המחדל המתמשך של משרד החינוך בטיפול בגזענות

| ענבל גרינצויג |

חוק החינוך הממלכתי נחקק ב-1953 וקבע שיש להנחיל במערכת החינוך את עקרונות מגילת העצמאות ואת ערכיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ("מדינת ישראל תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין"). בנוסף, החוק מבקש לפתח יחס של כבוד לזכויות האדם, חירויות היסוד, לערכים דמוקרטיים, לתרבות והשקפות הזולת, וכן לחנך לחתירה לשלום ולסובלנות ביחסים בין בני אדם.

עד כאן – חוק נהדר. מה קרה בפועל?

ב-2016 הוציא משרד מבקר המדינה דו"ח ביקורת מיוחד בנושא "החינוך לחיים משותפים ומניעת גזענות". אמ;לק: כולנו נכשלנו, באמצעות משרד החינוך כמובן.

בשנת 1996 הוקמה ועדת קרמינצר במטרה לתת המלצות לתוכניות מסודרות, יעדים מדידים ועקומת למידה בנושא החינוך לסובלנות. מסקנות הוועדה הן כמעט מובנות מאליהן: יש לבנות תכניות חינוך מתאימות לכל הגילאים השונים, מתן דגש על חינוך לאזרחות ודמוקרטיה, הכרת האחר וכיבוד תרבויות שונות – וכן שילוב תכנים מתאימים גם במסגרות א-פורמליות. בהתאם לכך, יש לדאוג לכשירות תרבותית וערכית מתאימה בקרב המורים והמורות. כמו כן, הוועדה המליצה שוועדת היגוי בראשות מנכ"ל משרד החינוך תעקוב אחר מימוש התכניות, תסיק מסקנות ותקבל החלטות בהתאם.

עשור לאחר מכן, דו"ח הביקורת של המבקר קובע כי משרד החינוך, על אף שאימץ את מסקנות ועדת קמניצר, לא יישם אותן. שום ועדת היגוי לא הוקמה וגופים אחרים בממשלה לא נרתמו להשתתפות. משרד החינוך הותיר את רוב הפעילויות בתחום בידי עמותות שונות, מבלי שום תכנית מסודרת. אפילו דברים בסיסיים לא בוצעו: אין מדדים למיפוי בתי ספר והבנת המצב בכל אחד מהם ואין תכנית ארוכת טווח לקידום הנושא במערכת החינוך. בקיצור – אם ציפיתם שילדכם יחונכו במערכת החינוך לאזרחות טובה, קבלת האחר ושילמדו אותם שגזענות זה רע – אז חבל. האמת? חבל לכולנו.

הנה עוד כמה דוגמאות מעצבנות מדו"ח המבקר:

• לא מתקיימת תכנית מערכתית ליצירת חיים משותפים בין יהודים לערבים – על אף שמחקרים מהעשור האחרון מגלים שקבוצות אוכלוסייה אלה מחזיקות סטריאוטיפים שליליים זו על זו כבר מגיל צעיר.
• בשנת הלימודים תשע"ד (2013) שר החינוך דאז, שי פירון, הניע מהלך להטמעת התפיסה "האחר הוא אני" – מהלך שביקש לאפשר לתלמידים השונים זה מזה לחיות יחד על בסיס ערכי שוויון ודמוקרטיה. למרות זאת, הגורמים האחראים ליישום התכנית לא הצליחו לתרגם את התפיסה לתכנית עבודה מסודרת ולא פיתחו הכלים להחלתה. כך יצא שכל בי"ס פירש את משמעות הדבר באופן שונה, ורובם מיעטו לעסוק בהתמודדות עם השסעים החברתיים.
• ביולי 2014, לנוכח התעצמות גילויי הגזענות בסמוך לפתיחת שנת הלימודים, הנחה פירון (עדיין שר החינוך) ומנכ"לית המשרד לגבש תכנית מערכתית רב שנתית להתמודדות עם גזענות. בנובמבר 2014 מנכ"לית המשרד אישרה את עקרונות התכנית, שהתבססו בין היתר על דוח ועדת קרמניצר. אולם, עד מועד סיום הביקורת של המבקר – יותר משנה מאוחר יותר – לא הוצאה התוכנית אל הפועל.
• משרד החינוך קבע בתכנית האסטרטגית שלו לשנים 2014-2016 יעדים בעלי זיקה לנושא החינוך לחיים משותפים – אך מעולם לא גיבש תכנית תקציבית נדרשת ליישומם.
• חלק משמעותי מההמלצות (שלא יושמו) של כל הצוותים והוועדות השונות עסק בשילוב ערכים של סובלנות, חיים משותפים ומניעת גזענות באופן כללי, ובפרט במקצועות אזרחות והיסטוריה. לדוגמא, דרך הלימוד ניתן להטמיע התייחסות למורשת של קבוצות מודרות כמו עולי ארצות המזרח, ברית המועצות והעלייה האתיופית. זה לא קורה.
• לנוכח הקשיים שדיווחו עליהם המורים לאזרחות בניהול שיח בנושאים שנויים במחלוקת, נפתח קורס למובילי תכנית קש"ר (קשב ושיח רב תרבותי) בהיקף של 30 שעות, שמטרתו למעודד את המורים והתלמידים להביע עמדה שנויה במחלוקת ככל שתהיה – אך בצורה בטוחה ומפוקחת. אך מה? קרוב ל- 2000 מורים לאזרחות עדיין לא הוכשרו, והכשרתם של מורים במקצועות אחרים אפילו לא החלה.

חשוב לציין: הכישלון הוא לא רק של שר החינוך האחרון (נפתלי בנט) – וגם לא בלעדי של השר הקודם (שי פירון), זה שלפניו (גדעון סער) או הקודמת להם (יולי תמיר) – מדובר בתופעה מתמשכת.

בשורה התחתונה: אנחנו מדינה קטנה ודי משוסעת – אך אנחנו לא משקיעים מינימום משאבים בהכרת אחד השני ובמניעת גזענות. אחדותה של החברה הישראלית ומאבק בשנאת האחר הם בסיס הכרחי להמשך שגשוגה של מדינת ישראל. עכשיו אנחנו במערכת בחירות, ולכן זה הזמן להציף את הפוליטיקאים בשאלות: מי מכוון להיות שר/ת החינוך? מה הוא/היא יעשו בנושא?

"איש אינו נולד כשהוא שונא אדם אחר בגלל צבע עורו. אנשים לומדים לשנוא, ואם הם יכולים ללמוד לשנוא, ניתן ללמדם גם לאהוב" (נלסון מנדלה, הדרך הארוכה אל החופש).

• הפינה פורסמה במסגרת #טרחנות_לשבת.