דו"ח פלמור: הנתונים מאחורי אפליית יוצאי אתיופיה

"בכל בן אנוש מושרשים סטריאוטיפים. כלפי קבוצות שונות באוכלוסייה, המקבלים ביטוי באופן אוטומטי ולעתים קרובות באופן לא מודע. יוצאי אתיופיה נתפסים בחברה הישראלית כאנשים "חמים", עדה צנועה ועדינה.

אף שמדובר בסטריאוטיפ "חיובי" לכאורה, הוא למעשה מאפשר לחברה הישראלית להוסיף במקביל לסטריאוטיפים ה"חיוביים" המופנים כלפיהם, מיוחסים להם גם סטריאוטיפים של פרימיטיביות ונחשלות, הם נתפסים כאנשים חלשים, אשר לא מהווים איום על אוכלוסיית הרוב, כנועים וחסרי מסוגלות, הנגזרים בעיקר ממוצאם האפריקני" (עמוד 21)

"עד לאחרונה הייתה גישת המדינה, שעל-מנת לצמצם את הפערים בין יוצאי אתיופיה לכלל אוכלוסייה, יש צורך להפעיל תוכניות נפרדות, המיועדות ליוצאי אתיופיה בלבד, על-מנת לשפר את סיכויי השתלבותם המלאה בחברה הישראלית. גם אם התוכניות שהוצעו היו טובות, הרי שהמסר שעובר מתוך הבידול והתיוג מחזק דימוי של העדר יכולות (חוסר קומפטנטיות) ומציג את יוצאי אתיופיה כבעלי כישורים ויכולות נחותים וכזקוקים ל"טיפול מיוחד" – שהיא-היא בסיס לתפיסות גזעניות (עליונות קבוצה אחת לעומת חוסר הקומפיטנטיות של האחרת)" (עמוד 34).

"קהילת יוצאי אתיופיה בישראל מונה כ-140,000 נפש, כמחציתם ילידי הארץ. מזה שנים מדינת ישראל משקיעה משאבים ניכרים כדי לשפר את הקליטה של יהודי אתיופיה ולהיטיב את השתלבותם בחברה. מנופי השינוי העיקריים, שבהם מתרכזת עיקר ההשקעה הם חינוך והשכלה, רווחה, בריאות, השתלבות בתעסוקה, שירות צבאי ודיור. חרף השיפור שחל במצבה של קהילה זו במשך השנים, עדיין נותרו פערים משמעותיים בינה לבין כלל החברה הישראלית, ויותר מכך – התחזקו הקולות שהביעו אי-נחת רבה מהאופן שבו בחרה המדינה להביא לצמצום הפערים. נוסיף על כך ביקורת חריפה שנמתחה על מוסדות המדינה בדו"ח מבקר המדינה (2012), שלפיה תוכנית החומש הלאומית לא תוקצבה כראוי, לא נוהלה באופן מיטבי, ובהעדר מדדי הצלחה לא ברור אם השיגה את יעדיה, למרות המשאבים הכספיים שהושקעו בה.

כמענה לליקויים, התקבלה ב-9 בפברואר 2014 החלטת ממשלה מס' 130052, שהטילה על משרד העלייה והקליטה, יחד עם משרדים נוספים, להמליץ בפני הממשלה על מדיניות חדשה לקידום שילובם המיטבי של יוצאי אתיופיה בחברה הישראלית, תוך קיום הליך התייעצות רב-מגזרי רחב. התהליך מוכר לרבים בשם 'דרך חדשה'" (עמוד 41).

"האירוע המכונן שאירע בתקופה זו (27 אפריל 2015) היה הכאת החייל דמאס פיקדה בידי שוטר .סרטון המתעד את האירוע הצית גל מחאה נרחב של יוצאי אתיופיה בכל רחבי הארץ, ששיאו בהפגנות שהתקיימו בירושלים ובתל-אביב.

התופעה הייתה קיימת מזה שנים, והקהילה הרגישה אותה על בשרה, אולם לכלל החברה, ובפרט לדרג הבכיר ביותר בהנהגת המדינה, היא לא הייתה מוכרת. זעקת המפגינים והכאב שהתפרץ בעוצמות גדולות הציבו מראה לחברה הישראלית כולה והעלו לסדר היום סוגיה חברתית כואבת" (עמוד 42).

"בעיית הגזענות נגד יוצאי אתיופיה היא ממסדית וכלל חברתית, ושני המעגלים מזינים זה את זה. היועצים האקדמיים לצוות ביקשו להדגיש, כי מכיוון שגזענות מונעת מבסיס נורמטיבי רחב ומתפיסות פסיכולוגיות כלפי קבוצות ומהותן, שינוי בעמדות ובהתנהגות גזענית כלפי קבוצה אחת, שלא ילווה בשינוי רחב יותר בכלל החברה הישראלית, יהיה זמני ושברירי ביותר" (עמוד 48).

"הנחת היסוד: ביטויי גזענות, אפליה והשפלה נעשים בגלוי כלפי יוצאי אתיופיה, ואולם קיימים גם ביטויים סמויים, הבאים לידי ביטוי בקבלת החלטות פרטניות שונות בעניינם של יוצאי אתיופיה, ומעצם טבעה של אפליה וגזענות סמויה – קשה לאמוד אותה, קשה למצוא לה תימוכין וקשה להוכיח אותה.

האתגר של המערכת השלטונית בישראל הוא להביא למיגור התבטאויות והתנהגויות גזעניות אלה, הגלויות והסמויות, בראש ובראשונה בקרב עובדי הציבור, ובהמשך גם בקרב כל נותני השירותים במדינה, מתוך שאיפה לכך שהדבר יביא לשינוי חברתי כולל בסוגיה" (עמוד 67).

"במהלך עבודת צוות המשנה לאיסוף והנגשת המידע, שבו וטענו נציגי ארגוני המגזר השלישי אשר לקחו חלק בעבודתו, כי מספר התלונות על-אודות אפליה וגזענות של יוצאי אתיופיה כיום אינו משקף את מספר מקרי הגזענות והאפליה בפועל. כמו כן, מהסקירה על-אודות הטיפול במקרי גזענות ברחבי העולם עולה, כי היקף הדיווח על תופעות גזענות הינו זעום במדינות רבות. לדוגמה: במחקר שנערך באנגליה בשנת 2013 נמצא, כי 86% מתופעות הגזענות לא דווחו לשלטונות" (עמודים 60-61).

"במהלך בירור הקבילה פעמים רבות מתגלה סוגיה מערכתית, אשר רלוונטית לא רק לקובל הבודד, אלא לאוכלוסייה שלמה. לכן, ומתוך הכרה כי אחד מתפקידי גופי האכיפה, הבדיקה והביקורת הוא תיקון ליקויים מערכתיים, ממליצים לעתים הגופים האלו על בחינת הליקוי כדי לתת פתרון הולם לכלל האוכלוסייה הנפגעת, ובכך מביאים לשינוי ולתיקון ליקויים גם במקום שבו לא הכירו המתלוננים כי הם נפגעים. מעדויות יוצאי אתיופיה ומבחינה שנעשתה מול משרדי הממשלה השונים עולה, כי תלונות רבות המופנות לגורמי האכיפה השונים אינן ממוצות ולעתים אף אינן זוכות למענה כלל. ברבים ממשרדי הממשלה לא קיימים נהלים ברורים לטיפול בתלונות על-אודות מקרים של אפליה וגזענות" (עמודים 60-61).

כיום לא קיים בישראל גוף המרכז באופן מסודר ורשמי את הטיפול בתלונות הציבור על-אודות מקרים של אפליה וגזענות, והמתלוננים מופנים לרוב אל גופי הקבילה, הביקורת והאכיפה השונים. במצב זה, שבו למתלוננים פוטנציאליים אין כתובת אחת לפניותיהם ולטיפול מקצועי בתלונות – הם אינם יודעים לאיזה גורם עליהם לפנות, ופעמים רבות הם נאלצים לעבור בין כמה גורמים עד שהם מקבלים מענה ראשוני לתלונתם. מצב זה גורם פעמים רבות לוויתור על התלונה, לאור הקושי הבירוקרטי העומד בפני המתלוננים, ויוצר חוסר אמון בקרב המתלוננים הפוטנציאליים באשר לסיכויים כי יקבלו מענה הולם לתלונתם" (עמודים 60-61).

"במהלך כל עבודת הצוות דיווחו יוצאי אתיופיה על רמת אמון נמוכה מאוד ברשויות אכיפת החוק בכלל, ובמשטרה, במח"ש ובפרקליטות המדינה בפרט. ממצא זה אף נתמך במחקר שביצעו פרופ' גיא בן פורת וד"ר פני יובל מהמחלקה למינהל ומדיניות ציבורית באוניברסיטת בן גוריון, שעולה ממנו כי ליותר משליש מבני העדה האתיופית בארץ אין אמון במשטרה .קבלת נתונים מהציבור היא פועל יוצא של נכונותו של הנפגע לדווח. היקף הדיווח נובע, בראש ובראשונה, מהאמון שנותנים הפרט או הקהילה בשלטון וביכולתו ונכונותו לתת מענה הולם לפנייתם.

מעבודת הצוות עולה, כי לא קיים תיאום בין גורמי האכיפה השונים באשר לטיפול בתלונות על מקרי גזענות ואפליה, וכי אין נוסח אחיד ומדיניות ברורה בנוגע לאופן שיש לטפל בתלונות מעין אלו (עמוד 61).

"מבדיקה שנעשתה מול רשויות המדינה השונות, אשר נציגיהן הוזמנו לישיבות הצוות, עולה, כי לא ננקטת פעילות יזומה לאיתור מוקדי גזענות ונקיטת פעולה אקטיבית כנגד התופעה ומופעיה" (עמודים 60-61).

"רשויות המדינה השונות נוהגות לפרסם באופן אקראי וולונטרי בלבד את מספר התלונות שהתקבלו אצלן בנושאי אפליה וגזענות ואת תוצאות הבדיקות והחקירות הנערכות בנושא. הדבר פוגע באופן משמעותית באמון המתלוננים מקרב קהילת יוצאי אתיופיה בהליך הטיפול בתלונות" (עמודים 60-61).

"מהליך שיתוף הציבור, ממפגשים אשר קיימנו עם גופי ביקורת שונים ומסקירת אגף שירות הלקוחות של משרד המשפטים בפני הצוות על-אודות פיילוט פעילות המוקד לטיפול בנפגעי אפליה וגזענות, שהופעל על-ידי המשרד במהלך מבצע "צוק איתן", עולה, כי לא קיים כיום מנגנון של הפניית תלונות על אפליה וגזענות לגורמים הרלוונטיים. המוקד שהופעל במשרד המשפטים גילה, כי אין יכולת לתבוע תשובות וממילא לא מתקיים כל מעקב אחר השלמת הטיפול בתלונה" (עמודים 60-61).

"המודל הינו היחס החברתי להטרדה מינית, והשאיפה היא לייצר שיח ציבורי, אשר יגנה ויוקיע את האשמים בגזענות, כפי שהדבר נעשה כלפי המטרידים מינית" (עמוד 49).

"תחושת חוסר האמון של יוצאי אתיופיה אינה מופנית כלפי המשטרה, מח"ש וגורמי אכיפת החוק בלבד. חוסר האמון, הכעס והתסכול מופנים כלפי הממסד כולו, בעקבות מדיניות ממוסדת במשרדי ממשלה שונים, החלטות שגויות של מקבלי החלטות ומופעי גזענות שונים בשירות הציבורי" (עמוד 33).

"הרשויות הציבוריות צריכות לפתח כלים לטיפול יעיל בתלונות על מופעים או התנהגויות גזעניות ומפלות של אנשי הציבור ולהתמודד איתן, על-מנת שהתנהגויות גזעניות ומפלות יהפכו ללא לגיטימיות בחברה הישראלית".

"המציאות מלמדת, כי חלק מיוצאי אתיופיה סובלים מהתנהגות גזענית כלפיהם בנקודות מפגש שונות עם עובדי ציבור או עם נותני שירותים, בין אם אלה שייכים לשירות הציבורי ובין אם למגזר הפרטי. אמנם, אין מידע בדוק בדבר היקף התופעה, אך סקירה של עניינים שהגיעו לבירור משפטי מלמדת על כך, שיש מקרים שבהם נאמרו כלפיהם אמירות והתנהגויות גזעניות" (עמוד 68).

"למרות האינדיקציות המובהקות לכך, שחשיבה גזענית וסטריאוטיפית קיימת, וביטויים שונים של גזענות ואפליה אינם פוסחים על השירות הציבורי, רובם של משרדי הממשלה שאליהם פנה הצוות בבקשה לקבל דיווח רשמי – התקשו להצביע על תלונות קונקרטיות שהגיעו אליהם, הטוענות לאפליה של יוצאי אתיופיה, בין אם בקבלת שירות על-ידי עובד ובין אם במסגרת יחסי העבודה במשרד.

למעט משרד המשפטים, המחזיק ב"קו חם" ייעודי לפניות בנושאי גזענות ואפליה, בכל יתר משרדי הממשלה לא קיים ערוץ ייעודי לקבלת תלונות על אירועים של אפליה וגזענות, בדומה לקיים כיום לתלונות במקרים של הטרדות מיניות.

בכל המשרדים, התלונות המתקבלות באפיקים הקיימים אינן מסווגות במילת המפתח "אפליה" או "גזענות" במקרים המתאימים, ולכן קשה לזהות אותן בדיעבד בין יתר התלונות המגיעות למשרד. עובדה זו מקשה על אפיון היקף התופעה באופן מלא" (עמוד 50).

"באגף המשמעת בנציבות שירות המדינה הצביעו על שני תיקים בלבד, המתנהלים נגד עובדים בגין אפליה של יוצאי אתיופיה. מבדיקה שערך משרד הבריאות עולה, כי מבין כ-8,000 תלונות שהגיעו לאגף השירות, רק בעשר מהן הופיעו מילות מפתח של "אפליה" או "גזענות", ומתוכן רק כשלוש אופיינו בפועל כתלונות הנוגעות לאפליה.

הקושי בזיהוי תלונות כתלונות של "אפליה" מתגבר כתוצאה מכך, שרוב התלונות המגיעות נסובות סביב שירות מסוים שלא התקבל, על יחס לא נאות וכד'. ואילו האפליה היא מרכיב נסיבתי הכרוך בה, שלא תמיד מצוין על-ידי המתלונן (המילה "גזענות" או "אפליה" לא נאמרות). כך, למשל, טענה על הטיה בהסדרי ראייה תסווג כנושא מקצועי של "הסדרי ראייה", גם אם קיים בה מרכיב של אפליה או גזענות" (עמוד 51).

פרט לצה"ל ולמשרד החינוך ,באופן כללי, משרדי הממשלה נוהגים במדיניות פסיבית כלפי ביטויים של גזענות ואפליה. המשרדים אינם "מחפשים" אחר גילויים אלו, בין ברמה המוסדית ובין ברמה הפרטנית, והטיפול הוא בדיעבד, רק לאחר שהפגיעה התרחשה (עמודים 52-53).

על הנזק העצום שגורמת תחושת אפליה כתב השופט מישאל חשין את הדברים הללו:

"ואפליה, ידענו, היא הרע-מכל-רע. אפליה מכרסמת עד כלות ביחסים בין בני-אנוש, ביניהם לבין עצמם. תחושת אפליה מביאה לאובדן עשתונות ולהרס מרקם היחסים בין אדם לרעהו. אנו נתקלים בתופעת האפליה יום-יום: במקום העבודה, בבית המשותף, בעמידה בתור, ביחסם של בעלי שררה לאזרח ולתושב. כך באפליה אישית, כך באפליה חברתית, כך באפליה אתנית, כך בכל אפליה ואפליה. אפליה תפרק משפחה. באפליה מתמשכת יאבד עם ותשבות ממלכה. אין פלא בדבר, אפוא, שבכל אתר ובכל דור עשו ועושים בני החברה הנאורים להעלמתה ולמיגורה של האפליה. והמלחמה היא מלחמה מתמדת, מלחמת יום-יום. משולה היא להדיפת גלי הים, שאם תנוח לרגע ישטפוך ויכסוך. עיקר הוא, כמובן, יחסי האנוש בחיי היום-יום. וגם אם לא נדקדק בקיום המצווה "ואהבת לרעך כמוך", נתבע ונתבע קיום הצו 'דעלך סני לחברך לא תעביד': כל ששנוא עליך לא תעשה לחברך" (עמוד 55).

"'פרשת הדם' נחשפה ב-1996 ונגעה למדיניות "מגן דוד אדום" בעניין קבלת תרומות של מנות דם מעולים מארצות אפריקה. על-פי המדיניות, שהוסתרה מן התורמים, לא נעשה שימוש בתרומות הדם של יוצאי אתיופיה בשל החשש שהתורמים סובלים ממחלות מידבקות הנפוצות בקרב עולים מארצות אפריקניות יותר מאשר באוכלוסייה הכללית, ובכללן איידס. עם זאת, לתורמים ניתנה "תעודת תורם דם" וניתן להם ולבני משפחתם ביטוח דם למשך שנה, ככל התורמים. רבים מיוצאי אתיופיה טענו שכעסם הגדול אינו על אי השימוש במנות הדם שתרמו, אלא בהסתרה של החשד שהוביל להשמדתן" (עמוד 35).

"באפריל 2016 ,נחשפה פרקטיקה של הפרדת יולדות בכמה בתי-חולים. במקביל הסעירו את הציבור דבריה של מנהלת מחלקת נשים ויולדות בבית חולים "הדסה" הר הצופים, פרופ' דרורית הוכנר, שאמרה בדיון מיוחד בכנסת: "בוודאי שנאשר הפרדה מאתיופית". בעקבות החשיפה, כמה נשים יוצאות אתיופיה שיתפו את סיפורן האישי וסיפרו, כי חוו על בשרן חוויה משפילה כאשר שכנתן לחדר בבית היולדות ביקשה העברה עקב צבע עורן. בתי-החולים הכחישו כי מדובר במדיניות המונעת מגזענות ונימקו את התופעה בהבנה ובהתחשבות ברצון מטופלות" (עמוד 36).

"בשנתיים האחרונות, במסגרת התוכנית הממשלתית לשילובם המיטבי של יוצאי אתיופיה בחברה הישראלית (החלטת ממשלה מס' 609 מיום 2015.10.29) ,מוביל משרד הבריאות שורה של פעולות הקשורות בצמצום פערים, בהעלאת הייצוג של יוצאי אתיופיה כעובדים במערכת הבריאות ובכשירות תרבותית. נושא משמעותי נוסף שסימן המשרד כיעד במסגרת החלטת הממשלה הוא בנייה מחדש של האמון עם יוצאי אתיופיה" (עמוד 36).

"נשמעו כמה טענות מצד יוצאי אתיופיה בדבר קיומן של פרקטיקות מפלות והחלטות מוטות, שמתקבלות על-ידי אנשי מקצוע מתחומי החינוך והרווחה. כך, למשל, הוצגו מקרים שזכו להד תקשורתי, של אי קבלת תלמידים לבתי-ספר מנימוקים של תת הישגיות בחינוך הממלכתי, סירוב לרשום תלמידים בחינוך הממלכתי-דתי, אי הסכמה של הורים לשלוח את ילדיהם לפעילויות שמשתתפים בהם ילדים יוצאי אתיופיה, וכיו"ב.

בנוסף, נשמעו טענות על הפניות יתר לחינוך המיוחד או לחינוך חוץ ביתי (פנימיות), שנסמכו על נתונים, שלפיהם ייצוגם של יוצאי אתיופיה בשני המקרים הללו גבוה משמעותית ביחס לשיעורם באוכלוסייה הכללית. זאת ועוד, עלו טענות רבות לפיהן שירותי הרווחה ממהרות להוציא את הילדים יוצאי אתיופיה למסגרות חוץ-ביתיות, כי הם אינם ממצים את הטיפול במשפחה, וכי אינם מוצאים את הכלים לסייע בהפחתת המעורבות הפלילית של קטינים יוצאי אתיופיה. עובדות אלה גורמות לתחושות קשות בקרב יוצאי אתיופיה ופוגע בצעירים מקרבם בכך שלא ניתנת להם האפשרות לממש את הפוטנציאל הגלום בהם במסגרות חינוך וטיפול ראויות" (עמוד 37).

"בעיית הגזענות אינה נובעת מחולשות של יוצאי אתיופיה, אלא ממגרעת של החברה. על כן, היעד הוא לחולל שינוי בחברה… חסרה ייצוגיות של תרבות ומורשת יוצאי אתיופיה ושל צבע עור כהה בהקשרם החיובי בתוכניות הלימודים".

"אין די דגש על מיגור גזענות במערכת החינוך – בהכשרת מורים ומנהלים, בתוכנית הלימודים ובחומרי הלימוד…"הצוות מצא, שמספרם של מנהלי בתי-ספר, מורים, מחנכים ומדריכים מקרב יוצאי אתיופיה בכלל, ובתפקידים בכירים בפרט – נמוך במיוחד"

"מנתונים עדכניים שהתקבלו ממשרד החינוך עולה כי כיום עובדים במשרד החינוך 308 עובדי הוראה יוצאי אתיופיה ו-82% מהם משתכרים בדרגות שכר אקדמאיות. בשנת תשע"ז יסיימו עוד 85 מורים את לימודיהם וישובצו לעבודה במשרד החינוך.

כיום עובדים במשרד החינוך 3 מנהלי בתי ספר, 3 מנהלי פנימיות, 8 יועצות, 4 רכזות, ומנהל אגף חינוך אחד מקרב יוצאי אתיופיה. יש לציין כי הנתונים מתייחסים אך ורק על עובדי הוראה שבתעודת הזהות שלהם כתוב שנולדו באתיופיה. למשרד החינוך אין מעקב על עובדים ילידי הארץ, מכל מוצא שהוא" (עמוד 117-118).

"הצוות מצא, כי תוכניות הלימוד וספרי הלימוד סובלים מתת ייצוג בהיבט של מורשת יהדות המזרח בכלל (היסטוריה, ספרות, מולדת, אזרחות ועוד) ומורשת יוצאי אתיופיה בפרט וכי יש לעדכן אותן בפרקים מתולדות יהדות יוצאי אתיופיה כחלק מתולדות יהדות המזרח ובשילוב יצירות, ותכנים נוספים שיכללו הנצחת דמויות משמעותיות מתרבות יהודי אתיופיה במוסדות שונים כגון שמות בתי ספר, שמות רחובות וכדומה" (עמוד 118).

"אין די בעצם ההנכחה של יהדות אתיופיה בתוכניות הלימוד, אלא חשוב מכך – האופן החיובי שבו יוצגו יוצאי אתיופיה, סיפור העלייה שלהם, שגבה מחיר כה כבד, שרבים איבדו את בני משפחותיהם במסע אל ירושלים, סיפורי גבורה על-אודות דמויות רבות מתוך יוצאי אתיופיה ושיח המעצים את יוצאי אתיופיה ברבדים רבים אחרים" (עמוד 119).

"הצוות מצא כי יש חשיבות לחשיפה לדמויות כהות עור ולערך שבמגוון האנושי כבר מן המפגש הראשוני עם מערכת החינוך ועם תכנים לימודיים. על כן הצוות ממליץ, כי: ייצוג של יוצאי אתיופיה ודמויות כהות עור, ובכך הנכחתם בחומרי הלימוד, יהיה חלק אינטגרלי מן הלמידה הרגילה" (עמוד 119).

"המציאות הבלתי נסבלת של חשש תמידי של אזרחים ממוצא אתיופי מפני נחת זרועם של שוטרים שייפגשו בהם באקראי גרמה וממשיכה לגרום לחוסר אמון מוחלט במערכת אכיפת החוק בכללותה וברשויות הציבוריות בכלל".

"התנכלות, הטרדה, עיכוב ומעצר סתמי של יוצאי אתיופיה על-ידי שוטרים במשטרת ישראל הפכה שגרת חיים בלתי אפשרית, הפוגעת בזכותם הבסיסית של יוצאי אתיופיה להתהלך חופשי בארצם, והכול בשל התייחסות עבריינית של שוטרים כלפי יוצאי אתיופיה על רקע צבע עורם".

"אין מדובר בדרישה להזדהות על בסיס חשד סביר לביצוע עבירה, אלא דרישת שוטר מיוצאי אתיופיה להציג תעודת זהות על בסיס "פרופיילינג" (אפיון גזעי), כשהנחת המוצא של השוטר היא, שיוצאי אתיופיה מוגבלים לנוע באזור מסוים בלבד" (עמוד 23)

בשנת 2015 היה אחוז כתבי האישום נגד אזרחים יוצאי אתיופיה גבוה יותר מפי שניים משיעורם באוכלוסייה (3.5%), אחוז כתבי האישום נגד קטינים יוצאי אתיופיה עמד על יותר מפי ארבעה מחלקם באוכלוסייה הכללית (8.5%), ואחוז הקטינים הנשלחים לרצות מאסר בפועל הוא כמעט פי עשרה משיעורם באוכלוסייה (18.5%) מכלל הכלואים בכלא "אופק" נכון לחודש יוני 2016" (עמוד 26).

ביום 29.06.16 ,במסיבת עיתונאים שעסקה במספר נושאים אמר המפכ"ל, רוני אלשיך: "אנחנו מבינים מכל הסקירה של ההיסטוריה שלנו מול הקהילה האתיופית, שאכן יש סיכוי שהיה שיטור יתר של משטרת ישראל אל מול נוער אתיופי או בכלל הקהילה האתיופית" (עמוד 28).

"טענות קשות הופנו כלפי מח"ש, לפיהן רוב התיקים המובאים לידיעת המחלקה אינם נחקרים כיאות ונסגרים בשלבים ראשוניים ללא חקירה מעמיקה או ללא חקירה כלל. מהטענות שנשמעו בפני הצוות מסתמן כי מח"ש נתפסת על-ידי יוצאי אתיופיה יותר ויותר כגוף אשר נותן גיבוי להתנהגות לא ראויה ואף פלילית של שוטרים.

עוד הועלו טענות קשות מצד יוצאי אתיופיה, שלפיהן מח"ש נותנת הכשר להתנהגות אלימה ופסולה של שוטרים. חיזוק לטענה בדבר גישה סלחנית נמצא, למשל, בדוח של מח"ש משנת 2015 ,שם נכתב, כי "אין לתייג כל שימוש בכוח שנעשה בסמכות בעת מעצר כ"עבירה" ואין להדביק על כל חריגה שמקורה בחוסר מקצועיות או אובדן עשתונות תווית פלילית.

במקרים שבהם מח"ש מגיעה למסקנה, כי אכן השוטרים פעלו שלא כשורה באירוע כזה או אחר, היא ממעטת להמליץ על העמדת השוטרים לדין פלילי, ומסתפקת בחלק ניכר מהמקרים בהמלצה למחלקת המשמעת במשטרה להעמיד לדין משמעתי את השוטרים הנוגעים בדבר ,ובכך מח"ש אינה מהווה גורם מרתיע, אשר יבטיח התנהלות תקינה מצד השוטרים ומיגור תופעות קשות של אלימות, אפליה וגזענות כלפי אזרחים בכלל וכלפי יוצאי אתיופיה בפרט" (עמוד 28).

"במהלך עבודת הצוות נשמעו טענות רבות על שימוש מופרז בכוח, על אכיפה מפלה ובלתי שוויונית ועל התנהלות בלתי ראויה אחרת של גורמים במערכת אכיפת החוק הפלילי לרבות אי העמדה לדין של אזרחים אשר עוברים עבירות ממניע גזעני במקרים הרלוונטים. עוד נשמעו טענות על יחס סלחני של מערכת אכיפת החוק כלפי עובדי ציבור, שהתנהלו באופן פסול או מפלה כלפי יוצאי אתיופיה"

"במסגרת העבודה התקבלו נתונים רבים מהמשטרה. המשטרה אספה וניתחה נתונים בענין זה, וחלק מן הנתונים אף שימשו צווות זה בעבודתו. , התברר כי אחוז התיקים הפליליים שנפתחים נגד יוצאי אתיופיה, וכן אחוז כתבי האישום – אינו פרופורציונלי באופן חריג לשיעורם באוכלוסייה. נתונים חריגים אלה בולטים בייחוד כאשר מדובר בקטינים" (עמוד 75).

"על-פי הנתונים שהועברו לעיוננו ממשטרת ישראל (מסמך מיום 15/03/2016), שיעורם של יוצאי אתיופיה באוכלוסייה הוא 1.6%. לא הובאו בפנינו נתונים מדויקים באשר לשיעור הקטינים יוצאי אתיופיה ביחס לכלל הקטינים בישראל, אך נראה כי מדובר על כ-2%" (עמוד 76).

"לעומת זאת, 2.9% מכלל התיקים הפליליים שנפתחו בשנת 2013 – נפתחו נגד אזרחים יוצאי אתיופיה. בשנים 2014 ו-2015 נתון זה עלה לכדי 3.2%, כלומר כפול משיעורם באוכלוסייה. כאשר בוחנים את התיקים אשר הביאו להגשת כתב אישום, הנתונים גבוהים עוד יותר: 3.4% מכלל כתבי האישום שהוגשו בשנת 2013 – הוגשו נגד אזרחים יוצאי אתיופיה. בשנים 2014 ו-2015 נתון זה עמד על 3.5% – כלומר אחוז כתבי האישום נגד אזרחים יוצאי אתיופיה היה גבוה יותר מפי שניים משיעורם באוכלוסייה.

כאשר מפלחים את הנתונים לחלוקה בין בגירים לקטינים, התמונה הופכת למטרידה: בשנת 2013, 6.5% מכלל התיקים שנפתחו נגד קטינים – נפתחו נגד קטינים יוצאי אתיופיה. בשנת 2014 הנתון עלה ל-7.3% ,ובשנת 2015 – ל-7.6% – יותר מפי 3.5 מחלקם באוכלוסייה הכללית.

מבחינת כתבי אישום, 8.2% מכלל כתבי האישום שהוגשו בשנת 2013 נגד קטינים – הוגשו נגד קטינים יוצאי אתיופיה. בשנת 2014 עמד הנתון על 8.1% ,ובשנת 2015 – על 8.5% – כלומר יותר מפי ארבעה מחלקם באוכלוסייה הכללית ומסתמנת מגמת עלייה.

מנתונים אלה עולה אפוא, כי לא זו בלבד שמספר התיקים שנפתחים נגד אזרחים יוצאי אתיופיה עולה באופן ניכר על שיעורם באוכלוסייה, הרי שכאשר מתמקדים במספר התיקים המבשילים לכדי כתבי אישום – הנתונים חריגים אף יותר. לכאורה מצביע הדבר על טיפול מחמיר יותר באוכלוסייה זו מצד התביעה הכללית. שהרי היינו מצפים למצוא נתונים זהים באשר ליחס בין כלל התיקים ובין כלל כתבי האישום הן בקרב האוכלוסייה הכללית והן בקרב האזרחים יוצאי אתיופיה. כאשר כלל הנתונים מצביע באופן ברור על כך, שהאזרחים יוצאי אתיופיה, ובייחוד הקטינים, מועמדים לדין בשיעור גדול בהרבה ביחס לנתון על-אודות תיקי החקירה שנפתחו מאשר כלל האוכלוסייה – אין חולק, כי מדובר בנתון חמור ומדאיג" (עמוד 76).

"עוד הוצגו נתונים, שלפיהם אחוז הקטינים יוצאי אתיופיה המופנים להליך טיפול מותנה (הליך חלופי להליך הפלילי) הינו נמוך באופן משמעותי בהשוואה לאחוז המופנים מכלל אוכלוסיית הקטינים. כך, לדוגמה, בשנת 2015, 12.5% מהקטינים יוצאי אתיופיה הופנו להליכי טיפול מותנה לעומת 27.4% מופנים מכלל אוכלוסיית הקטינים" (עמוד 77).

"מעיון בתיקים נלמד, כי לא מעט מהתיקים מתחיל על רקע "עניין של מה בכך" – בקשה להזדהות, בקשה לשפוך אלכוהול וכד', ועד מהרה מפגש זה מידרדר ומסלים לאירוע אלימות ממשית, מעצר חשוד ופתיחת תיק פלילי" (עמוד 79).

"הצוות מצא שקטינים רבים, שנפתחים נגדם תיקים בגין עבירות של סדר ציבורי, טוענים כי הופעלה נגדם אלימות ממשית" (עמוד 82).

"הוצגה בפני הצוות טענה, כי בקרב השוטרים יש נוהג רווח לדרוש לעיין בתעודות זהות של אזרח יוצא אתיופיה על-סמך "פרופיילינג" או ללא כל הצדקה עניינית. על-פי הטענה, קטינים וגברים יוצאי אתיופיה מתבקשים להזדהות לעתים תכופות. כן נטען, כי בקשה זו מופנית אך ורק כלפי יוצאי אתיופיה אף במקום שהם עומדים עם חברים/עמיתים לעבודה שאינם יוצאי אתיופיה. הובהר, כי דרישות חוזרות ונשנות להזדהות גורמות לאזרחים יוצאי אתיופיה הרגשה של השפלה, הדרה וזרות. טענות אלה נתמכו בממצאי הבדיקה – שם נמצא, כאמור, כי מספר לא מבוטל של אירועים אלימים ראשיתם בדרישה מטעם השוטרים להזדהות, כאשר על פניו לא היה טעם מוברר לדרישה זו" (עמוד 84).

"במסגרת בחינת התיקים נמצא, במספר רב של תיקים, כי עילת הסגירה לא תאמה את נסיבות התיק. כך, למשל, נבחנו תיקים שבהם לא היו אפילו ראיות ראשוניות שקשרו את החשוד לביצוע העבירה. במקרים אלה מן הראוי היה כי התיקים ייסגרו בעילה של "חוסר אשמה", ובהתאם – לא יוצגו כלל ברישום המשטרתי של ה"חשוד". חרף האמור, תיקים אלו נסגרו בעילה של "חוסר ראיות" והם מופיעים ברישום המשטרתי של אותו מעורב" (עמוד 85).

"הצוות מצא, כי קיים ריבוי גורמים המטפלים בתלונות מטעם הציבור בעניין התנהלות פסולה של שוטרים, ובשל כך, לא ניצבת בפני אף אחד מהגורמים תמונה שלמה באשר לממדי התופעה ולהשלכותיה בקרב המשטרה" (עמוד 88).

"הצוות מצא, כי אין נוהל ברור, המחייב את גורמי האכיפה השונים לדווח למח"ש או למחלקת משמעת בהיתקלות באירועים, המעלים חשד להתנהלות פסולה, גזענית או מפלה של שוטרים" (עמוד 89).

"הצוות מצא, כי קיים מספר לא מבוטל של תלונות נגד שוטרים אשר לא נבחנות כלל, וזאת בהעדר הסמכה מתאימה לעריכת חקירה משמעתית באותם מקרים. מדובר בתיקים שקיימת בהם תלונה על שימוש מינורי בכוח מצד שוטרים. תיקים אלו, ככלל, אינם מתאימים לטיפול במישור הפלילי, ולפיכך כאשר מגיעים למח"ש נסגרים ואינם מטופלים. תיקים אלו יכולים להיות במקרים המתאימים עבירת משמעת" (עמוד 89).

"על כן הצוות ממליץ, כי: חשוד אשר מתלונן במהלך חקירתו במשטרה על אלימות מטעם שוטרים – יוצע לו, במעמד החקירה המשטרתית, למלא טופס תלונה למח"ש. כך אפשר יהיה לוודא, שכל תלונה בעניין אלימות פסולה המושמעת על-ידי חשודים תיבחן על-ידי מח"ש. בנוסף, הצוות ממליץ, כי אם יש טענה על חבלות, יצורף לטופס התלונה צילום של החבלות" (עמוד 92).

"הצוות מצא, כי יש לתרגם מסמכים מטעם מערכת אכיפת החוק לשפה האמהרית. על כן הצוות ממליץ, כי: כלל המסמכים הרשמיים המוצאים על-ידי גורמי האכיפה והטיפול (משטרה, פרקליטות, מח"ש, שירות המבחן) המופנים לחשודים יוצאי אתיופיה או לבני משפחותיהם, יתורגמו לשפה האמהרית ולשפה הטיגרית.

ידוע לצוות כי במסגרת התוכנית של המשטרה, משטרת ישראל החלה בתהליך של תרגום מסמכים מסויימים לשפה האמהרית ומתנגדת לתרגום מסמכים נוספים שכן הטפסים העיקריים מתורגמים לאמהרית. הצוות סבור כי יש לתרגם את כלל המסמכים שעניינם הודעה לציבור וזכויות חשודים, בעיקר חשודים קטינים- לשפה האמהרית".

"הצוות מצא, כי יש צורך בנוכחות מתורגמן לשפה האמהרית/טיגרית בחקירות חשודים שנוכחים בהן הורי חשודים שאינם דוברי עברית" (עמוד 93).

"הצוות מצא, כי העבירה הפלילית הכלולה בסעיף 9 לחוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א-2000 – אינה נאכפת כלל על-ידי רשויות החוק. על כן הצוות ממליץ, כי: יש להסמיך גוף תביעה במשרד הכלכלה, שיהיה ממונה על האכיפה של עבירה זו, ולתת קדימות לאכיפתו של סעיף עבירה זה, שסבל מתת-אכיפה לאורך השנים. זאת, על-מנת שאפשר יהיה לבער תופעות חברתיות פסולות שאותן ביקש החוק להכרית" (עמוד 93).

"אין חולק בדבר חשיבותם היתרה של המרחב התקשורתי והמרחב התרבותי בכל האמור בשיח וביצירת דימויים, זהויות וסטריאוטיפים בחברה. כלי התקשורת המדמים מציאות סימבולית, באשליה של שקיפות, מבנים תפיסות ועמדות, בין היתר כלפי חברי קבוצת מיעוט. ייצוג שלילי מתמשך, המציג את חברי קבוצת המיעוט כחלשים, כנחשלים, כפושעים, כעניים וכמסוכנים ובהקשרים של נושאי 'אי סדר' תורם ליצירתן של דעות קדומות וסטריאוטיפים, המרחיקים את חברי קבוצת המיעוט מן החברה הכוללת. נוכח אלה, יש חשיבות מיוחדת לבחינתו של היקף הייצוג של בני קבוצות מיעוט בשיח התקשורתי ובמרחב התרבותי, ולבחינת איכותו של ייצוג זה, לעורר מודעות לייצוג שלילי מתמשך, ולפעול לשינוי אקטיבי ביצירת שיח חלופי לשינוי ושיפור מגמות מסוג זה" (עמוד 106).

"תת-צוות זה התבקש לעסוק בנושא התקשורת הישראלית, לאור מחקרים שהראו, כי התקשורת הישראלית הציגה את יוצאי אתיופיה במגמה שלילית מתמשכת, כמפורט להלן. לכך הייתה השפעה ממשית על הבניית דימויים שליליים על-אודות הקהילה, ואפשר לייחס לה משקל ממשי ביצירת דימויים סטריאוטיפיים, דעות קדומות וריחוק חברתי שבבסיס הגזענות אותה אנו מבקשים למגר. השלכות הדימוי השלילי מגיעות גם לתחומים כגון תעסוקה ומוביליות חברתית, ואינן נשארות רק בתחום ה"גזענות" גרידא" (עמוד 106).

"גם בתחום התקשורת הועלו טענות קשות, שלפיהן ההנכחה של יוצאי אתיופיה בתקשורת הינה הנכחה שלילית – וזאת באופן כפול: הדבר בא לידי ביטוי בייצוג חסר של יוצאי אתיופיה בתקשורת הישראלית, ואם קיימת סקירה, אזי מדובר בהקשרים שליליים ברובם.

"כך, למשל, עולה ממחקר שפורסם באמצעי התקשורת, כי למרות שיוצאי אתיופיה מהווים כ-2% מאזרחי ישראל, הנוכחות שלהם במדיה עומדת על 0.3% מהכתבות באמצעי התקשורת.

עלו טענות מצד הפעילים החברתיים יוצאי אתיופיה, כי עיתונאים שונים מפרים את סעיף 14 לתקנון האתיקה של העיתונות, בכך שבמקרים רבים מפרסמים את מוצאו של חשוד בפלילים או של אדם המעורב באירוע שלילי, במקרה זה את מוצאו כיוצא אתיופיה, גם במקום שאלה לא נוגעים עניינית בנושא שבפרסום" (עמודים 39-40).

"על-פי נתונים ממחקרים אלה, ובהיעדר נתונים סדורים משנים מאוחרות יותר – נוכחותם של בני הקהילה האתיופית במרחב הדימויים הייתה כמעט אפסית, ועיקר הייצוג נשא אופי שלילי. הנוכחות שנמצאה, בשידורים ובתוכניות שנבחנו במסגרת אותם מחקרים, התמקדה בעניינים שכרוכים בדימויים שליליים, כמו מצוקה כלכלית, אסונות וקשיים, כמו גם זרות וחריגות של יוצא אתיופיה ביחס לחברי קבוצת הרוב הישראלי" (עמוד 107).

"עובדה היא, שאף-על-פי שיוצאי אתיופיה משולבים בשוק העבודה בהיקפים גדולים, על-פי רוב הם מועסקים במשרות לא איכותיות וחסרות אופק תעסוקתי מובטח, שהשכר בצדן נמוך. אחד ההסברים לכך הוא הסטריאוטיפ הרווח בקרב קבוצת הרוב, שלפיו יוצאי אתיופיה הם בעלי מסוגלות נמוכה ולכן 'מוצדק' להדירם או להפלותם" (עמוד 38).

"סקר מעסיקים בנושא גיוון מעסיקים, שבוצע על-ידי נציבות שוויון הזדמנויות בעבודה בשיתוף מינהל מחקר וכלכלה במשרד הכלכלה בשנת 2013, בחן את תפיסותיהם של 400 מעסיקים בקירוב, ומצא שיוצאי אתיופיה הם האוכלוסייה שהנכונות לקליטתה בעסק היא בשיעור הנמוך ביותר (5.6%). יוצאי אתיופיה הם בין האוכלוסיות הנתפסות כמופלות ביותר, אחרי מבוגרים, אימהות לילדים קטנים וערבים" (עמוד 39).

"מאז שהתקבל בכנסת בשנת 2011 התיקון לחוק להרחבת הייצוג ההולם ליוצאי אתיופיה בשירות הציבורי, שבא לאחר תיקון החקיקה בנושא בשנת 2005 לגבי שירות המדינה, חלה מגמת עלייה במספר המועסקים מקרב יוצאי אתיופיה בשירות הציבורי. כיום עדיין קיים ייצוג חסר של יוצאי אתיופיה בעמדות מפתח. שילובם של יוצאי אתיופיה בתפקידים איכותיים יכול לסייע לשינוי דעות קדומות ביחס ליוצאי אתיופיה" (עמוד 39).

"יוצאי אתיופיה בישראל סובלים מסטיגמות ומסטריאוטיפים שליליים גלויים ומרומזים על אישיותם ועל יכולותיהם" (עמוד 98).

"הנתונים מראים, כי שיעור המועסקים בקרב יוצאי אתיופיה הוא אמנם גבוה, אולם רבים מהם מועסקים בעבודות שאינן דורשות מיומנויות מורכבות וידע מקצועי אקדמי. הלכה למעשה, רבים מועסקים כעובדי קבלן בעבודות ניקיון או אבטחה ובלא אופק תעסוקתי יציב ובטוח. הסטריאוטיפים הדומיננטיים המופנים כלפי יוצאי אתיופיה נסובים סביב קומפטנטיות (מסוגלות) נמוכה, ומהווים חסם להשתלבות איכותית וטבעית במקומות עבודה, בעיקר כשהמחזיקים בהם הם מנהלים בכירים ועובדים בעמדות של קבלת החלטות" (עמוד 97).

"המבחנים הנערכים במכרזים השונים כתנאי לקבלה לעבודה או לתפקידים שונים בשירות הציבורי אינם משקפים נאמנה את הפוטנציאל של המועמד יוצא אתיופיה, ועל כן יש צורך בבחינה ובהתאמה של מבחני קבלה למועמדים מרקעים שונים ומגוונים, על-מנת שאלה ישקפו את היכולות האמיתיות של המועמדים הנבחנים" (עמוד 98).

הצוות אף פנה לציבור בשאלה: אילו כלים צריכים להיכלל בעבודת הצוות כדי למגר את גילויי הגזענות כלפי יוצאי אתיופיה ולהגביר את נוכחותם החיובית במרחב הציבורי? חצי מיליון אנשים לערך נחשפו לפרסום, 382 אנשים הגיבו בזירת ההיוועצות. מתוך 400 עצות שהתקבלו, גובשו שבע תובנות, המרכזות בתוכן את האמירות המרכזיות (עמוד 46):

• חינוך וידע – הגדלת המודעות הציבורית בנושאי קבלת האחר, וכן בתחומי תרבות, היסטוריה ומורשת יוצאי אתיופיה – היא חשובה כדי למנוע בורות המעודדת גזענות.
• תקשורת – שימוש במדיות שונות להנכחת תדמית חיובית והשרשת טרמינולוגיה הולמת יסייעו במיגור התופעה
• שילוב – אי היכרות ובורות יכולות ליצור גזענות. כדי שייתפסו כחלק מהחברה הישראלית ולא יבודלו, נכון לייצר מפגש אמתי בין שווים בכל הרבדים
• אכיפה – חקיקה אשר אינה מלווה באכיפה הולמת אינה רלוונטית, בייחוד בנושא גזענות ואפליה. חשוב לוודא, כי מנגנוני האכיפה פועלים בהלימה לחקיקה הקיימת, וכי העונשים הקבועים בחוק יוצרים את ההרתעה הנדרשת ומתייחסים לתרחישים שונים.
• עבודת המשטרה – המשטרה נועדה לשמור על הסדר הציבורי לטובת כלל אזרחי ישראל. אופן עבודתה צריך להבטיח שלא תבוטא אפליה. שקיפות והנחיות ספציפיות, כמו גם הכשרות לכשירות תרבותית יסייעו בצמצום תופעה זו
• התנהלות רוחבית – מיגור גזענות מצריך עבודה שלמה ויסודית, ולכן נכון שהצוות יגבש מענה לגזענות בכלל ולא רק לגזענות המופנית כלפי יוצאי אתיופיה.