למה בישראל אין רק שתי מפלגות גדולות

| שי שפירא |

שיטת הבחירות בישראל עמדה לאורך השנים תחת לא מעט ביקורת וספקות. הקרבה התרבותית לארצות־הברית ובריטניה יכולה לעורר מחשבות – למה אנחנו כל־כך שונים? למה אצלנו בוחרים מפלגות ושם בוחרים מועמדים ומועמדות באופן אישי? למה לנו יש מגוון רחב של מפלגות שהופכות ללשון מאזניים בכל קואליציה, בעוד שבארה"ב ובריטניה יש שתי מפלגות כמעט יחידות?

זה אולי יפתיע חלק מכם ומכן – אך במבט בינלאומי, שיטת הבחירות בישראל נורמלית למדי (כפי שניתן לראות במפה). ברוב הדמוקרטיות בעולם, ובמיוחד באירופה, ההצבעה דומה הרבה יותר לישראל.

הצבעים הכחולים במפה מייצגים מדינות שבהן נהוגות בחירות יחסיות כמו בישראל (כלומר מצביעים למפלגות ולא לאינדיבידואלים). במדינות הצבועות באדום נהוגות בחירות אזוריות־רובניות כמו בארצות־הברית (כלומר מצביעים לאנשים). הוורודים והסגולים מייצגים שיטות מעורבות כאלה ואחרות.

לא צריך לחקור הרבה מדינות בשביל לראות שלשיטת הבחירה יש השפעה מכרעת על מבנה הפרלמנט. שיטות יחסיות כמו בארץ נוטות לייצר פרלמנטים מפולגים ומפוצלים למפלגות קטנות, ושיטות רובניות נוטות לייצר מערכות דו־מפלגתיות. כשכל חבר פרלמנט נבחר על־ידי רוב באזור מסוים, כל קול למפלגה קטנה נזרק לפח. מי שלא יכול להגיע למקום הראשון, אין טעם שיתמודד. כך בארצות־הברית, בריטניה או טיוואן רואים שליטה כמעט מוחלטת של שתי המפלגות הגדולות.

אבל גם שיטות רובניות לא תמיד מספקות מערכת דו־מפלגתית מושלמת. במדינות גדולות המורכבות מאזורים עם תרבויות שונות, יכולות להיווצר תת־מערכות דו־מפלגתיות שונות מהמערכת הכלל־ארצית. כך לדוגמא, בבריטניה קיימת מערכת דו־מפלגתית בין השמרנים והלייבור באנגליה, אך בסקוטלנד התחרות היא בין הלייבור והמפלגה הלאומית הסקוטית. בהודו, מדינה המורכבת מעשרות עמים, תרבויות, ושפות שונות, השיטה הרובנית לא מתקרבת ליצירת מערכת דו־מפלגתית. אמנם בהודו יש שתי מפלגות גדולות יחסית, הנחשבות מתמודדות עיקריות על ההנהגה, אך המדינה מלאה במגוון תתי־מדינות ואזורים מיוחדים בעלי תחרויות פוליטיות משל עצמם, כך שהפרלמנט ההודי כיום (נכתב לפני בחירות 2019 שהתקיימו זה עתה) מורכב מלא פחות מ-36 מפלגות שונות.

במקרים אחרים יכולה מפלגה שלישית לערער את הסדר הקיים גם ללא הבדלים אזוריים-תרבותיים. לדוגמא,  המפלגה "הליברלית־דמוקרטית" שהפכה לחלק מהנוף הפוליטי באנגליה, או המערכת עם שלוש מפלגות מובילות שהולכת ונוצרת לאחרונה בקנדה. יש כל מיני רעיונות ותיאוריות על מתי ומדוע זה קורה, אבל בשורה התחתונה אפשר להגיד שגם השיטה הרובנית לא מבטיחה במאה אחוז מערכת דו־מפלגתית.

המצב במדינות בעלות השיטות היחסיות, לעומת זאת, ישמע לכם מוכר וישראל אינה חריגה ביחס למדינות עם גודל אוכלוסייה דומה: בפרלמנט ההולנדי מיוצגות כיום 13 מפלגות (כולל מפלגת בני החמישים פלוס והמפלגה למען בעלי החיים). בפינלנד 11 מפלגות, בנורבגיה 9, בשבדיה ובצ'כיה 8.

באופן שעשוי להפתיע ישראלים רבים, תחום אחד שבו הכנסת שלנו מעט חריגה הוא בגודלה המצומצם יחסית: 120 חברי פרלמנט עבור אוכלוסייה של כתשעה מיליון. בפרלמנט הפיני יושבים 200 חברים (אוכלוסייה של כ-5.5 מיליון), בנורבגיה 169 (כ-5.2 מיליון), בשבדיה 349 (כ-10 מיליון), בצ'כיה 281 (כ-10.5 מיליון תושבים).

בהולנד האוכלוסייה קצת יותר גדולה (כמעט פי שניים מישראל), כך שהיא דומה יותר לישראל בגודל היחסי של הפרלמנט, עם 225 חברים (כולל בית עליון). מדינות אחרות עם גודל אוכלוסייה דומה לישראל הן אוסטריה (244 כולל בית עליון), שוויץ (246 כולל בית עליון), סרביה (250), דנמרק (179) וסלובקיה (150) – בהשוואה לכל אלה, נראה שכנסת ישראל "חסכונית" בגודלה.

מערכת דו־מפלגתית או ריבוי מפלגות?

הטענות כלפי מספר רב של מפלגות הן שהן מובילות לקואליציות וממשלות לא יציבות, ומאפשרות למפלגות קטנות להיות לשון מאזניים ולהשיג כוח גדול משיעורן באוכלוסייה. במדינות אירופה ראינו לאחרונה מקרים שבהם הקמת ממשלה דרשה חודשים ארוכים של משא ומתן עד שנמצאה הסכמה בין מספיק מפלגות להקמת קואליציה: אחרי הבחירות האחרונות בשבדיה עברו יותר מארבעה חודשים עד להקמת הממשלה, וזמן דומה עבר גם בבחירות האחרונות בגרמניה. את השיא עדיין מחזיקה בלגיה, שאחרי בחירות 2010 עברה 541 ימים של משא־ומתן קואליציוני עד שנמצאה הדרך להקים קואליציה בת שש מפלגות.

הבעיה הגדולה ביותר עם מערכת דו-מפלגתית היא הייצוג המעוות: בבחירות 2015 בבריטניה זכתה מפלגת העצמאות הבריטית ב 3.8 מיליון קולות שהקנו חבר פרלמנט אחד. לעומת זאת, המפלגה הלאומית הסקוטית עם פחות ממיליון וחצי קולות זכו לחמישים ושישה חברי פרלמנט. הדבר התאפשר לאור חלוקת אזורי הבחירה והמבנה הדו-מפלגתי. בבריטניה מתקיים בשנים האחרונות דיון ציבורי ער על שינוי השיטה לטובת שיטה יחסית (כמו בישראל) – והתהפוכות שעוברת הפוליטיקה הבריטית סביב הברקזיט יכולה להגביר את הסיכוי לשינוי.

בעיה נוספת בשיטה הדו-מפלגתית טמונה בעובדה כי כל חבר פרלמנט נבחר באופן עצמאי במחוז הבחירה הגיאוגרפי שלו. בעקבות כך, הצורך של כל חבר להישאר נאמן למפלגה קטן משמעותית – ובמקום סחטנות של מפלגות קטנות עלולה להיווצר סחטנות של חברים בודדים.

בית עליון

בהיבט אחר, השיטה בישראל דווקא מתאפיינת במשילות גבוהה יותר מהרבה מדינות אחרות – וזאת כי אין לנו בית נבחרים עליון. בתים עליונים קיימים בפרלמנטים רבים בעולם בתור שכבת ריסון נוספת על תהליך החקיקה, שמקשה עוד יותר על השגת רוב. במפה להלן מופיעים פרלמנטים בעלי בית יחיד (כמו ישראל) בכתום, ובעלי שני בתים בכחול:

בהרבה מקרים, בתים עליונים הם מאפיינים של מדינות פדרליות כאשר הבית העליון מאפשר לייצג את האינטרסים של המחוזות השונים גם כשאין בהם מספיק אנשים כדי לקבל ייצוג משמעותי בפרלמנט רגיל – כך לדוגמא הסנאט האמריקאי (בו חבר נציג אחד של כל אחת מ-50 המדינות, ללא קשר לגודלה), או מועצת המדינות בהודו. במקרים אחרים, בית עליון יכול להיות אמצעי עבור אליטה מסויימת להגביר את כוחה בשלטון מעבר לאהדה שלה בציבור – כמו אצל בית הלורדים הבריטי או הבית העליון בתאילנד.

ההבדלים בין שיטות הבחירות מייצגים נקודות שונות של איזון בין משילות וייצוגיות – הבחירות הרובניות מעודדות משילות דרך היתרון שהן יוצרות למפלגות גדולות והנטייה למערכת דו־מפלגתית. בבחירות כאלה לעתים קרובות יוצאת מפלגה אחת עם רוב מוחלט בפרלמנט – המאפשר לה להקים ממשלה בלי צורך במשא־ומתן קואליציוני. מצד שני, הייצוגיות נפגעת כתוצאה מהמצביעים הרבים שקולם נזרק לפח כי האדם המסוים שלו הם הצביעו לא נבחר. הבחירות היחסיות, לעומת זאת, מספקות ייצוגיות טובה כי גודל המפלגות בפרלמנט מייצג כמעט באופן הטוב ביותר האפשרי את יחס ההצבעות – אבל המשילות יכולה להיפגע כי השיטה מעודדת מספר רב של מפלגות שנאלצות להקים קואליציות מורכבות ועדינות שנמצאות בסכנת התפרקות מתמדת.

אם השיטות השונות לבחירת נציגי הפרלמנט מייצגות נקודות שונות של איזון בין משילות וייצוגיות, רעיון הבית העליון פוגע בשניהם לטובת מטרה שלישית – היציבות. חברי הבית העליון בדרך־כלל מהווים מכשול נוסף שכל חקיקה צריכה לעבור, וכך מקשים יותר על רוב קטן לעשות שינויים קיצוניים במדינה.

אחוז החסימה

מאפיין אחר של מערכות בחירות, שנועד לחזק את המשילות על חשבון הייצוגיות, הוא אחוז החסימה. זהו אחד האמצעים הנפוצים להגבלת מספר המפלגות במדינות עם שיטת בחירות יחסית; אחוז חסימה גבוה אמור להקטין את מספר המפלגות בפרלמנט, מה שבעיני תומכיו יכול להיחשב מטרה ראויה. החיסרון, כמובן, הוא הפגיעה בייצוגיות, בכך שכל המצביעים למפלגות שלא עברו את אחוז החסימה יישארו ללא ייצוג בפרלמנט.

ואיפה עומדת ישראל ביחס לשאר העולם? למרות העלייה ב-2014 לקו של 3.25%, אחוז החסימה הישראלי עדיין איננו גבוה במיוחד בקנה מידה עולמי, ונמצא איפשהו באמצע:

במפה: אדום בהיר (כמו הולנד) מייצג אחוז חסימה נמוך מ-%1, כתום (ברזיל) בין %1-2%, צהוב (דנמרק) 2%-3%, ירוק (ישראל) %3-4%, כחול בהיר (שבדיה) 4%-5%, כחול כהה (גרמניה) 5%-6%, ורוד (תורכיה) כל אחוז גבוה יותר.

אחוז חסימה גבוה יכול להקטין את מספר המפלגות, אך כאמור, מערכת דו־מפלגתית לא נוהגת להיווצר בכל מקרה בבחירות יחסיות. גם עם אחוז החסימה הגבוה של תורכיה (10%) קיימות שם בשנים האחרונות לפחות ארבע מפלגות גדולות, ועוד רבות אחרות קטנות שנוהגות ליצור איחודים רגעיים לטובת הבחירות כדי לעקוף את אחוז החסימה; הפרלמנט התורכי מורכב כיום מלא פחות מתשע מפלגות. גם במדינות אחרות עם אחוז חסימה גבוה מזה הישראלי כמו גרמניה, צ'כיה, רומניה או אוקראינה – הפרלמנט כולל מפלגות רבות והממשלות מורכבות על־ידי קואליציות.

לסיכום

האם שיטת הבחירות הישראלית טובה או רעה? זו שאלה של טעם ואידיאולוגיה, וכל אחד יחליט לעצמו. אבל מה שעולה בביטחון מההשוואה הבינלאומית הוא כי השיטה הישראלית נורמלית ודומה למקובל בעולם הדמוקרטי. אם רוצים לדבר על שינוי השיטה, כדאי להכיר קודם את כל הרקע ואולי לחשוב למי אנחנו רוצים להידמות.

*

שי שפירא הוא בלוגר לענייני פוליטיקה וחברה מרחבי העולם. עקבו אחריו בבלוג או בטוויטר.