מה הקשר בין ראיון עם עידית סילמן, תום יער וגל הקור שפוקד את ארה"ב?

שלושה אירועים שונים לכאורה: גל קור קיצוני בארה"ב, קטע סטנד-אפ ישראלי וראיון עם השרה להגנת הסביבה. אבל מצביעים כולם על אותו דפוס: חוסר הבנה של הקשר בין משבר האקלים לחוסן לאומי, מה שמאפשר שוב ושוב לדחוק לשוליים את העיסוק באקלים – בחיים עצמם.

בימים האחרונים גל קור קיצוני מכה מדינות רבות בארה"ב. שלגים, עשרות מעלות מתחת לאפס. אזהרות קור מסכנות חיים לעשרות מיליוני תושבים. הכרזה על מצב חירום לאומי בכ-20 מדינות. אך בעוד יש הקוראים לה סופת המאה – הנשיא טראמפ תוהה בלעג: לאן נעלמה ההתחממות הגלובלית? 

מי שיודע מהו משבר האקלים, המתאפיין במצבי קיצון הולכים ומחריפים, יכול להתייחס לכך כאל קוריוז, המעיד על בורותו של הדובר. אבל הלהג של טראמפ מגלם כשל קריטי: במקום להיתפס כמציאות מורכבת ומסוכנת, משבר האקלים מצטמצם לבדיחה – ואירוע קיצון נתפס כהוכחה לכך ש"הכל בסדר" במקום כסימן אזהרה לחוסן הלאומי.

במקביל, כמו במימד אחר לחלוטין, פרסמה השבוע תום יער קטע סטנדאפ בו היא מתארת בהומור  את סלידתה מההתעסקות האירופית הבלתי פוסקת במיחזור. למה למחזר כשאנחנו עסוקים בנוח'בות – היא אומרת. גם כאן הפאנץ' ברור, אבל המציאות ברורה יותר: בישראל תמיד יש "משהו דחוף יותר" מאקלים. מלחמה, הפיכה משפטית, בחירות. תמיד ישנן חרדות ברקע. בתוך סדר יום כזה, לא פלא שמיחזור נתפס כמותרות ולא כחלק בלתי נפרד מהמסלול שמוביל אותנו לחום וקור קיצוניים. 

התוצאה ניכרת בשטח: ישראל מדורגת כמעט בתחתית מדינות ה-OECD  בשיעורי מיחזור, פער שממחיש כיצד החינוך לשמירה על האקלים והנגשת הנושא לציבור נדחקים הצידה לטובת נושאים אחרים. 

אותו דפוס חזר גם בראיון עם עידית סילמן –  רק בלי ההומור. בשבוע שעבר, ביום הדמוקרטיה המסורתי באוניברסיטת רייכמן, אירוע עטוף דמוקרטיה, ציונות ותקווה לדור פוליטי חדש, בלטה הופעתה של השרה להגנת הסביבה. לא בדמותה הפוליטית, שממילא סופגת ביקורת תדירה, אני מבקשת לעסוק כאן – אלא במה שהיא משקפת: פוליטיקה על פני אקלים.

שלוש שאלות קצרות הספיקו כדי לשרטט את התמונה. הראשונה: "ספרי לי מה כן נעשה במשרד" – שאלה המרמזת על גבולות השיחה שנקבעו מראש. לשאלה נענתה השרה בהתרגשות ברשימת "הישגים" ארוכה שהחליפה עומק בעומס קוגניטיבי, כמו מבקשת להציל את עצמה מדמותה הפוליטית הכושלת ממילא. 

השאלה השניה עסקה בחינוך סביבתי, עליה ענתה בגאווה בשליפת קמפיינים ותיקים בדמות פרסומות, רובם מלפני יותר מעשור. אך השיא המיוחל אליו נדחק הראיון היתה השאלה השלישית, שלא עסקה כלל בסביבה, וגם לא היתה כל כך שאלה. השרה, שהתבקשה להצר על השוואת "אחים לנשק" לארגון טרור, בחרה בהמשך הפרובוקציה והראיון נקטע בקריאות בוז לפני שניתן היה לעמת או לאמת את דבריה. 

ובדיוק כאן קבור הכלב! לא במקרה רגע השיא של הראיון עם השרה להגנת הסביבה לא עסק במדיניות אקלים ולא העמיד את השרה מול שאלות אמיתיות בנושא (נניח, קידום היציאה מהסכם פריז, שממילא ישראל לא עומדת בסעיפיו – עוד שאלה מתבקשת). במקום, בחרו לעסוק בזהותה הפוליטית של השרה. לא מדובר בכשל נקודתי, אלא בשיקוף של סדר עדיפויות שבו אקלים אינו נתפס כסוגיה לאומית דחופה מספיק.

על זה שישראל איננה ערוכה למשבר האקלים כבר נכתב לא פעם ולא פעמיים, אבל זה שאנחנו יודעים שאיננו ערוכים לא יעזור לנו כשהמציאות תכה. כבר לא צריך דו"חות ומונחים מקצועיים. העולם מספק לנו דוגמאות למכביר לסיכונים הביטחוניים של מצב חירום אקלימי. ישראל מתחממת בקצב כפול מהממוצע העולמי, ואירועי קיצון אינם רק תרחיש אימים עתידי אלא מציאות מתהווה. 

העקיצה ההומוריסטית של תום יער, התגובה הלועגת של טראמפ לגל הקור הקיצוני וההתחמקות הממוקדת לפרובוקציה פוליטית של סילמן – אלו אינם אירועים נפרדים, אלא ביטויים שונים לאותה בעיה: משבר האקלים עדיין אינו נתפס כסוגיה קריטית לחוסן ולביטחון הלאומיים. 

מדיניות האקלים נדחקת שוב לשוליים והחינוך הסביבתי, כזה שמסביר את הקשר בין מיחזור לגל קור קיצוני, נותר בלתי מורגש במציאות הישראלית. אותו "שינוי" מיוחל שרבים תולים בו את תקוותיהם, לדור פוליטי חדש, חייב להתחיל בהכרה שמדיניות אקלים איננה קישוט ערכי, אלא תנאי הכרחי לאיכות חיים, לבריאות ולביטחון.

חוסן אקלימי אינו סיסמה, הוא החיים עצמם.

דנה ספקטור מרמינסקי היא בעלת תואר ראשון בממשל וקיימות, תואר שני בממשל ועוסקת כיום בקשרי ממשל ובמחקר אקלים