קראנו את האוטוביוגרפיה של אולמרט וזה מה שמצאנו

ערכו שיר שטיין וניר בן צבי

ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט כתב אוטוביוגרפיה עבת כרס בזמן שישב בתא כלאו בבית הסוהר מעשיהו. לאורך יותר מ- 900 עמודים בונה אולמרט נרטיב חדש על האירועים שבהם היה מעורב – החל מיחסיו עם התקשורת, דרך הטבות לחברים עשירים ועד המדריך לקבלת שוחד.   

הספר הוא פשוט כתב הגנה של אסיר משוחרר, שאינו מוכן לקחת אחריות על מעשיו. אמנם השתעממתי מבחינה ספרותית, אך כבר בעמוד 24 הבנתי שאולמרט מעניק פה הצצה נדירה נדירה אל מאחורי הקלעים של מנגנוני הכוח במדינה: יחסי תקשורת-שלטון, שחיתות ודאגה ל"חברים".  

(1) אולמרט מופתע שעיתונאים עושים את עבודתם

"הם אמרו שמערכת העיתון הגיעה למסקנה שאני המועמד הטוב ביותר לראשות הממשלה, והחליטה להמליץ לקוראים להצביע בעד קדימה בראשותי" (עמוד 24)

"המערכת" במקרה זה היא זו של עיתון הארץ, השנה 2006 – ולטענת אולמרט, היא החליטה כי היא מקדמת אותו לראשות הממשלה. אולמרט מספר כי לאחר שנים של סכסוך עם מו"ל עיתון הארץ, עמוס שוקן, התקיים נסיון ל"סולחה" בתיווכו של העורך הראשי דאז, דוד לנדאו. אולמרט מצטט את לנדאו כאומר "באתי לבקש סליחה, עשינו טעות ענקית. אני מצטער ומתנצל בפניך". "הוקרתי את הגינותו ואת יכולתו להתנצל״, כותב אולמרט, ״כמה אנשי תקשורת אתם מכירים שהיו עושים זאת?" (ע' 24).

לפי אולמרט, לנדאו ז"ל לא התנצל על פרסום דבר שקר, אלא על "עוינות בלתי מוסברת". מהי עוינות בלתי מוסברת? צריך לצלוח עוד 439 עמודים כדי להגיע להסבר: אולמרט מתאר ראיון שהעניק לכתבי "'כל העיר", עיתון ירושלמי מקומי בבעלות עיתון הארץ: "תוך דקות ספורות הבנתי שהם לא באו לראיין אותי, אלא להילחם בי. השאלות האגרסיביות בטון תוקפני, ההיתפסות לזוטות והרצון להביך אותי העידו שלא מדובר בתרבות עיתונאית ראויה. זאת הייתה הסתערות עוינת, אלימה, מעליבה, גסה, של כתבים נטולי ניסיון, נוטפי אנרגיות שליליות" (ע' 463). אולמרט מסיים את הראיון ומתאר בהמשך גם את הכתבה עצמה שהתפרסמה: "דברי ההקדמה והסיכום היו אפופה שטנה ושופעי עלבונות. כאילו השתניתי לחלוטין מאז הסביר לי עורכו של אותו מקומון עצמו שאני המועמד הראוי להנהיג את ירושלים" (ע' 463). אולמרט חשב שיעשו לו חיים קלים כי עורך המקומון אמר לו שהוא מתאים לתפקיד – ולהפתעתו מגלה בראיון כי הכתבים באו לעשות את עבודתם.

בעצם, אנחנו מקבלים פה הצצה לחולי ביחסי תקשורת-שלטון: אולמרט מספר לנו שגופי התקשורת מסמנים מועמדים ומקדמים אותם – ושהוא מצפה כי יהיה לו עיתון שיתמוך ויפרגן במקום לעשות את עבודתו הביקורתית.

(2) אולמרט מתאר כיצד פוליטיקאים מקבלים שוחד (לכאורה)

"הגעתי להסדר עם אלמליח, כי אחזיר את ההלוואה כשאתבקש על ידו, בתוספת ריבית והצמדה, והוא הסכים להמתין" (עמוד 49)

כך מגיב אולמרט למשה לדור, פרקליט המדינה דאז, כאשר האחרון מברר על הלוואה לא שגרתית בגובה 75 אלף דולר שקיבל אולמרט מד"ר יוסי אלמליח – אותה לא החזיר במשך 17 שנים. אולמרט מעיד כי ההלוואה אומנם הייתה שקופה בהצהרות ההון שלו, אך באותה נשימה ממשיך ומציין כי ההלוואה לא הוחזרה. מדוע? כך כותב: "כשניתנה לי ההלוואה עבדתי כעו"ד, והכנסתי יכלה להבטיח את החזר ההלוואה בזמן. משנבחרתי לראש עיר ואחר כך לשר, והכנסתי ירדה באופן דרמטי, הגעתי להסדר עם אלמליח, כי אחזיר את ההלוואה כשאתבקש על ידו, בתוספת ריבית והצמדה, והוא הסכים להמתין" (ע' 49). בהמשך מציין אולמרט כי החזיר לבסוף את ההלוואה במלואה.

למרות שזה מריח לא טוב, אולמרט לא הועמד לדין בתיק זה. ועם זאת, מהתיאור אפשר ללמוד איך בעצם פוליטיקאים עשויים לקבל שוחד: הם לא חייבים לקבל מעטפות כסף – אלא "הלוואה מחברים" ללא מועד פירעון. הלוואות לוקחים בבנק ולא מחברים, בפרט כאשר אתם נבחרי ציבור. אנשים עשויים לפרש זאת חלילה כשוחד.

(3) אולמרט מתאר כיצד כסף ומעמד פותחים לכם את הדלת ללשכתו

חינוך: "הבטחתי לשקול זאת ולתת לו מענה בהקדם" (עמוד  146)

"יום אחד ביקר אצלי לב לבייב. הוא מימן קרן שעסקה בהקניית ערכי המסורת בבתי ספר דתיים, הציג בפניי את הספרים שהיו הבסיס לתוכנית החינוכית שלו, וביקש כי אשקול לכלול אותם גם בתוכנית הלימודים של בתי הספר החילוניים-ממלכתיים. הבטחתי לשקול זאת ולתת לו מענה בהקדם" (ע' 146). כך מתאר אולמרט, בלי כל בושה, את הדרך בה מיליארדר פותח דלת ישירות לתוך למערכת החינוך. אולמרט לא אומר ללבייב לפנות בדרכים המקובלות לממונה במשרד החינוך – אלא עוקף את כל המערכת הבירוקרטית, רק כי יושב מולו איש עשיר.

פינוי זבל: "כדי לפתור את הבעיה הצבנו בסמוך טרקטור כף קטן, ורגעים ספורים לפני כניסת השבת היה הטרקטוריסט אוסף את האשפה ומרוקן אותה אל תוך הצפרדע" (ע' 517)

כל ירושלמי חווה את בעיות פינוי הזבל בירושלים: פינוי בשעות העומס, "דילוגים" של משאית הזבל על פחים ותקופות שבהן ראש העיר מסתכסך עם משרד האוצר ושופך זבל ברחובות. גם בתקופתו של אולמרט היו כנראה בעיות פינוי אשפה, אך שם קיבלו בעלי השררה קדימות ויחס מיוחד. "היו מקומות שמאמצי הניקוי בהם היו מסובכים יותר״, הוא כותב. ״אחד מהם היה אזור מגוריו של הרב אלישיב, בשכונת כרם אברהם. סמוך לדירתו היה מגרש ועליו צפרדע אשפה גדולה. בכל יום שישי הגעתי לשם בשעות הצהריים. רציתי שהרב לא יצטרך לחצות מגרש מטונף ומצחין בדרכו לבית הכנסת בבגדי שבת. בשתיים, כאשר הגעתי למקום, הצפרדע הייתה ריקה והאיזור הבריק. כעבור שעתיים, במיוחד בחורף, הצפרדע טבעה באשפה. כיצד זה יתכן? […] בדקנו וסרקנו וסרקנו, והתברר לנו כי דיירי השכונה נוהגים לשלוח את ילדיהם עם שקיות אשפה סמוך למועד כניסת השבת, לפני צאתם לבית הכנסת. רבים מהילדים נמוכים מדי, לא מצליחים לזרוק את השקיות לתוך הצפרדע, ומניחים אותן לידה. תוך שניות מגיעים חתולים, קורעים את השקיות ומפזרים את תוכנן".

כיצד פותר ראש העיר את הבעיה? הוא מציב טרקטור ייעודי ליד הפח המדובר, שכל תפקידו לנקות את הזבל שנערם בשעתיים שלפני כניסת השבת. ושוב, מבלי משים, אולמרט מדגים יחס מיוחד לבעל שררה על חשבון תושבי ירושלים האחרים שלא זכו ליחס כזה. אפשר רק לדמיין את היומן של ראש העירייה אולמרט במשבצת של שישי בצהריים: "ביקור בפח של הרב אלישיב".

בטחון המדינה: אולמרט מפעיל את השב"כ לחקור מלצר ממש מוצלח (עמוד 414)

המיליארדר אדמונד דה ספרא פיתח עם אולמרט קשרים מיוחדים שהביאו לבדיקה בטחונית על מלצר. כן. קראתם נכון. ספרא רצה לקחת איתו מלצר מבית מלון בירושלים כדי שישרת אותו בריביירה הצרפתית. מלצר מאוד מוכשר כנראה. "ספרא ביקש ממני לבדוק בשירות הביטחון אם הוא אינו צריך לחשוש מכך שהמלצר יבוא לעבוד אצלו" (ע' 414). ומה עשה אולמרט? בדק! כן, אולמרט, ראש הממשלה, פנה לשירות הביטחון וביקש לקיים בדיקה בטחונית על מלצר רק כי איש עשיר ביקש זאת ממנו.

המלצר נמצא נקי ויצא לדרך, אך אבוי, לספרא היה אורח שעמד להגיע לביקור בריביירה – אלי ויזל. עכשיו עולה חשש אצל ספרא כי אולי חטפו את ילדיו של המלצר וסוחטים אותו בכדי להרעיל את האורח המכובד. אז מה עשה ספרא? פנה לאולמרט, אז כבר ראש ממשלה, והוא בתורו פנה לראש השב"כ יעקב פרי. פרי ענה לו: "תגיד לי, ספרא הזה כזה עשיר וכזה משוגע? תרגיע אותו. לא יקרה דבר. אין חטיפה ואין שום סכנה" (ע' 414). בקיצור, אולמרט הפעיל את ראש השב"כ מכיוון שאיש עשיר ביקש זאת ממנו – ואין אלא להגדיר את זה כדבר הזוי. כל אדם אחר היה פונה דרך הצינורות המקובלים (וכנראה מקבל סירוב או פשוט התעלמות).

*

הספר של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט אמנם איננו פנינה ספרותית – אבל הוא זהב טהור כעדות ראשונית והצצה (עבור הקורא העקשן) לאופן שבו הדברים עובדים באמת.

"בגוף ראשון", אהוד אולמרט, הוצאת ידיעות ספרים, 928 עמודים