| נועה כחלון, אסף נתיב |
נראה שחלק מחברי הכנסת בישראל – ואולי גם מהציבור עצמו – מפרשים באופן צר למדי את עקרונות הדמוקרטיה, כפי שהראינו בכתבה הקודמת בסדרה. בכתבות הקרובות נבהיר עבורם את הנקודות החשובות בתחום, ובראש ובראשונה נבחן כיצד מתקיים בישראל העיקרון הבסיסי בכל דמוקרטיה: ביזור סמכויות וכוח בין שלוש רשויות השלטון – המחוקקת, השופטת והמבצעת.
הפרד ומשול: חשיבותה של הפרדת רשויות
"כל אדם שיש בידיו כוח נוטה לנצלו לרעה, ואינו חדל אלא כשהוא נתקל בגבולות" (שארל לואי מונסטסקייה)
הפילוסוף הצרפתי מונטסקייה כתב על חשיבות "פיזור הכוח" בספרו "רוח החוקים" (1748): "כדי שהכוח הרב שבידי השלטון לא ינוצל לרעה, יש לחלק ולאזן אותו". מכאן הגיע רעיון הפרדת הרשויות במדינה דמוקרטית. בכל המדינות הדמוקרטיות הכוח והסמכות נחלקות בין הרשויות: הן מפקחות זו על זו ומאזנות זו את זו.
בישראל אכן פועלות שלוש רשויות: הרשות המחוקקת – הכנסת, הרשות המבצעת – הממשלה, והרשות השופטת – מערכת המשפט. הרשויות עצמאיות אך משפיעות זו על זו. הכנסת מחוקקת את החוקים שהממשלה אמורה לבצע (בפיקוח הכנסת) ושבית המשפט אמור לפסוק לאורם.
"שלוש הרשויות שוות הן. לכל אחת מהן ייחוד משלה, ואף בכך שוות הן", כתב נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק בנושא. "הרשויות שזורות וקשורות זו בזו. מתקיימים ביניהן איזון ובקרה […] מטרתם העיקרית של האיזון והבקרה אינה יעילות השלטון. המטרה העיקרית היא חירות האדם". גם שופטים אחרים מצביעים על חשיבותה של הפרדת הרשויות, וכותבים כי "במקום בו מופקדות גם סמכויות החקיקה וגם הביצוע לא יקומו זכויות אדם, הדמוקרטיה תתפוגג" (בג"ץ 11163/03, ועדת המעקב העליונה).
אלא שבשדה הפוליטי יש מי שפחות מודאגים מעצמאותן של הרשויות השונות. המתיחות בין שרים וח"כים לנציגי בית המשפט העליון היא עניין שבשגרה עוד מה-D9 שביקש ח"כ מוטי יוגב לשטח באמצעותו את בג"ץ, והיא הגיעה לשיאים חדשים בהתנגחות המתוקשרת בין שר המשפטים הטרי-זמני אמיר אוחנה, שציין ביומו הראשון בתפקיד כי "לא כל פסיקה צריך לבצע", ובין נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות, שאמרה בתגובה כי מדבריו עולה "השקפת עולם משפטית חסרת-תקדים וחסרת-אחריות".
בניסיון להבין מה השתבש בחלוקת הסמכויות ובאיזון בין הרשויות בישראל נבחן לעומק כל אחת מהן. הראשונה על המוקד – הרשות המחוקקת.
תחילת הדרך: החוקה שלא הייתה
הכנסת היא הרשות המחוקקת ולה הסמכות הבלעדית במדינה לחוקק חוקים. מכוח החוקים הללו גם מקבלות הרשויות האחרות את סמכויותיהן (חוק יסוד: הממשלה, וחוק יסוד: השפיטה). אלא שבאופן מוזר, דווקא מעמדה של הכנסת עצמה אינו מעוגן לגמרי בחוק. חוק יסוד: הכנסת, חוק היסוד הראשון שהתקבל בישראל, אינו מגדיר את סמכויותיה אלא רק קובע כי "הכנסת היא בית הנבחרים של המדינה".
במה הוא כן עוסק? בפרטים טכניים. החוק מגדיר את מקום מושבה של הכנסת, מפרט את שיטת הבחירות וקובע מי זכאי לבחור ולהיבחר בבחירות לכנסת. הוא אף מפרט את תקנון הכנסת ומעגן את חסינותם של חברי הכנסת מפני העמדה לדין לצד תנאי הסרת החסינות. ניתן לכייל את חוק יסוד: הכנסת או סעיפים בו אך ורק ברוב של 80 חברי כנסת, ואין בכוחן של תקנות לשעת חירום לשנותו.
אם כן, מהיכן לקוחה הסמכות של הכנסת לחוקק חוקים אם לא מתוקף חוק יסוד? כדי לענות על כך צריך לחזור לזמן הקמת המדינה.
מוכנים? נצא לדרך!
איפה החוקה?
בעת הכרזת העצמאות נקבע כי במדינה הצעירה תיווסד אספה מכוננת, ותפקידה יהיה לחוקק חוקה. אולם האספה הראשונה לא מילאה את תפקידה, וכשנה לאחר שנבחרה חוקקה את חוק המעבר, שבעקבותיו נהפכה לכנסת הראשונה. צעד זה היה שנוי במחלוקת, מכיוון שהוא כלל שינוי ייעוד של האספה ללא דיון וללא שיתוף העם. כך או כך, תפקיד יצירת החוקה עבר לכנסת הראשונה – ומכאן סמכות הכנסת לחוקק חוקי יסוד, שהם התחליף לחוקה מאז ועד היום.
הכנסת הראשונה לא הצליחה לחוקק חוקה מכמה סיבות. היו שטענו כי מדינת ישראל עומדת לקלוט גלי עלייה המונית ואין זה הוגן שהמיעוט בארץ יכתיב חוקה שתחייב מיליוני אנשים שעתידים להגיע. יש הטוענים כי בן-גוריון לא רצה לייצר חוקה שתגביל את פעילותו. זאת ועוד, החרדים התנגדו לחוקה משום שלטענתם התורה היא חוקתו של העם היהודי, ואין צורך בחוקה נוספת. בשל מחלוקות אלו, ב-1950 יזם חבר הכנסת יזהר הררי את "החלטת הררי", הקובעת כי במקום חוקה אחת תחוקק הכנסת שורה של חוקי יסוד, שינוסחו בוועדת חוק, חוקה ומשפט. בעתיד (שאינו נראה לעין כרגע) חוקי היסוד הללו יתאגדו לכדי חוקה.
חוקי היסוד עוסקים בנושאים חוקתיים, בערכי המדינה, בזכויות אדם ובמוסדות המדינה. הם בעלי מעמד על-משפטי, כלומר, מעמדם הנורמטיבי גבוה יותר משאר הנורמות (חוקים, תקנות, צווים וכו'). כל חוק הסותר הוראה בחוק יסוד עלול להיפסל בהחלטת בג"ץ – ראו הרחבה בעניין זה בפרק על הרשות השופטת.
על שולחן ועדת חוק, חוקה ומשפט מונחת כיום הצעת חוק יסוד: החקיקה, שמטרתה לעגן בחוק יסוד את תפקיד הכנסת – לחוקק חוקים – ואת סמכויות בית המשפט העליון: לבטל חוק רגיל הסותר את הנאמר בחוק יסוד ולהגדיר את עליונות חוקי היסוד (כפי שקורה כיום בפועל – ראו כתבה על הרשות השופטת). בעבר היו כמה הצעות חוק דומות שלא צלחו את הליך החקיקה, לרוב משום שלא קיבלו גיבוי מהממשלה. את הצעת החוק האחרונה ניסחו ב-2017 איילת שקד ונפתלי בנט והיא מציעה לחוקק את פסקת ההתגברות, שתאפשר לכנסת לחוקק חוקים שלא יהיו נתונים להפיכה בבג"ץ.
הכנסת והרשות השופטת: תחרות הורדת ידיים
החוקים שמחוקקת הכנסת, ובעיקר חוקי היסוד, משמשים בפועל הוראות לשופטים. במילים אחרות, תפקיד הרשות השופטת הוא לאכוף את חוקי הכנסת ולהעניש את המפרים אותם. נוסף על כך, תפקיד השופטים הוא לפרש את החוק כדי להשלים את החסר (לקונות בחוק) או להתאימו להלך הרוח המשתנה בחברה.
רמת המעורבות של השופטים והשופטות בישראל בענייני החקיקה היא נושא לוויכוח מתמשך. משפטנים כמו פרופ' רות גביזון סבורים כי תפקיד השופטים לשפוט ותפקיד המחוקק לחוקק, והערבוב ביניהם מסכן את הפרדת הרשויות. לטענת גביזון, בסמכות בית המשפט ליישב סכסוכים ולפקח על עבודת הכנסת במקרים חריגים הקשורים לזכויות אדם בלבד (פגיעה בחירות, בכבוד או בקניין), ואל לו להגביל את פעילות המחוקק על ידי הסמכויות שרכש לעצמו ללא הצדקה במהלך השנים.
לעומת זאת, יש הגורסים כי השופטים אינם שלוחים של המחוקק ותפקידם הוא לא לפעול על פי הוראות המחוקק בלבד, אלא להיות שותפים לחקיקה על ידי פרשנות לחוקים והגנה על ערכי הדמוקרטיה. הנציג הבולט ביותר של הגישה הזאת הוא השופט בדימוס אהרן ברק, שנחשב לאבי המהלך שעיצב את בית המשפט העליון בדמותו המוכרת לנו כיום – המהפכה החוקתית.
בעקבות המהפכה קנה לעצמו בית המשפט העליון את הזכות לבטל חוקים שלדעת השופטים אינם תואמים את רוח חוקי היסוד, וכך מרסנת הרשות השופטת את פעולת החקיקה של הרשות המחוקקת.
בשנים האחרונות נשמעים קולות רבים הקוראים לצמצום סמכויות בית המשפט וביטול תוצאותיה של המהפכה החוקתית. עם הקולות הללו נמנים שני שרי המשפטים האחרונים, איילת שקד ואמיר אוחנה. נכון לקיץ 2019 לא ננקטו עדיין צעדים קונקרטיים ששינו את יחסי הכוחות באופן דרמטי, אולם כאמור פסקת ההתגברות עדיין עומדת על הפרק ואין ספק שעוד נכונו לנו התפתחויות בזירה הזאת.
הכנסת והממשלה: האחות הגדולה
על פי חוק יסוד: הממשלה, הממשלה מכהנת מכוח אמון הכנסת. ראש הממשלה עצמו הוא חבר כנסת, והוא אינו רשאי לפטר שרים אלא באישור הכנסת. החוקים המתקבלים בכנסת אמורים לחייב את הממשלה, והכנסת אחראית לפקח על פעולות הממשלה בעזרת ועדות שונות, דיוני המליאה, הצעות לסדר היום ושאילתות.
נדבך חשוב ביחסי הכנסת והממשלה הוא בחירת מבקר המדינה. המבקר נבחר בבחירות חשאיות בכנסת, ודו"חות המבקר העוסקים בפעולות הממשלה (ובגופים אחרים הפועלים במסגרת המדינה) נידונים בוועדות הכנסת.
מוסד מבקר המדינה יכול לשמש מקור כוח חשוב לכנסת כגוף המפקח על הממשלה, אולם מבקר המדינה החדש מתניהו אנגלמן – שנבחר בתמיכת הממשלה – החליט לא להאריך את כהונת היועץ המיוחד לענייני שחיתות, הודיע שלא יעסוק בביקורת אישית, יצמצם ביקורות בזמן אמת והצהיר שידאג גם להחמיא למשרדי הממשלה. נראה אם כן שהכנסת, וכולנו, איבדנו חלק מרכזי מסמכויות הפיקוח.
מעבר לכל זה, הממשלה שולטת בפועל בתהליכי החקיקה בכנסת באמצעות ועדת השרים לחקיקה. ועדה זו, בראשות שר המשפטים, מתכנסת בכל יום ראשון במשרד ראש הממשלה ומחליטה מה יעלה בגורל הצעות החוק שהגישו הח"כים – לשבט או לחסד; על פי ההחלטה המתקבלת בישיבה (שכפי שגילינו בסיקור צל של "שקוף", לעיתים קרובות נכחה בה רק שרת המשפטים) מטילה הוועדה משמעת קואליציונית – כלומר הוראה אם להצביע בעד ההצעה או נגדה – על 99% מהחוקים. בכך מסרסת הוועדה את היכולת של חברי הכנסת לפעול לפי צו מצפונם, והופכת את פעילות הכנסת, לרוב, למשחק ידוע מראש. במילותיו של יו"ר הכנסת לשעבר דן תיכון (ליכוד): "מה זה ועדת שרים לחקיקה? זה נטרול הכנסת!".
שתי בעיות מבניות נוספות מחלישות את הכנסת לעומת הממשלה. האחת היא שמבנה ועדות הכנסת (שבמסגרתן נעשה חלק גדול מהעבודה הפרלמנטרית) אינו חופף את המבנה של משרדי הממשלה. לפיכך חברי הכנסת מתקשים להתמחות בתחום מסוים ולפקח על המשרד הממשלתי שעוסק בו – ובמקום זאת הם נאלצים לכהן בוועדות שונות ולפקח על משרדי ממשלה העוסקים בנושאים מגוונים, דבר שפוגע באיכות הפיקוח.
בעיה שנייה: כנסת ישראל היא פרמלנט קטן יחסית. עם קום המדינה מנתה אוכלוסיית ישראל כ-600 אלף תושבים ותושבות וכיום גדלנו לכמעט תשעה מיליון. עם זאת, מספר חברי הכנסת לא השתנה. בד בבד, מתוך 120 המחוקקים שלנו כ-30 מכהנים כשרים או סגני שרים ואינם חברים בוועדות הכנסת. פירוש הדבר הוא שיש מעט מדי חברי הכנסת שפנויים לפקח על עבודת הממשלה המסועפת.
סיכום: חלשה בין חזקות
אף שהכנסת אמורה להכתיב לרשויות האחרות את מסגרת פעילותן באמצעות חוקים שהיא צריכה לחוקק ופיקוח אפקטיבי, נראה כי כיום היא חלשה מהן: סמכותה העיקרית – חקיקת חוקים – מוכתבת לה מטעם ועדה ממשלתית לא שקופה ונטולת פרוטוקול. עם הרשות השופטת יש לה מאבק מתמשך בן שנים על שאלת האחריות לשמירה על חוקי היסוד.
חלק גדול מהמצב נובע מכך שהכנסת לא הסדירה בחוק מעולם את חלוקת הסמכויות, האיזונים והבלמים בין הרשויות השונות. האם פסקת ההתגברות – שנועדה לבסס את מעמדה של הכנסת כרשות הפוסקת הסופית בענייני חקיקה – היא הפתרון הנכון, כשבפועל הממשלה שולטת בכנסת?
תגובה אחת
חשבתי לעצמי שבעצם הכנסת היא שפוטה של הממשלה. כתבתי בגוגל האם הכנסת היא נטולת כח?
להפתעתי הגעתי לאתר שלכם שקוף והבנתי שאמנם צדקתי והמצב הרבה יותר חמור