על מה אנחנו מוותרים כשאנחנו צורכים חדשות מהטלגרם

בשנים האחרונות צומחת בפראות תופעה ממאירה בנוף התקשורתי הישראלי והעולמי: חברות קטנות, לעיתים של אדם אחד, מפעילות קבוצות בטלגרם ובווטסאפ וברשתות החברתיות, ואלו הופכות לערוצי צריכת חדשות דומיננטיים, תוך שהן מערערות באופן מהותי את המודל העסקי של עיתונות מקצועית ומרסקות את הנורמות העיתונאיות הבסיסיות ביותר.

מדובר במודל טפילי שנשען, במידה מסוימת או לחלוטין, על תוכן שנוצר על ידי אחרים. קבוצות אלה פועלות על פי נוסחה פשוטה ויעילה: הן אוספות תכנים מכלי תקשורת, מתמצתות אותם לפסקה או שתיים, ומפיצות אותם לעשרות או מאות אלפי מנויים. לעיתים הן מעתיקות כתבות במלואן, לעיתים מסתפקות בכותרות ובתקצירים, ולעיתים אף משנות ומעצבות מחדש את התוכן תוך הסרת כל ייחוס למקור.

גם המודל הכלכלי של חברות המדיה החדשות פשוט להחריד: אין להן עלויות של כתבים בשטח, עורכים, עורכי משנה, עורכי וידיאו, צלמים או תשתיות טכנולוגיות מורכבות. העלות היחידה היא זמן של מפעיל או שניים שסורקים כלי תקשורת ומעתיקים תכנים. מנגד, הן גובות לעיתים דמי מנוי ומוכרות פרסום, או גרוע יותר ושכיח יותר, משלבות "תוכן שיווקי" שלא תמיד אפשר לדעת שהוא כזה.

לא מדובר כמובן בטריק חדש: ההסתמכות על העתק-תמצת-הדבק מוכרת לכל תלמיד יסודי שהתבקש לכתוב עבודה, היא מוכרת היטב בתקשורת וזכתה לעדנה מפוקפקת עם תחילת עידן האינטרנט ואתרי ה"תוכן" הראשונים.

גם אתרים שהם כיום אתרי חדשות גדולים ומוכרים, בארץ ובעולם, החלו את דרכם כאתרי העתק-הדבק כאלה. למעשה, גם כיום כמה מאתרי האקטואליה הנצפים ביותר ברשת העברית נשענים במידה רבה על דסק של עורכים-מעתיקים, ש"שואלים" ידיעות מכלי תקשורת אחרים.

אלא שקבוצות תקשורת גדולות שעוסקות בפלגיאט נאלצות לעשות זאת במשורה ולהיזהר, מאחר שהן חשופות הרבה יותר לאיומים המשפטיים הנגזרים. זאת לעומת קבוצות המדיה החדשות, הפועלות פעמים רבות לא ברשת הפתוחה אלא בקבוצות בתוכנות מסרים, ושמפעילים אותם אנשים פרטיים שקשה יותר לבוא עימם חשבון.

נכון שציטוט של כלי תקשורת על-ידי כלי תקשורת עומד בבסיסו של מחזור החדשות. נכון גם שכלי תקשורת רבים נסמכים על סוכנויות ידיעות על מנת לקבל מידע שהמערכות שלהם עצמם לא אוספות. אלא ש"פולו-אפ" הוא לגיטימי כשהוא נעשה במידה ותוך ייחוס הולם ונתינת קרדיט (ולמהדרין: גם קישור), וסוכנויות ידיעות כמובן דורשות תשלום עבור שימוש בתכנים שהן מייצרות. קבוצות הטלגרם והווטסאפ לאו דווקא מקפידות על התנאים הללו, בלשון המעטה.

התוצאה הישירה של תופעה זו היא חתירה תחת המודל העסקי שמאפשר את קיומה של עיתונות ואיום על עצם ההיתכנות הכלכלית של איסוף חדשות ועובדות, בדיקתן והבאתן לציבור. כדי לסקר חדשות צריך כתבים, שזקוקים לסביבת עבודה של עורכים, צלמים, גרפיקאים וכיו"ב. כדי לבצע תחקירים עיתונאיים צריך לשלם משכורות לעיתונאים חוקרים שהתפוקה שלהם על ציר הזמן תהיה דלה. כדי לפרסם חדשות שיש מי שלא רוצה שיתפרסמו, צריך להחזיק מחלקה משפטית ולהשקיע כסף בהתמודדות עם תביעות השתקה. כל זה, ועוד, דורש השקעה כלכלית משמעותית.

כשקבוצת טלגרם או ווטסאפ לוקחת את התוכן הזה, מעבדת אותו ומפיצה אותו, היא למעשה גונבת את פרי העבודה של המערכת העיתונאית, גם כשהיא לא עוברת את הרף הפלילי. הקורא, שקיבל את המידע בצורה נוחה ומהירה, גם אם לא תמיד מדויקת, אינו מגיע לאתר המקורי, לא צורך את הפרסום שם ולא תורם להכנסות כלי התקשורת שייצר את התוכן.

התוצאה היא שכלי התקשורת המקורי משקיע, נושא בסיכון ובעלויות – אבל קבוצת הטלגרם קוצרת את הפירות. זהו למעשה מודל עסקי המבוסס על גניבה, או כפי שכינו אותו באחת התביעות האחרונות בתחום: "מודל פלגיאט מעורר השתאות".

ברוכים הבאים לג'ונגל

מעבר למימד הכלכלי, קיים ממד אתי מדאיג לא פחות. עיתונאות מקצועית מבוססת על עקרונות של אחריות, שקיפות, נכונות לתקן טעויות וקודים אתיים. כשכלי תקשורת מפרסם ידיעה שגויה או שקרית, יש כתובת ברורה אליה ניתן לפנות על מנת להתלונן או לתבוע. התנהלות רשלנית או פושעת תשפיע על הנכונות של מקורות לעבוד עם העיתון, תפגע במוניטין שלו, תקשה עליו לגייס עובדים או מפרסמים ותקטין את החשיפה וההשפעה שלו.

קבוצות הטלגרם והווטסאפ פועלות בחלל נורמטיבי ריק. כפי שאמר לאחרונה מפעיל של קבוצת טלגרם פופולרית בראיון: לא חשוב שהידיעה תהיה אמיתית, חשוב שהיא תהיה מעניינת. הקבוצות הללו לא כפופות לקודים אתיים, אין להן אבא ואמא, ולעיתים לא ידוע אפילו מי האדם המפעיל אותן. הן יכולות לפרסם מידע מוטעה, מניפולטיבי או לא מאומת, מבלי לשאת באחריות. כשהן מתמצתות כתבה, הן עלולות לעוות את משמעותה, להוציאה מהקשר או לשנות את הדגש ולהשמיט פרטים בצורה שמשרתת אג'נדה מסוימת.

ההתנהלות האחרונה הזו אינה באג אלא פיצ'ר, זאת משום שחלק מהקבוצות הללו לא הוקמו רק למטרות רווח אלא למטרות של השפעה פוליטית. הקורא, שצורך את התוכן בפלטפורמה האינטימית של תוכנת המסרים לצד קבוצות הווטסאפ של המשפחה וגן הילדים, חדיר עוד יותר לקליטת מסרי תעמולה בתחפושת של חדשות. מספיק להזכיר כיצד בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל שכבר חמש שנים מסרב להעניק ראיונות עיתונאיים, בחר לשבת ל"ראיון" מול המפעיל האנונימי של קבוצת טלגרם פופולרית.

המעבר של צריכת האקטואליה שלנו לתוכנות המסרים מבוסס על יתרונות ברורים של נוחות ומהירות.

המהירות בה מתפרסמים עדכונים בקבוצות טלגרם ווטסאפ היא אחת מנקודות המשיכה העיקריות שלהן, אולם היא מתאפשרת משום שלמפעילי הקבוצות יש אפס אחריות לתכנים המתפרסמים אצלן. בעוד מערכות החדשות צריכות לחכות עד לאימות המידע לפני פרסומו, בקבוצות מפרסמים מה שבא ליד. אם יתברר שמדובר בטעות – פשוט מוחקים.

קבוצות הטלגרם והווטסאפ מציעות גם נוחות שימוש: במקום לגלוש בין אתרים שונים, להתמודד עם פרסומות ופופ-אפים, אנחנו מקבלים הכל במקום אחד, בצורה מתומצתת, ישירות לווטסאפ או לאפליקציות דומות, שממילא מבקרים בהן עשרות פעמים ביום. חוויית צריכה נוחה שמותאמת לעידן של הצפת מידע וקיצור טווח הקשב.

אבל לנוחות הזו, כמו תמיד, יש מחיר. מחיר מהסוג הגבוה ביותר: כזה שלא ניתן לחוש בו באופן מיידי. היא יוצרת תלות במתווך שאינו אחראי, מעודדת צריכה שטחית של מידע ומנתקת את הקורא מההקשר הרחב יותר שכלי תקשורת מספק. כתבה בעיתון איננה רק מידע גולמי – היא חלק ממארג של כתבות נוספות, פרשנויות, ניתוחים ודעות מנוגדות שמאפשרים לקורא להרכיב תמונה מורכבת של המציאות.

כשמדברים על "אתיקה עיתונאית" זה נשמע ארכאי ומנותק. מה זה בכלל אתיקה עיתונאית, ואיזה עיתונאי יודע לדקלם את תקנון האתיקה העיתונאית? אבל האמת היא שמדובר בבסיס לקיומה של העיתונות. עיתונאי לא צריך לדעת בעל פה את התקנון. הוא חלק ממוסד בעל זיכרון ארגוני ועבר של 300 שנה, עם סט של ערכים ונורמות. יתכן שהוא עצמו בז להם, יתכן שגם הבוס שלו. אבל הם פועלים בתוך מרחב בו הערכים והנורמות הללו קיימים ומגבילים אותם.

ואל תחשבו שהבעיה היא שהעיתונות שלנו תהיה פחות טובה. מה אכפת לנו, אתם יכולים לחשוב, אז נראה יותר טלוויזיה, נקרא יותר ספרים או נלך לדוג. אבל זה בכלל לא משנה אם אתם צורכים עיתונות או לא. כשעיתונות מקצועית נחלשת, נחלשת גם הדמוקרטיה. עיתונות חופשית ובלתי תלויה היא עמוד התווך של חברה דמוקרטית – היא זו שחושפת שחיתות, מפקחת על השלטון, מעלה נושאים שהממסד מעדיף להסתיר ומאפשרת לציבור לקבל החלטות מושכלות.

כשהמודל העסקי של עיתונות כזו קורס, המפסידים הם הציבור והחברה כולה. קבוצות טלגרם וווטסאפ לא ישלחו כתב לחשוף שחיתות בממשלה, לא ירדפו אחרי סיפור במשך חודשים, ולא יעמדו בלחץ משפטי וכלכלי מול גורמים בעלי כח. הן פשוט יעתיקו את מה שאחרים יצרו – עד שלא יהיה מי שייצר.

של מי האחריות

להתמודדות עם התופעה הזו כמה אתגרים. האופי הגלובלי והמבוזר של פלטפורמות כמו טלגרם מקשה על אכיפה. קבוצה יכולה להיסגר היום ולצוץ מחר תחת שם אחר. המפעיל יכול להיות אנונימי או לפעול ממדינה שבה לא ניתן לאכוף פסיקה ישראלית. אך מעבר לכך, חוק זכויות יוצרים מותיר מרחב עמום גדול בו ניתן להעתיק מבלי להיתפס.

המפעיל של רשת הקבוצות החרדית הפופולרית שנתבע לאחרונה ע"י עיתון בשל הפרת זכויות יוצרים, טען את הטענה המגוחכת לפיה "אחרי שהעיתון התפרסם מותר להעתיק ממנו", אולם ישנם מפעילים מתוחכמים יותר, היודעים כיצד "לצטט" כך שיהיה קשה יותר להאשימם בגניבה.

ההתמודדות עם התופעה דורשת גישה רב-ממדית. ראשית, נדרש מודל רגולטורי מודרני שיכיר במציאות החדשה ויקבע כללי משחק ברורים. כך למשל, חייבים להפסיק להתייחס לענקיות הטכנולוגיה, אלו שמאפשרות את מודל הפלגיאט מעורר ההשתאות, כאילו היו איתני טבע דוממים שאין להם כל קשר להתרחשות.

המחוקק חייב לאפשר דרישת דין וחשבון מטלגרם, ווטסאפ, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות. לא ייתכן שהחברות הללו, שהן כיום התאגידים העשירים בעולם, ייהנו מחסינות מופרעת וחסרת תקדים המאפשרת להן להרוויח מאות מיליארדי דולרים כל שנה מתכנים שאין להן יד ורגל בייצורן – ואפס אחריות לתוכן עצמו.

וכמובן, האחריות היא גם של הציבור. כשאנחנו בוחרים לצרוך חדשות דרך קבוצת טלגרם במקום לגשת לכלי התקשורת המקורי, אנחנו מוותרים על ההישגים של מאות שנות מאבק דמוקרטי. רק כדי לסבר את האוזן: אנחנו מוותרים על זכות בחירה לנשים. על ביטול העבדות. על האיסור על עבודת ילדים. על מיליון דברים שקופים שאנחנו תופסים כמובנים מאליהם, אבל הם תלויים בקיומה של עיתונות חופשית, מקצועית ואחראית.