ערכת שאלות לפוליטיקאים
ערכת שאלות לפוליטיקאים
רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר:
הסיפור הגדול של הבחירות האלה הוא ללא ספק שיעור ההצבעה הגבוה בחברה הערבית: כ-80%. על רקע ההיסטריה בגוש הימין והמבוכה בגוש השינוי ביום הבחירות, והטענות הבוטות לזיופים עוד לפני שנפתחה חקירה כלשהי, שוחחתי עם ארבעה פעילים שהיו מעורבים במאמצים לעידוד הצבעה בחברה הערבית. רציתי לדעת איך הצליחו להוציא את הציבור לקלפיות, ומה הם מצפים כעת מנציגיהם וממפלגות גוש השינוי.
"אני בעצמי הצבעתי פעם ראשונה. אני אדם מאוד פוליטי והבחירה שלי לא להצביע הייתה פוליטית", מספרת הדיל עזאם, פעילה פוליטית ופמיניסטית מנוף הגליל, מנהלת שותפה במחלקה לפעילות ציבורית בעמותת סיכוי-אופוק. בבחירות האלה היא החליטה לשנות את עמדתה ולממש לראשונה את זכות ההצבעה. "ברגע שאתה רואה את המהלכים הכל כך קיצוניים של הממשלה הזאת, אתה מבין שגם אם הבחירה היא בין הרע לרע במיעוטו, אתה תעדיף את הרע במיעוטו".
ההחלטה האישית שלה היא חלק מהתמונה שעולה משיחות עם מי שהיו מעורבים במאמצים לעידוד הצבעה בחברה הערבית, בשטח ובמחקר. לדבריהם, גם אנשים שהחרימו בעבר את הבחירות מטעמים אידיאולוגיים החליטו הפעם להצביע. הם מתארים ציבור שחי במשך שנים בתחושת איום וייאוש מיכולתו להשפיע, ובחר ביום הבחירות להגיע לקלפיות בנחישות.
הדרך לשם לא הייתה מובנת מאליה. היא עברה דרך מפגשים עם נשים וצעירים, התמודדות עם החשש לדבר בפומבי, התארגנות משותפת של גופים שבימים אחרים מתחרים ביניהם, ומאמץ להביא את הבוחרים לקלפיות כבר בשעות הבוקר של יום הבחירות. עכשיו, לצד תחושת ההישג, ארבעת המרואיינים שואלים כיצד תתייחס המערכת הפוליטית לכוח שהפגין הציבור הערבי.
חולוד אבו אחמד, פעילה פוליטית מנצרת, התמקדה במפגשים עם נשים וצעירים. היא מתארת כיצד הפשיעה והאלימות, המלחמה בעזה והיחס של הממשלה לאזרחים הערבים התחברו לתחושה של סכנה אישית וקולקטיבית. לדבריה, אנשים הבינו שיש בידיהם כלי שבאמצעותו הם יכולים להגיב.
אבל התחושה הזאת לא הובילה מיד לנכונות לפעול. "עבדנו הרבה כדי להסביר לאנשים את התמונה. הם היו בפחד והיה צריך לשבור אותו", היא אומרת. "אנשים פחדו לדבר, בהתחלה פחדו להגיע לחוגי בית". היו משתתפים שלא רצו ששמותיהם ייחשפו או שיצלמו אותם במפגשים, למרות שמדובר בהשתתפות אזרחית הבסיסית ביותר במשטר דמוקרטי.
לצד הפחד, היה גם ספק עמוק ביכולת לשנות. אבו אחמד מספרת על אנשים ששאלו את הפעילים אם הם באמת מאמינים שאפשר להשפיע. אצל צעירים, היא אומרת, החשש ניזון גם ממראות ברשתות החברתיות של תקיפות על רקע דיבור בערבית ומתחושה שאפילו השימוש בשפתם במרחב הציבורי עלול לסכן אותם.
"הייתה פה ממשלה עם מדיניות שממש חנקה את החברה הערבית בכל מיני צורות ותחומים", היא אומרת, ומונה את תחומי התכנון והקרקע, חופש הביטוי והמחאה, לצד הפקרת הביטחון האישי. לתחושת ההדרה תרם גם הייצוג החסר של האזרחים הערבים על מסכי הטלוויזיה, נושא שעזאם עוסקת בו במסגרת עבודתה בסיכוי-אופוק, ארגון משותף לערבים וליהודים הפועל לקידום שוויון ושותפות בישראל. מבחינתה, ההצבעה ביטאה גם מחאה וגם ניסיון למנוע החרפה נוספת במצב.
"הייתי אומרת, בלי הגזמה, שהייתה תחושה של מאבק קיומי בחברה הערבית", היא אומרת. את השיח על גירוש, שהתעצם בזמן המלחמה, היא וחבריה לקחו ברצינות. לדבריה, מדיניות הממשלה בנגב ובגליל הפכה את האיום למוחשי יותר. ההגעה לקלפי הייתה מבחינתה דרך להצהיר שהציבור הערבי מתכוון להישאר כאן ולדרוש השפעה על עתידו.
אמיר בשאראת, לשעבר מנכ"ל ועד ראשי הרשויות הערביות, שעסק במחקר במסגרת פרויקט לעידוד הצבעה בחברה הערבית במרכז אקורד, מתאר כיצד הצטברו מוקדי הפגיעה השונים לתחושה רחבה של כעס. הפשיעה, הריסות הבתים וההסתה, לדבריו, הורגשו באופן אישי במשפחות ובקהילות. לכך הוא מוסיף את הפגיעה ברופאים, במורים ובסטודנטים ערבים ואת התמונות מהמלחמה בעזה, שנצרבו בזיכרון.
"בן גביר היה קמפיינר מספר אחת של החברה הערבית", הוא אומר. מבחינתו, ההצבעה הייתה תגובה גם להצהרות השר שהוא "בעל הבית". "הראינו לו שהוא לא בעל הבית".
ואסים חוסרי, משפטן ופעיל פוליטי מאום אל-פחם, מתאר נכונות גבוהה להצביע. לשאלה אם היה קשה לשכנע אנשים להגיע לקלפי הוא משיב: "ממש לא". לדבריו, המציאות שחוו בשנים האחרונות כבר יצרה את המוטיבציה, וחלק מרכזי מהעבודה היה לבנות את המערכים שיאפשרו לה להתממש.
הוא מספר על שיתוף פעולה בין המפלגות, ארגוני החברה האזרחית והרשויות המקומיות. החשש מעימותים בין פעילי שתי הרשימות, רע"מ והרשימה-המשותפת, התחלף לדבריו במאמץ משותף להגדיל את שיעור ההצבעה. המחלוקות הפוליטיות נשארו, אבל הן לא מנעו פעולה למען אותה מטרה.
בשאראת מייחס חשיבות גם להסכמה בין שתי הרשימות להימנע מהתקפות הדדיות במהלך הקמפיין. לדבריו, כל אחת הציגה את דרכה לציבור, תוך שמירה על כבוד הדדי. הוא מדגיש את ההתגייסות של ראשי הרשויות, ארגוני החברה האזרחית ואנשי האקדמיה. ראשי הרשויות, הוא מספר, קראו לתושבים להצביע גם על רקע הפגיעה בתקציבים והקושי לנהל את היישובים כשהפשיעה גוברת.
גם אבו אחמד מדגישה את האחריות שגילו המחנות השונים. מבחינתה, אחד ההישגים היה שהבחירות הפכו מעניינם של פעילים מפלגתיים לעניין ציבורי רחב. היא מתארת הצטרפות של מתנדבים ושל אנשים שלא היו מזוהים פוליטית, ומבליטה את מעורבותן של נשים.
עזאם עקבה בגאווה אחרי השיח בין המחנות. "לא היה שיח של 'בגידה' בסוגיה הפלסטינית. הייתה הבנה שיש זרמים שונים, וזה לגיטימי וזה רצוי", היא אומרת. "בכל חברה תקינה ובריאה יש זרמים שונים. זה דבר טבעי".
ההסכמה על הצורך להצביע לא ביטלה את הוויכוח על הדרך להשפיע. עזאם מתארת את רע"מ כמפלגה שמציעה השפעה מתוך הממשלה ומתמקדת בדרישות אזרחיות, ובהן איסוף נשק, הכרה בכפרים לא מוכרים וחיבור לחשמל. הרשימה-המשותפת, לדבריה, הדגישה את המחויבות להפיל את ממשלת נתניהו, סמוטריץ' ובן גביר, בלי להבטיח מראש מה תוכל להשיג לאחר מכן.
בשאראת מציע לראות בשתי הדרכים ביטוי לרצון להשפיע: יש שבחרו בכניסה לממשלה, ויש שבחרו במתן רשת ביטחון. מבחינתו, שתי הגישות הועמדו למבחן הציבור. את ההתגייסות הוא מפרש גם כהבעת אמון בשתי הרשימות הערביות, וכעת הוא מצפה שהמפלגות היהודיות ייענו ליד המושטת.
דווקא ההכרה במגבלות ההשפעה הפרלמנטרית סייעה, לדעת עזאם, לבנות אמון. הציבור, היא אומרת, מבין שגם נציגיו פועלים בתוך מערכת שמציבה להם חסמים. ההצבעה לא בהכרח מבטאת ציפיות גדולות מהממשלה הבאה. היא יכולה להיות גם ניסיון לבלום את הממשלה הנוכחית ולחזק את עמדת הציבור הערבי לקראת המשך המאבק.
לצד המפגשים והשיחות, היה צורך גם בתכנון מעשי. חוסרי מספר שהמפלגות עודדו את הציבור להצביע מוקדם ככל האפשר, כדי להימנע מהעומס שנוצר בשעות הערב. לדבריו, התשתיות והמבנים המשמשים להצבעה ביישובים הערביים יוצרים לעיתים צווארי בקבוק, ולכן הושקע מאמץ בהבאת מצביעים כבר בשעות הבוקר.
את השינוי הוא מזהה גם בהתנהגות בתורים. "בבחירות קודמות היו אנשים שראו את העומס ועזבו בלי לחזור"', הוא אומר. "הפעם הם נשארו, גם כשההמתנה התארכה".
אבו אחמד מתארת תמונה דומה מהקלפי שאליה הגיעה. "ראיתי אנשים נחושים, זקנים שעמדו שם שלוש שעות: אנחנו לא הולכים עד שלא מצביעים", היא מספרת. היא הופתעה גם מאנשים שמעולם לא הצביעו והחליטו הפעם להגיע. "זאת הייתה הצבעה למען החברה הערבית, למען הילדים שלנו".
חוסרי מספר גם על מי שהחרימו בעבר את הבחירות מטעמים אידיאולוגיים ובחרו הפעם להשתתף. בעיניו, מעבר לתוצאה הפוליטית, ההתארגנות עצמה מעידה על שינוי ביכולת של החברה הערבית לפעול יחד ועל התחזקות המודעות הפוליטית שלה.
אבו אחמד, עזאם וחוסרי מזהירים מפני פירוש הנכונות להצביע ולהשפיע כוויתור על הזהות הפלסטינית או על דרישות לשוויון. אבו אחמד מדגישה שהרצון להשתלב בקבלת ההחלטות מלווה בשאלה באילו תנאים תתקיים השותפות ומה יידרש מהציבור הערבי.
"אנחנו גם רוצים להשפיע, אבל השאלה היא איך, באיזה אופן, ואיך לשמור על הזהות שלנו, על הגאווה שלנו כמיעוט ילידי בתוך מדינת ישראל", היא אומרת.
גם עזאם מסתייגת מהפרדה בין המאבק האזרחי לשוויון לבין המאבק הלאומי הפלסטיני. בעיניה, קידום שותפות ומדיניות שוויונית בתוך ישראל יכול לתרום להסדר מדיני, והתקדמות להסדר כזה יכולה לחזק את השוויון בתוך המדינה.
חוסרי מפנה ביקורת למפלגות מחנה השינוי, שלדבריו נמנעו במהלך הקמפיין מעיסוק בכיבוש ובאופק המדיני. הוא מצפה מהן להפגין כעת אומץ פוליטי, גם מול החשש מתגובת הציבור היהודי לשיתוף פעולה עם מפלגות ערביות. "אומץ זה לעשות דברים כשאתה מפחד גם", הוא אומר.
אחרי המאמץ להביא את הציבור לקלפיות, תחושת ההישג מלווה בחשש שהמפלגות היהודיות ימשיכו להדיר את נציגיו. עזאם אומרת שכבר בשיח שלאחר הבחירות היא מזהה נטייה לראות בממשלת אחדות פתרון מובן מאליו, בעוד האפשרות של ממשלה עם מפלגות ערביות או בתמיכתן ממשיכה להיתפס כבלתי לגיטימית.
היא מתארת גם הלך רוח מפוכח בקרב מצביעים: "אין לנו כל כך הרבה ציפיות. עשינו את שלנו, תרמנו את חלקנו, ומימשנו את הזכות שלנו. עכשיו שההנהגה הערבית תיקח את זה לאן שהיא חושבת שיהיה נכון".
בשאראת מזהיר שהמשך כהונת נתניהו אם מפלגות גוש השינוי יחליטו להחרים את המפלגות הערביות, ייצור אכזבה עמוקה בחברה הערבית. מבחינתו, הציבור התגייס כדי להביא להחלפת הממשלה, ואם המאמץ הזה לא יתורגם לשינוי בגלל סירובן של המפלגות היהודיות לשתף פעולה עם נציגיו, האחריות תהיה שלהן. הוא מגדיר אפשרות כזאת כ"בכי ממש לדורות".
אבו אחמד מבקשת מהמפלגות היהודיות להכיר במגוון הפוליטי בחברה הערבית, בלי לנסות לפצל בין נציגיה ולבחור עבורה מי מהם ראוי לשותפות. לצד זאת, היא מפנה דרישה גם לציבור היהודי המתנגד לממשלה: להפעיל לחץ למען שינוי, כפי שידע לצאת לרחובות במאבקים אחרים.
היא גם דוחה את הטענה שהאחריות לעליית הימין הקיצוני מוטלת על האזרחים הערבים שלא הצביעו בעבר. "מי שהביא את בן גביר זה הישראלים שהצביעו לו. זה לא חולוד, וזה לא החברה הערבית ולא הבדואים", היא אומרת.
מבחינתה, ההתגייסות לבחירות הוכיחה מה הציבור הערבי מוכן לעשות למען עתידו. השאלה שנותרה פתוחה היא אם המפלגות המבקשות להחליף את הממשלה יהיו מוכנות להכיר בו כשותף.
שקוף הוא כלי התקשורת העצמאי הגדול בישראל. פה תקראו עיתונות חוקרת, מעמיקה וביקורתית, בתחומי הון-שלטון-עיתון, עבודת הכנסת, משבר האקלים ועוד.
