האם זו הכנסת שבה הח"כים גזלו מאיתנו הכי הרבה לטובת עצמם?

בכנסת הקודמת הוקמה ועדה ציבורית בלתי-תלויה שאחראית על קביעת השכר והתנאים של חברי הכנסת.

אחד המהלכים הראשונים שבוצעו בכנסת הנוכחית, בהליך שנמשך שבועיים בלבד, היה להעביר חוק שיזרז את עבודת הוועדה הציבורית. בעקבות השינוי, הוועדה חייבת לענות לפניות חברי הכנסת בתוך 25 ימי עבודה ועל ערעור בתוך 15 יום נוספים. ואם הוועדה הציבורית לא עומדת בזמנים? הח"כים עצמם יכולים להפוך את הבקשה – להחלטה סופית (זה קורה בוועדת הכנסת). לאזרחים כמונו נותר רק לייחל לשירות ציבורי כזה.

הוועדה הציבורית לבחינת שכר הח"כים דנה בסוגיה רגישה זו במשך חודשים רבים וקבעה כי על השכר להיות מוצמד למדד המחירים לצרכן (יוקר המחייה) ולא לשכר הממוצע במשק. כתוצאה מכך שכר הח"כים היה אמור לרדת בכאלף ש"ח, מעשה שחברי הכנסת לא היו מוכנים לסבול. אז מה עשו? ועדת הכנסת בראשות דוד ביטן פשוט דחתה את ההמלצה. במקום זאת, הח"כים קבעו כי השכר יוצמד לשכר הממוצע במשק. המשמעות הישירה: העלאת שכר של בין 700 – 1400 ש"ח בחודש. יש לציין כי חברי אופוזיציה מהמחנה הציוני, יש עתיד ומרצ נלחמו, ללא הצלחה, בניסיון לקבל את המלצות הוועדה הבלתי תלויה.

כאשר הם עושים את עבודתם, ימיהם של הח"כים גדושים ועמוסים (אנו עדים לכך מקרוב). ולכן, ביקשו חברי הכנסת מהוועדה הציבורית האחראית על התנאים שלהם שתאשר עוזר פרלמנטרי נוסף (שלישי במספר). הוועדה הציבורית לא דחתה את הבקשה על הסף, אבל ביקשה לבצע בחינת עומק בסיוע יועץ ארגוני במטרה לתת מענה אמיתי לצרכיהם.

ח"כ רועי פולקמן (כולנו), טען כי הח"כים עלולים להשתמש בעוזר השלישי כעוד דובר/נהג/קבלן קולות. פולקמן הציע כי העוזר הנוסף יוצמד לליווי הוועדות בהן חבר הח"כ ויעזור בהכנת חומרי רקע לדיונים. חברי כנסת מאופוזיציה וקואליציה כאחד תקפו אותו וטענו שהח"כ הצעיר אינו יודע על מה הוא סח.

לבסוף, ועדת הכנסת דחתה את בקשתה של הוועדה הציבורית לבחון את הנושא וקיבלה החלטה להוספת עוזר שלישי בעלות שנתית של כ- 22 מיליון ש"ח. חשוב להזכיר כי היו גורמים מקצועיים שקראו להוספת עוזר נוסף לחברי הכנסת, וזאת בעיקר בכדי לאזן את כוחם של הלוביסטים. עם זאת, ההחלטה הזו התקבלה ללא דיון מעמיק וללא בחינת חלופות (כגון: הגדלת הממ"מ – מרכז המחקר והמידע של הכנסת). הבעיה פה היא בתהליך.

באופן חריג, החלטה זו התקבלה בהליך תקין. כל הח"כים זכאים לתקציב "קשר עם הציבור" (כ- 93 אלף ש"ח בשנה) – כאשר שרים וסגני שרים היו זכאים גם הם לתקציב, אך נמוך משמעותית. מדוע? הם מקבלים שירותים מהמשרד שהם עומדים בראשו. את בקשת השדרוג (מ- 34 אלף ש"ח בשנה ל- 53 אלף ש"ח) יזם ח"כ דוד ביטן, יו"ר ועדת הכנסת בזמנו, באישור הוועדה הציבורית. כלומר – התהליך עצמו תקין. השימוש בכסף הנוסף, לפחות על ידי השרה רגב, היה קצת פחות תקין.

ישנם ח"כים שאוהבים לטוס לחו"ל, בעיקר כאשר זה לא על חשבונם. נכון לכתיבת שורות אלו, חברי הכנסת העשרים טסו לחו"ל לא פחות מ- 650 פעמים על חשבון גורמים זרים ובעלי אינטרסים. טיסות שכאלה מפוקחות בידי ועדת האתיקה ובכל מקרה אסור לבני משפחה להתלוות לטיסה על חשבון אותו גורם.

אך זה לא הספיק לחברי הכנסת. ח"כ דוד אמסלם פנה לוועדת האתיקה וביקש לאשר מימון זר גם בעבור הצטרפות עוזרים פרלמנטריים לטיסות. ההחלטה אושרה לחצי שנה ולאחר מכן גם כהוראת קבע. בשונה מח"כים שחשופים לביקורת ציבורית, דיווח מתמיד ואיסור עיסוק בעבודה נוספת – העוזרים הפרלמנטריים כמעט ולא כפופים להגבלות אלו והחשש לדלת מסתובבת הוא גדול בהרבה. לדוגמא: העוזרת הפרלמנטרית של ח"כ פולקמן.

לקח לח"כים קצת יותר זמן לקדם את הצעת החוק הזו של ח"כ דוד אמסלם שבעצם שינתה את כללי המשחק הדמוקרטיים: החוק החדש קובע כי כל ח"כ מכהן המתמודד בפריימריז של מפלגתו יקבל עד 320 אלף ש"ח לניהול הקמפיין – כסף שלא מותנה בכך שינצח.

הבעיה המהותית בחוק היא כמובן הפליה מהותית של אזרחים מהשורה, שאינם ח"כים. יותר מכך, הכסף אינו כפוף לנורמות שקיפות ולא נוכל לדעת כיצד הוציאו אותו הח"כים. שתי חברות כנסת מהאופוזיציה, יעל כהן פארן ועליזה לביא, היו נחושות להילחם בחוק – אך שאר האופוזיציה ואף חלקים מהקואליציה שדווקא התנגדו לחוק (דוגמת איילת שקד וצחי הנגבי) לא עשו רבות בכדי למנוע אותו.

בשקוף פעלנו רבות נגד החקיקה ואף הצענו חלופות, אך יו"ר הוועדה אמסלם סרב להקשיב. את ההשלכות של החוק הזה על הדמוקרטיה נראה בבחירות הקרובות.

הצעת חוק שמשכה תשומת לב ציבורית רחבה היא זו שכונתה "חוק ההמלצות". החוק, אותו יזם ח"כ דוד אמסלם, אסר על המשטרה להעביר את המלצותיה לפרקליטות, אלא אם יבקש זאת היועמ"ש. החוק נועד בעצם למנוע את פרסום המלצות המשטרה (כפי שהתרחש בתיקי החקירה נגד ראש הממשלה) ובכך לדחות את הביקורת הציבורית. מכוון שהצעת החוק שעברה נוגעת רק למקרים שבהם הפרקליטות מלווה מקרוב את התיק, היא בעצם מיועדת רק לנבחרי ציבור ומשפחות פשע. העבודה על החוק גזלה זמן עצום מוועדת הפנים והועברה בחקיקה תוך כחודשיים מרגע שהועלתה לראשונה. בכל הזמן הזה יו"ר הקואליציה, דוד ביטן, היה נתון בעצמו בחקירת משטרה סמויה.

בתחילת 2018 פנו חלק משרי הממשלה ליו"ר ועדת הכספים, משה גפני, בבקשה שיצמיד גם את שכרם לשכר הממוצע במשק (בדומה למהלך שנעשה בעבור חברי הכנסת ב- 2015; ראו סעיף קודם). בדיון שנקבע בהתראה קצרה אכן הוחלט כי שכר השרים יוצמד לשכר הממוצע במשק, ולא רק זאת, ההעלאה תוענק באופן רטרואקטיבי (חמש שנים לאחור!). העלאה של 5,000 ש"ח בחודש, ובאפס דיון ציבורי מקדים. אנחנו דווקא נכחנו בדיון ויכולים להעיד שהח"כים לא הבינו על איזו העלאה הם מצביעים. לא היה שום מסמך על השולחן, הכול באוויר. ח"כ גפני טען בתחילת הדיון שמדובר על העלאה של כ- 1000 ש"ח בחודש, ורק לאחר שח"כ מיקי רוזנטל התעקש, יצאה האמת לאור: הסכום האמיתי עמד על-פי חמישה! חוות הדעת של משרד האוצר שהזהירה מהשלכות רוחב זכתה להתעלמות. מהן אותן השלכות רוחב? העלאות נוספות לגורמים אשר שכרם צמוד לשכר השרים (ראשי רשויות בהווה ובעבר, בכירים במגזר הציבורי, פנסיונרים, שארים, ועוד), כאשר הערכות שונות מציגות עלויות של כ- 100 מיליון ש"ח בשנה.

בתוך כחודשיים מרגע שהונחה על שולחן הכנסת בידי ח"כ מיקי זוהר, התקבלה הצעת החוק להענקת פטור ממס הכנסה על ההטבות הפרטיות שמקבל ראש הממשלה: מילוי הבריכה בבית בקיסריה, תיקונים בנכס הפרטי ברחוב עזה בירושלים וכדומה. האופוזיציה לא התנגדה לפטור אלא דרשה קביעת קריטריונים, לדוגמא: אבטחה, רכב משוריין והתאמות ביטחוניות בבתים פרטיים – כן. מילוי הבריכה, גינון וכו' – לא.

הדיון בנושא התקיים על חשבון זמנה היקר של ועדת הכספים בראשות ח"כ משה גפני. גפני מצידו זירז את החקיקה בטענה כי "אין זמן". עלות ההחלטה: בין 100 ל- 200 אלף שקלים בשנה, באופן רטרואקטיבי, החל מינואר 2018. תוכלו לקרוא על כך עוד בטור שכתבנו בנושא.

ההחלטה התקבלה בניגוד גמור להמלצות מבקר המדינה, שאף הפנה בהמלצתו קריאה לוועדת הכספים: "מבקר המדינה מבקש להפנות את תשומת לב ועדת הכספים של הכנסת לממצאי דוח זה ולהמלצותיו. מוצע כי הוועדה תיתן דעתה על היקף ההוצאות הכרוכות בשימוש במעון הפרטי – הנוספות בכל שנה להוצאות עבור המעון הרשמי. עוד מוצע כי הוועדה תשקול את האפשרות להקצות תקציב נפרד, כולל ומוגבל בסכום למעונות פרטיים של ראשי ממשלה בישראל, אשר יושתת על ניתוח צרכים מפורט שתיעשה בו הבחנה ברורה בין הוצאות פרטיות לבין הוצאות ציבוריות, העולה בקנה אחד עם אמות מידה ציבוריות ראויות". כאמור, המלצה שלא יושמה.

תיקון חוק תמים לכאורה שבתוכו התחבא – תקשיבו טוב – העלאה של 9,500 ש"ח לחודש בפנסיה התקציבית של היועץ המשפטי של הכנסת. השינוי "המינורי" בחוק הקיים נוסח באופן הבא: "בכותרת השוליים, אחרי 'שכר' יבוא 'וגמלאות'" – בפועל, זה אומר שיו"ר הכנסת יוכל לקבוע את הגמלה של היועץ המשפטי. היינו בדיון ואף שאלנו חברי אופוזיציה במה מדובר, אלו הבטיחו לנו שלא בנושא גדול עסקינן אלא רק בעצמאות הכנסת. כאשר מוטי גילת מ"כאן" פשפש עוד, יצאה הכוונה האמיתית אל האור: הצמדת הפנסיה התקציבית של יועמ"ש הכנסת לפנסיה התקציבית של שופט עליון ושל היועץ המשפטי לממשלה.

התיקון לחוק עבר בתוך כחודש. החוק הוא חוק פרסונאלי, שנוגע לאדם אחד (אולי שניים). התיקון הסופי שמצביע על גובה ההעלאה הופץ בערב לפני הדיון, כאשר לא התאפשר לציבור לראות אותו. רק בדיון עצמו, לאחר שעמד על כך ח"כ דוד ביטן, חשף חשב את הכנסת את העלות האמיתית של החוק. הח"כים סידרו ליועמ"ש שלהם תוספת של 3.5 מיליון ש"ח לפנסיה. כאשר הבין היועמ"ש איל ינון כי הנושא גורר ביקורת – הוא ביקש לסגת מהרעיון, אך ח"כ מיקי זוהר התעקש להעביר את התיקון.

ח"כ יואל חסון הוא מרכז האופוזיציה וח"כ דוד אמסלם יו"ר הקואליציה – אלא אינם תפקידים רשמיים אך הם בעלי משמעות לתיאום עבודת הכנסת בין המפלגות – ושניהם פנו לוועדה הציבורית וביקשו לאשר להם עוזר רביעי. הוועדה סירבה בנימוק כי רק לא מזמן, בתחילת הכנסת ה- 20 (ראו סעיף קודם), אושר לכלל חברי הכנסת עוזר נוסף (שלישי במספר) – והביעה חשש כי יש פה מדרון חלקלק שבו בעבור כל תוספת לתפקיד ידרשו חברי הכנסת גם תקציב ועזרה נוספת. מה עשו חסון ואמסלם? פנו שוב לוועדה והפעם הצליחו לשכנע אותה כי מגיע להם העוזר הרביעי. התוספת התקבלה תוך כחודש.

רגע לפני תום המושב האחרון, סיים ח"כ דוד אמסלם את הטיפול בסוגייה נוספת שהטרידה חלק מחברי הכנסת: זכות הציבור לדעת. ח"כ אמסלם העביר חוק שדואג כי המשטרה לא תוכל לספר לציבור מדוע נסגר תיק חקירה. האם זה קרה מחוסר אשמה, חוסר ראיות, חוסר עניין לציבור או כל סיבה אחרת? מעתה, המשטרה לא תוכל לכתוב מדוע נסגר התיק אלא אם כן יבקש זאת החשוד.