לעידן ארץ נמאס שפוליטיקאים חוסמים אותו בפייסבוק – אז הוא החליט לתבוע אותם

| עידן ארץ |

לפני עשור, חשבו שהרשתות החברתיות יובילו לשינוי ניכר במדינות דיקטטוריות. היום, אנחנו רואים שהשינוי הדרמטי ביותר הוא דווקא במדינות דמוקרטיות. התקשורת, שבעבר שימשה המתווך הבלעדי בין הפוליטיקאים לציבור, זוכה עתה לתחרות בלתי צפויה מצד פייסבוק וטוויטר. הרשתות החברתיות הפכו לזירה סוערת של דיונים פוליטיים, בה יותר אנשים יכולים להיות שותפים בשיח הציבורי. הפוליטיקאים מצידם נכנסו מהר לעניין, וכיום הם מעבירים את המסרים שלהם ללא מתווכים, ומנתחים באופן ישיר את התגובות אליהם. בנוסף, אנשים יכולים להגיע ישירות לפוליטיקאים, לבקר אותם ולהסביר בצורה פומבית מדוע הם צודקים או טועים.

אליה וקוץ בה

אלא שכל הצד החיובי בשינוי הזה נשבר כשחלק מהפוליטיקאים מחליטים להפוך את השיח הישיר הזה מדו-צדדי – לחד-צדדי, וחוסמים מגיבים כדי להשתיק ביקורת. בצורה זו הם חושבים שהם מייצרים סביבה "סטרילית" בה כולם תומכים בהם ומסכימים איתם, ותומכיהם אינם חשופים לביקורת מבחוץ. בנוסף, כשפוליטיקאים חוסמים בפייסבוק, הם מונעים מהחסומים לעקוב אחריהם וכך מסתירים מהם את התוכן הישיר שלעיתים אינו מועבר באמצעים אחרים.

אני ליברל, וככזה, מאמין שיש להגביל את השלטון. אני חושב שפוליטיקאים, שהם בעלי כוח כפייה על החיים שלנו, צריכים להיות נתונים למשטר של בחינה וביקורת מתמדת. לכן, למשל, יש לנו בדמוקרטיה זכות הצבעה – כדי שאם מפלגה מסוימת לא עושה עבודה מספיק טובה בעיני הציבור, אפשר יהיה להעיף אותה. לכן פוליטיקאים נדרשים לתת הצהרות הון ולהימנע מניגודי עניינים. לכן מדינות עם מסורת ליברלית כמו בריטניה מכריחות את הפוליטיקאים שלהן לעמוד בפני שאלות הציבור באופן קבוע, אם באמצעות "שאלות ראש הממשלה" בכל יום רביעי או זימון השרים לענות על שאלות דחופות של חברי הפרלמנט.

התביעה להוצאת הקוץ

בעיניי, הפורמט בו פוליטיקאים יכולים להביע את מסריהם ברשתות החברתיות בלי הפרעה מצד אחד, והציבור יכול לבקר אותם בלי הפרעה מצד שני, הוא משהו שצריך לשמר בחברה ששואפת לחירות. לכן, החלטתי לתבוע את הפוליטיקאים הבאים: ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר האוצר משה כחלון, שר הכלכלה אלי כהן וחבר הכנסת יאיר לפיד. אצל כל אחד ואחד מהם, בנסיבות שונות, הגבתי ביקורת לגיטימית לחלוטין. בלי קללות, בלי השתלחויות, בלי התלהמויות – טיעונים פשוטים וברורים המפריכים דבר שהם אמרו או מעלים כלפיהם ביקורת אחרת. למשל, נתניהו (או סביר יותר, איש הניו מדיה שלו) היה רגיש במיוחד וחסם אותי כי הגבתי "בוקר טוב, איפה היית עד עכשיו?" – כשהוא נזכר לדבר על נזקי ההסתדרות. במקום להגיב חזרה או לתת לביקורת להישאר – ראש הממשלה בחר לטאטא אותה מתחת לשטיח על ידי חסימה שלי מהעמוד.

אחרי שכתבתי על כך שנחסמתי מהעמוד של השר כחלון, פנו אלי מ"קליניקת הסייבר" של המרכז לחינוך משפטי קליני באוניברסיטה העברית – שם עורכת הדין דנה יפה מובילה קבוצה של סטודנטים הלומדים לנהל תהליך משפטי הלכה למעשה, ועל הדרך פועלים לביסוס הזכויות שלנו באינטרנט. בעזרתם, שלחתי לארבעת הפוליטיקאים שחסמו אותי מכתב המפרט בנימוס ובנימוק מדוע החסימה בפייסבוק היא פסולה ומפירה את זכויות הפרט שלי, כפי שהן מוגנות במשפט הישראלי. אם הם לא יסכימו להסיר את החסימה, נעתור נגדם בבית המשפט. שם אני רוצה להשיג תקדים ראוי, או לפחות להביא להסרת החסימה שלי. נמשיך לעדכן בשקוף בכל התקדמות.

שימו לב שאין כאן דרישה ישירה מפייסבוק עצמה. יש לי לא מעט ביקורת על פייסבוק ועל החלטות שהיא כחברה מקבלת, אבל עד כמה שאני רואה, בית המשפט הוא לא המקום להכריע בכך. הדרישה שלי היא קודם כל מפוליטיקאים, שלא ידרסו כלי חשוב לשמירת הקשר עם הבוחרים וביקורת על השלטון.

בהקשר הזה, ראוי לציין לחיוב דווקא את שלי יחימוביץ', שלמרות תגובות חוזרות ונשנות שלי אצלה, מעולם לא חסמה אותי. אנחנו לא מסכימים על הרבה נושאים, אבל כאידיאולוגית אני מקווה שהיא מבינה את החשיבות שיש לשיח פוליטי חופשי ופתוח.

אני ממליץ לכל מי שנחסם בידי פוליטיקאים (כולל ראשי רשויות) ברשתות החברתיות, לשלוח את המכתב הזה ולדרוש שיסירו את החסימה. אם הם מסרבים, פנו גם אתם לקליניקת הסייבר של האוניברסיטה העברית, והצטרפו אליי בתביעה.