ערכת שאלות לפוליטיקאים
ערכת שאלות לפוליטיקאים
רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר:
אמנם הבחירות מאחורינו, אך במקום לשקוע בספקולציות כיצד תיראה הקואליציה הבאה והממשלה העתידית, אפשר להביט לאחור ולראות איך נראתה מערכת הבחירות בשתי המפלגות הערביות ואז לשקוע בספקולציות כיצד תיראה הקואליציה הבאה
נקודת המוצא לא נראתה מבטיחה או מסעירה במיוחד. עם התעוררות חרושת השמועות על בחירות התייצבו ארבע המפלגות הערבית הגדולות והעלו לשיח הציבורי את השאלה החשובה – מי מהן הייתה אחראית האמיתית לנפילת ממשלת השינוי בשנת 2022.
ארבע שנים אחרי, זו עדיין נקודת המחלוקת המרכזית. חיש קל כולם הזכירו לנו נשכחות והחיו את המינוחים "תַחְ'וִין" ו"תַכּפִיר" (האשמה בבגידה והאשמה בכפירה בהתאמה). אבל בתחילת 2026 חל שינוי, שאחראי לו איש אלמוני מסח'נין בשם עַלי זְבֵּידַאת.
זבידאת הוא בעל רשת מרכולים מקומית שמאס בתשלום דמי החסות שארגון פשיעה מקומי כפה עליו. הוא הכריז כי בכוונתו לסגור את הרשת שלו ופתח בשביתה. המהלך הצית את רוח המחאה ברחוב הערבי שבשיאה התייצבו ראשי ארבע המפלגות והודיעו כי הפילוג מאחוריהן, והם נענים לקריאת הרחוב ובכוונתם לפעול לאיחוד מלא ביניהם.
הם אף התחייבו למהלך פומבית בחתימתם ונראה היה כי הארבעה, שלא סובלים, או לכל הפחות, לא מעריכים יותר מדי אחד את השני, סינדלו את עצמם בצורה בלתי הפיכה. חודש לאחר מכן הגיעה מלחמת "שאגת הארי" ונראה היה שמהלך האיחוד נשכח כלא היה.
בשלהי האביב ותחילת הקיץ פנו ארבע הרשימות לבחירת נציגיהן לכנסת. בשלב הזה כבר היה ברור כי הריצה תהיה בשני ראשים – רע"מ של מנסור עבאס והמשותפת, או כפי שהיא נקראת "המשותפת המשולשת", אולי כדי להבהיר שלא כולם בעד אחדות השורות.
חייבים להודות כי התוצאות הבהירו שוב עד כמה מדובר במאגר אנשים משכילים ומרשימים, בעלי תארים מתקדמים, רופאים, משפטנים, חוקרים ואנשי אקדמיה. רק תחשבו על כך שהמפלגה היחידה שבראשה עומד פרופסור היא המשותפת בהנהגת יוסף גבארין (ושלום לפרופ' ירון זליכה). לנוכח הרדידות הכללית ברמה האישית והמקצועית שמאפיינת את הכנסת ה-25 וקודמותיה, הדבר מעורר הערכה.
אבל לא הכל היה ורוד. תוצאות הבחירות המקדימות במפלגות הבהירו שני דברים: ראשית, הנשים נדחקו לאחור. אם בכנסת הקודמת ראינו דמויות מרשימות כמו עאידה תומא-סלימאן ואימאן ח'טיב-יאסין, תוצאות הבחירות המקדימות הציבו נשים במקומות ספק ריאליים. לבסוף, עליית אחוזי ההצבעה בחברה הערבית הביאה לכנסת דמויות נשיות חדשות כמו הסוציולוגית ד"ר מהא כרכבי-סבאח ואשת החינוך ד"ר נִהַאיַה ושאחי.
שנית, הבחירות אישרו שוב את הטענה שהזירה הפוליטית הערבית היא מועדון סגור. בניגוד למתרחש בחברה היהודית, בחברה הערבית אין ממש סיכוי לכניסה לכנסת של כישרונות בולטים וכוכבים חדשים שאינם בשר מבשרו של המנגנון בארבע המפלגות. באופן פרדוקסלי, נראה כי הכוכב הבולט החדש והדמות המפתיעה בזירה הערבית היה יואב סגלוביץ'…
חובבי הטריוויה אוהבים לציין כי בכנסת ה-26 יכהן הח"כ הראשון שנולד במאה ה-21. מדובר ביונתן שלו ממפלגת "ביחד", יליד שנת 2002. גם לחברה הערבית יש ח"כ לעתיד שמאייש את משבצת "נציג הדור הצעיר"; מדובר באחמד דראושה בן ה-37. צעיר? תלוי בעיני המתבונן.
לוואקום הזה נכנסו שחקנים חדשים בדמות "מקום לכולנו", הילדים הרעים של הפוליטיקה הערבית. מבקריהם טענו כי מלכתחילה לא התכוונו לרוץ עד הסוף ומטרתם הייתה לזכות בשריון באחת משתי המפלגות. יחד עם זאת, הם הצליחו להרעיד קלות את השלולית הפוליטית כשהציגו חזון צעיר לצד שותפות יהודית-ערבית אמיתית, ולא עלה תאנה כמו עופר כסיף או תעודת ביטוח יהודית כמו סגלוביץ'.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
אם כבר הזכרנו את דראושה, מדובר בבנו של חה"כ המנוח עבד אל-והאב דראושה. איש מפלגת העבודה שפרש ממנה והקים את המפלגה הדמוקרטית הערבית (מד"ע), שלימים הפכה לפלטפורה שדרכה ייכנס ד"ר אחמד טיבי לחיים הפרלמנטריים.
אין זה נדיר לראות בכנסת "בנים של", עיינו ערך משפחות בגין, דיין, לפיד, שרון, הרצוג, אולמרט, מרידור ו… שכחתי מישהו? ברם בפוליטיקה הערבית זה לא קורה. למיטב ידיעתי זהו המקרה הראשון שבו "בן של" מצטרף למערכת.
כן, חובבי הטריוויה הפוליטית, חה"כ לשעבר ע'דיר כמאל-מריח מהמפלגה המנוחה "כחול-לבן" הייתה נכדתו של חה"כ זידאן עטשי מ"שינוי". אבל בסיכומו של דבר נאמר לזכותה של החברה הערבית כי היא לא הצמיחה שושלות פוליטיות.
לטעמי, הרגע המכונן של הבחירות התרחש בשבת, ה-10 באוקטובר. לאחר עוד סוף שבוע של סקרים שהציגו את הידוע מראש – אין לאף גוש רוב מוחלט ללא המפלגות הערביות – יצאה רע"מ בסדרת פרסומים שבמרכזה האמירה: רק הצבעה לרע"מ תפיל את נתניהו.
רע"מ אמנם כבר חזרה והכריזה כי בכוונתה להצטרף לקואליציה העתידית, אך החידוש הפעם היה "תג המחיר" שהוצמד להבטחה: מכיוון שהסקרים מעניקים לגוש האופוזיציה 53 מנדטים, רע"מ רוצה 8 מנדטים.
עד לאותו רגע המשותפת הסתפקה באמירה הכללית והפושרת למדי: "אנחנו נעשה דברים שלא עשינו בעבר" (אמירה שהזכירה לי את הסיפור על הרשל'ה שאיים לעשות את מה שאבא שלו עשה). במוצאי אותה שבת הבטיחה המשותפת נאום מיוחד של יוסף ג'בארין, שאכן היה מעניין – נאום "רשת הביטחון".
ג'בארין התחייב כי המשותפת תספק רשת ביטחון לכל קואליציה שתדיח את נתניהו. לכאורה מה הרבותא? הרי איימן עודה אמר דברים דומים כבר ב-2019, ערב הבחירות לכנסת ה-22 בראיון המפורסם לנחום ברנע והדגים זאת הלכה למעשה בכנסת ה-23 כשהוביל (שלא לומר הכריח) את כל מרכיבי הרשימה המשותפת לתמוך בהענקת המנדט להרכבת הממשלה לבני גנץ.
אבל הפעם מדובר היה באירוע שונה. ראשית, המשותפת ספגה סטירות לחי מצלצלות מהממסד הפוליטי הישראלי: סמי אבו שחאדה, ראש מפלגה באיחוד, נפסל מלהתמודד לכנסת ע"י כל המפלגות היהודיות (ובהמשך יצא מהמשחק הפוליטי בהמלצת נשיא בית המשפט העליון).
בנוסף, ועדת הבחירות המליצה לפסול את כל המפלגות הערביות, מהלך שנעצר רק בבג"ץ. במקביל, כל מי שראה עצמו מועמד לתפקיד ראש הממשלה הכריז כי אין בכוונתו להישען על המפלגות הערביות. כלומר, המפלגות ששואפות להחליף את נתניהו שלפו מספריים וגזרו את רשת הביטחון עוד טרם נפרסה.
יתר על כן, בתוך הזירה המפלגתית הערבית אין להשוות את מעמדו של איימן עודה למעמדו של ג'בארין. האחרון הוא אכן פרופסור מוערך למשפטים, אבל לא דמות כריזמטית או בעלת חזון במידה שמשתווה לעודה. ואולי דווקא מכאן מקור יכולתו להוביל את מהלך רשת הביטחון.
דווקא הוא ודווקא המשותפת החבולה בחרו מיוזמתם, שבועיים וחצי לפני הבחירות, להכריז על מתן רשת ביטחון, ולמעשה לוותר על קלף חזק במו"מ עתידי. אמנם היה בנאום ניסיון לבדל את המשותפת מרע"מ, שגם התחייבה למהלך דומה ואפילו לכניסה לקואליציה, אבל אי אפשר להמעיט או לזלזל במהות הצעד ובמשמעותו.
בהערת אגב נציין כי רע"מ ניסו להילחם בהצהרה. מצד אחד, טענו שם כי זאת ההוכחה שדרכו של עבאס היא הדרך הנכונה והוא היה הראשון לזהות כי זה המהלך המתבקש, ומצד שני תקפו את החולייה החלשה במהלך ופקפקו בנכונות בל"ד ללכת עד הסוף בתמיכתה בקואליציה. אבל הקו הזה לא הפך להיות מרכזי בשיח הבחירות הערבי.
בשורה התחתונה, המשותפת ורע"מ הבטיחו לתמוך בקואליציה שתדיח את נתניהו. ההכרזה הזאת בצירוף תוצאות הבחירות בחברה הערבית הן המהלך שובר השוויון שכולם תרים אחריו.
סרטונים מלאכותיים שנוצרו ב-AI היו הרעה החולה של מערכת הבחירות הזאת. באופן מפתיע, או לא, שתי המפלגות הגדולות במחנה כמעט ונמנעו מלהציף את הרשת בסרטונים כאלה. יוצא דופן היה ד"ר אחמד טיבי, שניהל דו-קרב ילדותי של סרטונים וממים עם נתניהו, בעצמו יצרן תוכן ילדותי באותה רמה.
לזירה הצטרף בחדווה גם חבר מפלגתו, אחמד דראושה (נציג הצעירים או לא נציג הצעירים?). בכך הוכיח טיבי בפעם המי יודע כי הוא ומפלגתו הם התוצר הכי ישראלי בפוליטיקה הערבית.
היישוב "נוף הגליל" הוקם בשנות החמישים של המאה ה-20, בניסיון למנוע את התפשטות הישובים הערביים בגליל ולהבטיח את יהודיותו. אולם לא זאת בלבד שהקמתו לא מנעה זאת, אלא שיותר ויותר תושבי היישובים הערביים הסמוכים החלו לעבור לעיר החדשה, בחיפושם אחר איכות חיים או סתם דירה בבניין עם מעלית ואינטרקום.
כדי להילחם בתופעה הזאת אפילו שינו את שם העיר (קודם קראו לה "נצרת עילית"), ועוד לפני כן עודדו התיישבות יהודית, כלומר עולים חדשים מבריה"מ לשעבר, חרדים (כי המחירים היו זולים) וגרעינים תורניים (כדי להמשיך ולהילחם למען הייהוד), לצד נקיטה במהלכים סמליים כמו קיבוע דגל ישראל בסדר גודל צפון קוריאני בכניסה לעיר.
למרות הכל, הפכה נוף הגליל להיות אבן הראשה ומעבדת המבחן לזירה הפוליטית הערבית בארץ. בבחירות המוניציפליות של שנת 2008, נוסדה בעיר הרשימה המשותפת הראשונה. בראשה עמדו איש בל"ד, ראא'ד ע'טאס (האח של הח"כ מבריח הטלפונים) וד"ר שוכרי עֲוֲאוְדה, איש חד"ש ורופא משפחה.
בנימה אישית אציין כי שיערתי שעואודה הוא זה שיחליף את איימן עודה בהנהגת חד"ש, אבל כנראה שאחרי מהפכן כמו עודה, הגיעה הריאקציה בדמות ג'בארין. עואודה וע'טאס לא נרתעו מלשתף פעולה בקואליציה עם ראש העיר המנוח, איש הליכוד שמעון גפסו ומחליפו, איש ישראל ביתנו, רונן פלוט. שיתוף הפעולה הזה – רשימה משותפת והצטרפות לקואליציה של ראש עיר ימני – חזר על עצמו גם בלוד (בהצלחה מצומצמת יותר).
במשך שנים הייתה רשימת הליכוד המפלגה הגדולה ביותר בבחירות לכנסת בנוף הגליל, בפער מרשים מיתר המתמודדות. אלא שבבחירות השנה ניצבה הרשימה המשותפת בראש עם 31% מהמצביעים. הליכוד הגיעה רק למקום השני ובפער של 10 אחוזים.
חשבו על זה בפעם הבאה כשתשמעו את ביטוי "התוכנית לייהוד…" ביחס למקום גיאוגרפי כלשהו.
מבלי שנשים לב זו הייתה מערכת הבחירות השלישית ברציפות שמוכרעת בקולו של הבוחר הערבי. הבחירות לכנסת ה-24 הוכרעו כשרע"מ בחרה להתנתק מהמשותפת, להסתכן לראשונה בריצה עצמאית ובסופו של דבר להתחבר לממשלת השינוי.
הבחירות לכנסת ה-25 הוכרעו כשבל"ד חזרה על המהלך העצמאי, נכשלה ולא עברה את אחוז החסימה (לצד מרצ). בבחירות הנוכחיות לכנסת ה-26 ברור ש-19 המנדטים של המפלגות הערביות הן שובר השוויון. טעות לחשוב שהנבחרים הערביים נמצאים בכיסו של השמאל הישראלי, בעיקר כי אין שמאל ישראלי. אלה מנדטים ריאליים שבמצבים מסויימים לא יירתעו מלשתף פעולה אפילו עם "הימין הרך". ההכרה בכך אמורה להיות רגע מטלטל בפוליטיקה הישראלית.
הטלטלה היא גם מנת חלקו של הרחוב הערבי, אבל מכיוון אחר; בשיח שמתנהל בקרב הפעילים הפוליטיים והאליטה האינטלקטואלית עולים דימויים שמתייחסים לתוצאות הבחירות האלה בשורה אחת לצד יום האדמה או אירועי אוקטובר 2000. במילים אחרות, אירוע היסטורי ומעצב תודעה, שלמרבה המזל לא הסתיים בהרוגים ובלוויות.
האם הממסד המפלגתי-פוליטי ישכיל להכיל או להגיב נכון לשיח הזה? בינתיים, הניסיונות להפעיל את השב"כ כדי לפסול את ההצבעה ברחוב הערבי מצד הממשלה היוצאת יחד עם חוסר ההסכמה לשיתוף פעולה מצד הגוש השני מוכיחים את ההיפך.
שלומי דסקל הוא חוקר תקשורת ומדיה בחברה הערבית
שקוף הוא כלי התקשורת העצמאי הגדול בישראל. פה תקראו עיתונות חוקרת, מעמיקה וביקורתית, בתחומי הון-שלטון-עיתון, עבודת הכנסת, משבר האקלים ועוד.
