איפה האופוזיציה בישראל? טור אורח מאת אורי קליינר

| אורי קליינר |

המקור נכתב כתגובה לפרק 5, "האופוזיציה", בהסכת המדריך לדמוקרטיה עם תומר אביטל

"בלי אופוזיציה אין דמוקרטיה; בלעדיה – עצם חירות האדם נתונה בסכנה", כך נאם מנחם בגין בזמן הרכבת הממשלה התשיעית. המשמעות של אופוזיציה משתנה בין מדינות ושיטות ממשל. תפקידה המהותי ואופן פעולתה המיטבי הם פועל יוצא של התרבות המקומית והתרבות הפוליטית בה היא מתפקדת. דבר אחד במשותף לכל השיטות הפוליטיות: דרך היווצרות האופוזיציה.

לכל אחד מאיתנו דעה על מגוון נושאים. בזמן הבחירות, אנו תרים אחר המפלגה בעלת הרעיונות הדומים ביותר לשלנו. כנראה לא נמצא מפלגה שנסכים איתה בכל הנושאים, או בסדרי העדיפות שלהם.

חלק מהרעיונות יזכו בהנהגה בעוד רעיונות אחרים יישארו בחוץ. אבל הרעיונות שהפסידו לא נכנעים. הם יתנגדו לרעיונות השולטים, משום שמטבע האדם להניח שהוא הצודק, כמו שאמר מנחם בגין: ”בעוד הממשלה משוכנעת שהאופוזיציה תוקעת מקלות בתוך גלגלי העגלה הנמצאת במעלה ההר, מאמינה האופוזיציה שהיא עוצרת בעד העגלה המידרדרת אלי תהום".

כאשר במערכת הפוליטית יש שתי מפלגות עיקריות, כמו בבריטניה ובארה”ב, ניתן לראות את האופוזיציה הטהורה הזו. כל מפלגה תחזיק בעמדות מנוגדות לשניה. למפלגה השלטת כמעט לא תהיה התנגדות מבית ואילו מפלגת האופוזיציה תמתג את עצמה כחלופה הנכונה, כאידיאולוגיה היחידה שיכולה להציל את המדינה מהמשבר אליו היא נקלעה.

אופוזיציה כזו תקים ממשלת צללים שתציג את החלופה האידיאולוגית לפעולות הממשלה. היא תזהה כל בעיה כמשבר ותביע הסתייגות מכל פעולה שהמפלגה השלטת עושה. פעורה תהום אידיאולוגית בין שני המחנות ושתי המפלגות משוכנעות באמת ובתמים שהמפלגה השניה טועה.

האם האופוזיציה שלנו חלשה מכיוון שהיא מפוצלת להרבה מפלגות קטנות? במערכת פוליטית כמו שלנו, שבה על מגוון מפלגות ודעות להתאחד כדי ליצור קואליציה לשלטון, אין אופוזיציה מוחלטת לממשלה. מפלגות בעלות דעות קרובות במגוון נושאים יכולות להישאר באופוזיציה ואילו מפלגות בעלות זיקה רק בנושאים בודדים יכולות להיכנס לקואליציה. בשיטה הישראלית המפלגות רוצות לייצג את קהל הבוחרים שלהן. אולם, מכיוון שהשיטה מאפשרת קשת רעיונות בכנסת ובממשלה, המטרה העילאית של המפלגות לא אמורה להיות הפלת השלטון. אלא לקדם את ציבור הבוחרים שלהם ולהביע בקול ברור וחזק את התנגדותם למהלכים שפוגעים בו.

חשוב לזכור כי למפלגות החברות בקואליציה קווים מנחים המאגדים ביניהם ומטרה משותפת אליה הם רוצים להנהיג את המדינה בשנים הקרובות. למפלגות באופוזיציה אין דבר במשותף, הן השאריות מתהליך הרכבת הקואליציה. בכנסת ה– 19 מרצ ויהדות התורה היו יחד באופוזיציה למרות שאין ביניהן כמעט שום קשר.

אם כן מטרות כל המפלגות הן: לייצג ולקדם את המיעוטים שבחרו בהם. ולפקח על מפלגות השלטון, גם אם המפלגה עצמה בשלטון. כתוצאה משתי המטרות הללו המפלגות מבצעות שני תפקידים נוספים.

בתפקיד הראשון, הן מבקרות את המפלגות האחרות, הביקורת הזו מראה על מחלוקת אידאולוגית. מפלגה ללא אידאולוגיה ייחודית סופה לדעוך, ולהתאחד עם מפלגה דומה לה (“התנועה”, “קדימה” ואחרות).

ובתפקיד השני הן מציגות חלופה בועטת וחיה למפלגות אחרות משום שהן מאמינות שהאידאולוגיה שלהן היא הנכונה והיחידה שצריכה להתקיים. התפקידים הללו לא מבוצעים רק על ידי מפלגות האופוזיציה, במיוחד לא בישראל.

למעשה, האופוזיציה היעילה ביותר בישראל נמצאת בתוך הקואליציה, אך כאשר היא פועלת במקום להריעה לה מבקרים אותה. האם המפלגות החרדיות, כאשר הן עוצרות עבודות בשבת לא ממלאות את תפקידן? הן מייצגות את ערכי בוחריהן, מבקרות את המפלגות שמאשרות חילול שבת בפרהסיא,ונותנות חלופות לביצוע העבודות. זו רק דוגמה אחת, יש דוגמות כאלה בכל מפלגה, אפילו מתוך מפלגות השלטון.

מצאנו שמפלגות השלטון מבצעות את תפקידי האופוזיציה יותר טוב מהאופוזיציה עצמה, הן מבקרות אחת את השניה ומגבילות זו את זו. ועלינו לשמוח, השיטה הזו מבטיחה שההחלטות שעוברות יהיו נסבלות עבור רוב מפלגות השלטון. זו פשרה. אם יש פשרה ישנם איזונים ובלמים.

*

יש שתי אופוזיציות בישראל: ההתנגדות שמפלגות השלטון מציבות אחת לשניה, והאופוזיציה בכנסת. המפלגות באופוזיציה איבדו את האמון בצדקת דרכן, לא משתמשות בכלים הדמוקרטים כראוי ולא מבינות את השיטה לעומק.

הן מתנהגות כאילו בישראל דמוקרטיה רובית ותפקידן להפיל את הממשלה, לכן הן מרבות להשתמש בהצעות אי אמון שזוכות להתעלמות מוחלטת מהתקשורת. חברי האופוזיציה עסוקים בשיטור קטנוני של הממשלה באמצעות שאילתות תפלות. לו ייצגו את קהל בוחריהן השאילתות שלהם היו נשכניות ומועילות בהרבה.

אילו צעדים האופוזיציה צריכה לנקוט כדי להיות משמעותית בישראל?

מכיוון שאין שום קשר בין המפלגות באופוזיציה יש לבטל כל מראית עין של חיבור ביניהן. אין להתייחס אליהן כמקשה אחת ולכן צריך לבטל את תפקיד ראש האופוזיציה.

אם נסתכל על הכנסת נראה שני מבנים דומים: קואליציה עם ראש ממשלה ואופוזיציה עם ראש אופוזיציה. כמו שכל חברות הקואליציה חולקות באחריות, בהצלחות ובכישלונות של הממשלה כך כל חברות האופוזיציה חולקות בהצלחות ובכשלונות ובהתבטאויות. המעשים של מפלגה אלמונית משפיעים על מפלגה פלונית כאשר אין ביניהן כל קשר אידאולוגי או תפעולי.

בנוסף, תפקיד ראש האופוזיציה נותן כח עודף לאחת ממפלגות האופוזיציה ללא כל סיבה. מפלגה שלא עשתה דבר כדי להגיע למעמד זה ויכול להיות שהיא גדולה רק במנדט אחד מהמפלגה שאחריה. מפלגה שיכולה להחזיק בדעות מנוגדות למרבית האופוזיציה או בעלת דעות דומות למפלגת השלטון.

אחרי פירוק הקשרים המזויפים בין המפלגות הן יכולות להתחיל להפיץ את האידאולוגיה שלהן. לא חסרים כלים לעשות זאת: הצעות חוק, הסתייגויות מועטות וממוקדות, פעילות ערה ומכוונת בוועדות הכנסת תוך ניצול העומס על חברי הקואליציה, כנסים וביקורי בית בכל רחבי הארץ, הפגנות והכנה מתאימה לראיונות בתקשורת. הצעד האחרון הוא יצירת תדמית מהמעשים. על חברי הכנסת ליזום את הפצת המידע על הפעילות שלהם בכל אמצעי התקשורת. לרוב האוכלוסיה אין פנאי לצפייה בשידורי הועדות ובהתנהגות חברי הכנסת. ללא נקיטת יוזמה תקשורתית המפלגות נתונות לחסדי התקשורת, שגם ככה ממעטת לסקר את פעילות הכנסת.

חוץ מכלים בונים לרשות המפלגות באופוזיציה כלים לעומתיים. כלים אלו עוצמתיים יותר ככל שמשתמשים בהם פחות.

לפעמים מפלגות האופוזיציה מנסות לפתות חברי קואליציה לערוק לאופוזיציה. חברי כנסת נבחרים כחלק מרשימה, נטישת סיעה הוא מעשה קיצוני ואף אנטי–דמוקרטי. ביטוי טוב יותר לרעיון הוא פיתוי מפלגה שלמה לערוק. אין סיבה ש"יש עתיד" ו"המחנה הציוני" לא ישתפו פעולה עם "כולנו" מדי פעם,יפתו אותם לדחוק עד הקצה את ההסכמים הקואליציונים ואת חופש הפעולה שלהם, או לעבור לחלוטין לאופוזיציה.

נוהג הקיזוזים הוא נוהג שפוגע אנושות באופוזיציה. האופוזיציה, שגם ככה מתקיימת במיעוט, לא יכולה להרשות לעצמה לוותר על הזדמנות לרוב. אם חבר כנסת מהקואליציה החליט מסיבה כזו או אחרת שהנוכחות שלו במליאה לא חשובה מספיק, הוא מסתכן בהפלת חוק. ביטול הקיזוזים ימנע אי נעימויות אחרות כמו אי קיזוז חולים ואבלים. אם ביום–יום אין מקזזים, אף אחד לא יצפה לכך והקואליציה תמצא דרכים אחרות להתמודד.

מפלגות האופוזיציה יכולות לייצר כלים חדשים. הן יכולות לשתף משאבים וכח אדם העומד לרשותם כדי לרכז מאמץ בנקודת חולשה של הממשלה. הן יכולות לנצל את העומס על חברי הקואליציה כדי להשחיל סעיפים לחוקים בדיוני הוועדות, להשיג נתוני אמת מהמשרדים ואף להעביר ביקורת על הממשלה דרך הועדות.

השיטה שלנו ייחודית וחריגה בנוף הדמוקרטי ולכן חדשות לבקרים עולים קולות לשינוי המבנה הדמוקרטי. אחרי שבעים שנה אין זה רעיון טוב. השיטה מתאימה לאופי העם ואנו התרגלנו לשיטה. הכנסת צליחה לשרטט את הגבולות בין הרשויות אך להימנע מלהכינס לאופן תפקודן.

מצד אחד אין להגביל את מספר השרים וסגני השרים – כדי לתת כמה שיותר חופש בזמן הרכבת הקואליציה וכך לייצר קואליציה גמישה.

מצד שני, ובניגוד לנטען בהסכת, אין לכפות מתאם בין ועדות הכנסת למשרדי הממשלה. חברי הכנסת דואגים לנושאים בחיינו שהממשלה לא בהכרח שמה עליהם דגש. הוועדה לקידום מעמד האישה לא היית קיימת לו מתאם כזה התקיים. הכנסת החליטה שזהו נושא חשוב מספיק ויש בסמכותה לפקח על כלל משרדי הממשלה. חברי כנסת יכולים לפקח על הממשלה כולה באמצעות כל ועדה וועדה, אין הם מוגבלים למשרד אחד. עובדה זו נותנת יתרון לחברי האופוזיציה בכך שהקואליציה לא תסנדל אותם בוועדות המקושרות למשרדים קטנים ופחות רלוונטים.

בסופו של דבר צריך לזכור שהקואליציה היא הרוב ובאופוזיציה יש הרבה בודדים. לקואליציה תמיד יהיה יתרון וכך נכון – דמוקרטיה היא שלטון הרוב.

“בלי אופוזיציה אין דמוקרטיה; בלעדיה – עצם חירות האדם נתונה בסכנה” –  מנחם בגין.

אורי קליינר הוא סטודנט למדעי הצמח (ukleiner@gmail.com)

• לפרקים נוספים מ"המדריך לדמוקרטיה"