איומי הפיטורים של מפעל רותם אמפרט: ציניות תאגידית על חשבון הנגב

שוב זה קורה. במחזוריות צפויה, כמו פריחת האביב או נדידת הסתיו, הנהלת מפעל רותם אמפרט (ICL) שולפת את הנשק הישן, המוכר והציני ביותר בארגז הכלים שלה: איום בפיטורים המוניים. אלפי משפחות בנגב נאלצות שוב לשבת סביב שולחן החג בחרדה קיומית לגבי פרנסתן.

הסיבה הרשמית? מוסדות התכנון והרגולטורים מעזים, סוף סוף, לדרוש מהמפעל לעמוד בסטנדרטים סביבתיים בסיסיים ולטפל בהררי הפסולת החומצית והרעילה שהוא מייצר. תגובת המפעל היא אולטימטום: אם לא תתנו לנו לזהם ולאחסן את הפסולת החומצית כרצוננו, נסגור את השאלטר ונשלח את העובדים הביתה.

הנרטיב שהמפעל מנסה לטפח בכתבות היח"צ שלו ברור: המדינה ה"ירוקה והמנותקת" חונקת את התעשייה ומפקירה את עובדי הפריפריה. אלא שהמציאות, כפי שעולה מן המספרים, הפוכה לחלוטין. זה אינו משבר כלכלי, אלא מקרה קלאסי של סחטנות וכוחנות תאגידית.

כדי להבין את גודל האבסורד, די להביט בנתונים. חברת האם של המפעל, קבוצת ICL – לשעבר כימיקלים לישראל – שבשליטת המיליארדר עידן עופר, היא מכונת רווחים משומנת. רק לאחרונה היא דיווחה על הכנסות של 7.2 מיליארד דולר, כ-26 מיליארד שקלים, ועל רווח תפעולי של מאות מיליוני דולרים. במקביל חולקו לבעלי המניות דיבידנדים בהיקף של 224 מיליון דולר.

ומה מקבל הציבור הישראלי, ובעיקר תושבי הנגב, מאותו מפעל? רותם אמפרט מככב בעקביות בראש "הרשימה האדומה" – מדד המפעלים המזהמים ביותר בישראל של המשרד להגנת הסביבה.

הציבור כבר שילם את המחיר ב"אסון נחל אשלים" בשנת 2017: צונאמי של כ-100 אלף מ"ק של חומצה רעילה, שקרע את מדבר יהודה, הרג חיות בר וסגר שמורת טבע שלמה בפני מטיילים במשך שנים. והוא ממשיך לשלם אותו בפליטות קבועות של חומרים מסוכנים ומסרטנים לאוויר הנגב ובחשש הכבד מזיהום מי התהום.

לחברה יש כסף. יש לה מיליארדים. הבעיה אינה היעדר יכולת כלכלית למצוא פתרונות אחסון בטוחים וידידותיים לסביבה לפסולת החומצית שלה. הבעיה היא שהנהלת החברה מעדיפה לנתב את המיליארדים האלה לדיבידנדים, במקום להשקיע אותם בהגנה על בריאותם של תושבי ערד, דימונה והיישובים הבדואיים באזור.

הניסיון של רותם אמפרט להציג את פעילי הסביבה ואת מוסדות התכנון כאויבי העובדים הוא מניפולציה זולה. אנחנו, פעילי הסביבה ותושבי האזור, עומדים לצד העובדים; פרנסתם חשובה ויקרה לנו. מי שבאמת מפקירה את העובדים ומסכנת את עתידם היא הנהלת החברה, שמסרבת בעקביות להתאים את המפעל למאה ה-21 ולעבור לתעשייה נקייה ובת-קיימא.

רותם אמפרט מפיק את רווחיו ממשאבי הטבע של כולנו – מהפוספטים של הנגב, השייכים לציבור הישראלי. המינימום הנדרש מחברה שמפיקה מיליארדים מאדמת המדינה הוא לא להרעיל את תושביה, ולא להחזיק את עובדיה כבני ערובה בכל פעם שנדרש ממנה לפעול כדין.

לאחרונה, בפסק דין שניתן לפני חודשיים בעתירה שהחברה להגנת הטבע שותפה לה, התייחס השופט גדעון גד להפרות החוזרות ונשנות מצד רותם אמפרט:

"התנהלות זו, שיש בה משום הצבת מוסדות התכנון בפני עובדות מוגמרות, מעוררת אי נוחות רבה. היא עשויה להיראות על פניה, כמתן פרס למי שלא עמד בלוחות הזמנים שנקבעו לו בתוכניות קודמות, אשר לא קיים את הוראות הדין בעבר, ואשר מבקש הקלות מתוך אינטרס כלכלי גרידא תוך שימוש 'באיום' התעסוקתי ככלי לחילוץ אישורים בדיעבד, וצמצום משקל אינטרס ההגנה על הסביבה ועל מקורות המים".

אסור למוסדות התכנון ולממשלה למצמץ מול האיומים האלה. כניעה לסחטנות הנוכחית פירושה מתן רישיון להמשך זיהום הנגב. על המדינה להבהיר ל-ICL: אם אינכם מסוגלים לנהל מפעל בלי לסכן את בריאות הציבור ובלי לאיים בפיטורים, החזירו את הזיכיון למדינה.

הנגב לא חייב לבחור בין פרנסה לבריאות ולסביבה. מגיע לנו גם וגם.

הכותב הוא תושב הנגב המערבי, נשוי ואבא לשני אוהבי טבע, ומנהל מרחב דרום – שותפויות בחברה להגנת הטבע