מי כאן ציוני

לפני שנתחיל בניתוח תוצאות הבחירות ובשרטוט תרחישי העתיד, ראוי להתעכב על המסגור. ערוצי הטלוויזיה ותחנות הרדיו נותנים ידם למסגור הגזעני של הימין, כשהם מדברים על ממשלה "ציונית". כך לדוגמא מוריה אסרף קראה בערוץ 13 להקים ממשלת אחדות עם 90 מנדטים "ציוניים".

בכנסת הנכנסת אין 90 מנדטים "ציוניים". יש לפחות ארבע מפלגות שאינן ציוניות: הרשימה-המשותפת, רע"מ, יהדות-התורה וש"ס. גם חלקים ממפלגות הציונות-הדתית ועוצמה-יהודית אינם "ציונים" אלא שואפים להקים כאן מדינת הלכה (וגם במבחן הגיוס, רבים מהם משרתים שירות מקוצר, כמו בציבור החרדי).

מנהיגי גוש השינוי, שנותרו לאחר הבחירות עם חצי תאוותם בידם, נופלים גם כאן למלכודת שטומן להם פעם אחר פעם בנימין נתניהו. רובם מקבלים כמובן מאליו את השימוש בתיבה "ציונית" להגדרת הזכות להרכיב את הממשלה הבאה.

עליהם לצאת מיד במסע דומה לזה שמנהלים נתניהו, הליכוד והקואליציה שלו. אם המפלגות הערביות אינן זכאיות להשתתף במשחק הפוליטי שלאחר הבחירות בגלל שאינן ציוניות, חובה על ראשי גוש השינוי לגזור את אותה גזירה, ולהכילה גם על המפלגות החרדיות ועל חלק ממפלגות הציונות הדתית. אם דמגוגיה ומסע דה-לגיטימציה, אז עד הסוף.

אפשר להבין את חששם של איזנקוט, בנט ואפילו של גולן, להשתמש בטיעון הזה. עד כמה שזה נשמע מופרך, יש אצלם מי שמהרהרים באפשרות לחבור ליהדות-התורה על שבעת המנדטים שלה ואולי אפילו לש"ס. כמה ממנהיגי שתי המפלגות ועוד יותר כמה מרבניהם, הסבירו בפומבי את מיאוסם מנתניהו שלא הצליח לספק להם הסחורה של חוק ההשתמטות.

נכון, צירוף אחת או שתיים מהמפלגות החרדיות יהיה בבחינת הפרה בוטה של התחייבויותיהם מלפני הבחירות לחוקק את חוק הגיוס. אבל אם חפצי שלטון וחיים הם, ואם טובת עתידה של ישראל לנגד עיניהם, עליהם להחליט מה חשוב להם יותר.

האם ידבקו בטהרנות פוליטית ובהשלמה עם המבוי הסתום שמשמעותו המשך שלטונו של נתניהו, גם כראש ממשלת מעבר, לפרק זמן של לפחות שישה חודשים עד שיתקיים סבב בחירות חדש? או שמא יפעלו בתחכום שיאפשר להגיע לאיזושהי פשרה שתאפשר לרבע את המעגל ויפעלו להגיע לניסוח כלשהו שיאפשר להם להקים ממשלה עם המפלגות החרדיות?

אם יבחרו באופציה ב׳, הם יסבלו מכל העולמות. לא רק שהם ישרפו גשרים הפוליטיים בכך שימשיכו בהדרת 19 המנדטים של המפלגות הערביות ו-13 המנדטים של המפלגות החרדיות, הם יותירו את נתניהו בשלטון.

תוצאות הבחירות הוכיחו שוב כי ישראל היא מדינה מקוטבת ומשוסעת מבחינה פוליטית, עדתית, גיאוגרפית ותרבותית. האמת שאין בכך משום חידוש. גם בשיא כוחה, בהנהגת ראש הממשלה דוד בן גוריון, מפא"י ומפלגות השמאל לא קיבלו יותר מ-60 מנדטים, למעט הבחירות הראשונות ב-1949.

מאז, הגוש הזה (שמאל, מרכז, ליברלים, ימין מתון) ששמות מפלגותיו משתנות, נע בין 40 ל-50 מנדטים. כך ש-48 המנדטים של גוש השינוי משקפים, פחות או יותר, את מהלך היסטוריית הבחירות בישראל.

אך על מנהיגי הגוש גם להבין שהם הגיעו בבחירות אלה למיצוי כוחם – הרף העליון, וזאת בזכות אחוזי ההצבעה הגבוהים, והגעתם של עשרות אלפים מחו"ל שהגיעו להצביע כדי להציל את המולדת. ספק אם תהיה להם הזדמנות נוספת.

המטרה העליונה צריכה להיות להדיח את נתניהו מהשלטון, בכל מחיר פוליטי וחוקי. ולכן על איזנקוט ושותפיו – כן, גם ליברמן – לשלוט בכנסת ולהקים ממשלה. כל ממשלה.

שתהא זו ממשלה עם החרדים, או ממשלה דמוקרטית של שיתוף פעולה יהודי-ערבי או ממשלת מיעוט יהודית דמוקרטית, שתיתמך בידי המפלגות הערביות מבחוץ. אחרת מנהיגי הגוש ויותר משני מיליון ומאתיים אלף בוחריהם ימצאו עצמם עם ממשלת מעבר ימנית (ובחלקה אנטי ציונית…) עד לבחירות הבאות.

אם נתניהו יישאר בשלטון, זו תהיה בכיה לדורות.