעל.  

בדצמבר, רק שלושה חודשים קודם, התקיימה שוב תהלוכת בכירים מהמפעל אל תוך לשכתה של סילמן. זו האחרונה כמובן שלא נידבה את המידע מיוזמתה, אלא בית המשפט הכריח אותה. שורה של פרסומים באתר שקוף ועתירה שהגיש עו"ד אלעד מן, היועמ"ש של עמותת הצלחה, חשפו את הפגישה עם בכירי נשר, אלדד בן משה המנכ"ל שמשמש גם יו"ר המפעל, עמית מרמור – סמנכ"ל הקיימות בחברה וסמנכ"ל הכספים רונן שמגר. לצידם, פמלייה מפוארת מהמשרד: מנכ"ל המשרד היוצא – אסף יזדי, מנהל מחוז מרכז במשרד – גדעון מזור וסמנכ"ל בכיר לשלטון מקומי, אלעד עמיחי. ואם השם שלו מצלצל מוכר, זה כי לפני שנתיים האיש התרווח בפאנל שעוסק בפתרונות פסולת, לצידו של מרמור. נינוחות המשתתפים בפאנל לא החזיקה מעמד לאחר שתושבי רמלה והסביבה, שלא ממש הוזמנו לכנס, אבל כן נושמים את הזיהום שלו, הפסיקו פעם אחר פעם את האירוע. 

ולא מדובר כמובן בפגישות יחידות של סילמן עם תעשיית המלט. ההיכרות הראשונה שחשפנו עם הנפשות במפעל התרחשה בשלהיי חודש מרץ בשנה שעברה, אז העלתה סטורי מחויך עם בכיריו, בלווית ראש עיריית רמלה, מיכאל וידל, בעת סיור שערכה במקום. האירוע נמחק מהיומן שלה. אלמלא הפרסום ובקשת התגובה, סביר שהציבור לא היה מגלה. הדוברת של סילמן בשנה האחרונה, ויקה וורטמן, הפנתה לעובד לשכת השרה, אבי עובדיה, אך גם הוא סירב להשיב מדוע הוסתרה הפגישה. 

לרצף הפגישות הזה, שכולל את חברת הליכוד סילמן ולא רק את הדרג המקצועי, יכולות להיות סיבות רבות וסבך אינטרסים: החל מהליכי אכיפה שהמשרד להגנת הסביבה מנהל מול המפעל כבר שנים ארוכות ללא סיום, ועד להיתר הפליטה, כלומר הרישיון שהמשרד מספק למפעל כדי לפלוט זיהום, שעומד במחלוקת. לפני שלוש שנים, זמן קצר לאחר שהרישיון נחתם, בנשר הגישו בקשה לשנות אותו. לצד שורה של דרישות, במפעל ביקשו לבטל סעיף שמורה להם להתקין מוניטור לגילוי מתכות כבדות. במשרד מצידם בוחנים את הבקשה, כך אמרו בחודש מאי האחרון, גם בחודש מרץ שלפניו ובאוקטובר בשנה שעברה כשחשפנו את הסיפור. למעשה, כבר שלוש שנים שהם בוחנים. נזכיר רק שהמפעל נמצא בשרשור חברות תחת האוליגרך לן בלווטניק, בעל השליטה בשרשור חברות נוסף שמחזיקות ברשת 13 וחברת החדשות שלה. 

הפגישות הדחופות, שיתכן שגם המשיכו בחודשים האחרונים, מעבר למה שבית המשפט כפה על סילמן לחשוף מיומניה לשנת 2024, עשויות ללמד גם על אירוע נוסף שמתרחש בימים אלה מאחורי הקלעים, שעומד בבסיס דרישת העובדים: מפעל המלט היחיד בישראל מבקש להחליף בהיקף רחב יותר את השימוש בחומר הבערה פטקוק שמקורו בזיקוק נפט גולמי, לדלק ממקור אחר – פסולת (המכונה RDF). אם לא יתרחש השינוי, במפעל ידרשו לצמצם את פליטת תחמוצות החנקן הרעילות, מה שבתורו יגרור אותם להוצאות עתק. מנגד, שימוש בפטקוק יקר יותר מאשר אשפה, ויחולו עליו הוצאות מס פחמן.

מפעל נשר השקיע 80 מיליון שקלים במפעל ה-RDF שבחירייה. ההחלטה גררה בשעתו עתירה בנושא, ולבסוף נחתם הסכם ל-25 שנה בין המפעל, איגוד ערים דן לתברואה שהשקיע 170 מיליון שקל בפרויקט וחברת ורידיס שם השקיעו 150 מיליון. יש לציין כי בישראל אין כמעט הפרדה של פסולת במקור. המשמעות היא שאיכות האשפה המתמיינת ירודה. כמו כן, בהיררכיית הטיפול בזבל, בעיה שאכן צריכה להטריד את השרה, שריפתו אינה נתפסת כפתרון מועדף, אפילו להפך. מתחת לזה נמצאת רק ההטמנה, מבחינת התועלות הסביבתיות ואפקטיביות המהלך. במילים אחרות, זה שימוש אפשרי בזבל, אבל יש שימושים מוצלחים יותר, הרבה יותר. 

על פניו, במפעל עלו על הגל הירוק ולא באופן דו משמעי: גישה ללשכת השרה, דלק מוזל ואפשרות לחמוק ממס הפחמן או לכל הפחות להקל על הנטל. אלא שתחקירים וכתבות שפורסמו ב"שקוף", מבהירים כי חשש העובדים במקומו. פרופ' עדי וולפסון, מומחה לקיימות מהמכללה האקדמית להנדסה סמי שמעון, שמלווה לאורך הדרך את מאבק התושבים, טוען שנים כי גם לעובדים יש סיבה לדאגה. למרות היתרונות הסביבתיים והלאומיים שבצמצום הפסולת, הקטנת ההטמנה וצמצום פליטות פחמן, הוא מסביר ששריפת פסולת מוצקה יכולה להיות מזהמת לא פחות משרפת דלקים מאובנים. לשיטתו, התושבים והעובדים יאלצו להתמודד עם מזהמים חדשים ומסוכנים, למשל חומרים אורגניים מסרטנים כמו דיאוקסינים ופוראנים. ככה זה כששורפים פסולת שמקורה בפלסטיק, קרטון ובדים. הפתרון אפשרי – הוא סובר כי יש לקבוע הגנות נוספות שיתמודדו עם הזיהום שנפלט מהמפעל, לדרוש ערכי פליטה מחמירים יותר, ולהתייחס אליו כמו כל מתקן להשבת אנרגיה מפסולת.

מאבק התושבים פתח צוהר יוצא דופן. עובדי "נשר" החליטו לעמוד על זכויותיהם לנשום אוויר נקי. בפרסומים השונים טענו בין היתר כי בוועד העובדים ביקשו לקבל מההנהלה מידע על השפעות של השימוש ב-RDF על בריאותם ובטיחותם של העובדים, ושקיפות באשר לכמות החומרים והגזים שיזהמו את האוויר. וזהו רגע מכונן. אירוע שצריך לגייס אליו את ארגוני הסביבה, המשרד להגנת הסביבה ומשרד הבריאות. 

העובדים, אלה שמחזיקים את המפעל, אלה שבדרך כלל נעמדים לצד ההנהלה, שלא מתבטאים בתקשורת ולא מגיעים להפגנות או דורשים יותר מדי – חוץ משכר הוגן ותנאים סבירים – מרימים את ראשם בבהלה. זה הזמן להשפיע על הנרטיב והזיהום שיצאו מהסיפור הזה, ועל האופן שבו העובדים יתפסו את מקום העבודה שלהם. 

הם הרי לא ינשכו את היד – אבל בהחלט יש מי שיכול ואף צריך לעשות זאת בשמם  – זו השעה. כי בהנהלה בינתיים, טוענים שכולנו מקשקשים: "כל טענה בדבר פגיעה באיכות חיי העובדים, בשלומם או בתנאיהם אינה מתיישבת עם המציאות".