ערכת שאלות לפוליטיקאים
ערכת שאלות לפוליטיקאים
רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר:
רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר:
בכנסת ה-25 מכהנים 120 חברי כנסת, ובהם עורכי דין, כלכלנים, אנשי חינוך וגנרלים – אך אף לא אדריכל אחד. הפעם האחרונה שבה אדריכל כיהן כחבר כנסת הייתה ב-1999, בכנסת ה-15, כאשר אהוד ברק היה ראש הממשלה. גם אז נמשכה כהונתו שבועיים בלבד.
מאז חלפו יותר מ-25 שנה. מאות אלפי דירות אושרו, תוכניות מתאר ארציות התקבלו ותקציבי עתק הועברו לתחבורה – בלי שאדריכל, מתכנן ערים או מומחה לאקלים יוכל לבחון את המהלכים האלה מתוך הכנסת ולשאול שאלות מקצועיות הנוגעות לתכנון.
גם בוועדות הכנסת הנוכחיות אין אדריכלים, מתכנני ערים או מומחי אקלים. את תוצאותיו של החסר הזה אפשר לראות בכל מקום: בפקקים, בחום העירוני ובחשבון הבנק של כל אחת ואחד מאיתנו. אין בכנסת מי שיתריע מפני תכנון שעלול להפוך את ישראל למעין בסיס צבאי: כבישים רחבים, חניונים בזבזניים וכמעט אפס צל.
מאפיין נוסף של הכנסת היוצאת הוא תת-הייצוג של נשים. מתוך 120 חברי הכנסת, רק 31 הן נשים – כ-26% מחברי וחברות המשכן. בוועדת הפנים והגנת הסביבה מכהנות רק ארבע נשים מתוך 19 חברים וממלאי מקום. בוועדת הכספים אין אף אישה. כך, החלטות המשפיעות ישירות על האקלים, התחבורה והאנרגיה מתקבלות כמעט כולן בידי גברים.
לפי נתוני המשרד לשוויון חברתי וה-OECD, נשים מרוויחות בממוצע 15% פחות מגברים ועדיין אחראיות ל-70% מעבודות הבית. בפועל, פירוש הדבר הוא שהן תלויות יותר בתחבורה הציבורית, הולכות יותר ברגל עם ילדים קטנים ועגלות ונמצאות יותר בבית בשעות החום.
אלא שהתכנון בישראל מותאם במידה רבה לגבר שנוסע ברכב פרטי. בתחנות אוטובוס רבות אין צל, שבילי ההליכה אינם בטוחים, ומרפאות, מעונות וגני ילדים אינם תמיד נמצאים במרחק הליכה. גם ב-2026, תוכניות מתאר חדשות נכתבות לפי תקני חניה לרכב פרטי, בלי חובה מספקת לתכנן שבילי אופניים, להבטיח הצללה או ליצור עירוב שימושים.
התכנון הזה, לצד תחבורה ציבורית שאינה מספקת, מוביל לכך שבפריפריה 87% ממשקי הבית מחזיקים יותר משני כלי רכב. זו אינה בהכרח בחירה. זהו תכנון לקוי שמאלץ אותנו לזהם יותר, ומשית על הציבור מעין מס נוסף.
לפי מרכז המחקר והמידע של הכנסת, משק בית בפריפריה מוציא בממוצע 32.5% מהכנסתו על דיור ותחבורה. במטרופולינים שבהם קיימים תחבורה ציבורית ועירוב שימושים, שיעור ההוצאה עומד על כ-24%. מדובר בפער של 1,400-1,600 שקל בחודש – ההבדל שבין מינוס לחיסכון.
כאשר מאשרים בנייה של שכונה חדשה, לא תמיד שואלים: איפה יהיו גני הילדים? איפה המרפאות? האם יהיה בטוח ללכת ברחוב בלילה?
בחדרי התכנון חושבים בקילומטרים, ביחידות דיור ובמספר כלי רכב – ולא באנשים. כשלא שואלים כיצד הולכים ברחוב עם עגלה או איפה אפשר למצוא צל בחודש יולי, מקבלים שכונות שמתרוקנות מחיים בקיץ.
לכן אני מתמודד בפריימריז של הדמוקרטים. לא רק כדי "לשתול עצים", אלא כדי שיהיה בכנסת מי שמבין כיצד המרחב הבנוי פועל לפני שמחוקקים ומקבלים החלטות בענייני תכנון. דרושה בכנסת גישה שמעמידה את האדם במרכז – ובמיוחד את מי שקולם נשמע פחות. חברה מתוקנת נמדדת גם באופן שבו היא מתייחסת לחלשים ביותר בתוכה.
במאה הימים הראשונים יש לקדם ארבעה צעדים לתכנון נכון יותר:
יש לחייב כל תוכנית חדשה הכוללת יותר מ-500 יחידות דיור לעבור מבחן פשוט: האם אפשר להגיע ברגל מנקודות שונות בשכונה לגן הילדים, לסופר ולמרפאה בתוך 15 דקות – גם בקיץ, בצל, עם עגלה או בכיסא גלגלים?
אם התשובה שלילית, התוכנית לא תאושר.
יש לתקן את הנחיות מינהל התכנון ומשרדי האוצר והתחבורה, כך שבכל תוכנית בניין עיר ובכל תוכנית מתאר ארצית או מקומית חדשה תינתן עדיפות להולכי הרגל.
תחבורה ציבורית ושבילי אופניים צריכים להופיע בראש סדר העדיפויות, לפני תכנון כבישים ותשתיות לרכב פרטי. אין לאשר תוכנית חדשה בלי הצללה, חיבור לתחבורה ציבורית ועירוב שימושים במרחק הליכה.
מאז שנחקק חוק התכנון והבנייה ב-1965, נוספו לו 117 תיקונים והתאמות. החוק הקיים אינו מדבר בשפתו של משבר האקלים ואינו נותן משקל מספק לתחבורה ציבורית, להצללה וליכולת להתנהל בלי רכב פרטי.
נדרש חוק חדש שיחייב בכל תוכנית עירוב שימושים, הצללה ונגישות לתחבורה ציבורית בתדירות ראויה – עוד לפני שקובעים את מספר מקומות החניה.
בכל פרויקט הכולל יותר מ-100 יחידות דיור, יש לקבוע כי לפחות 30% מהדירות יהיו בשטח של עד 70 מ"ר נטו. דירות אלה יהיו פטורות מחניה וממ"ד.
כיום נבנות בעיקר דירות של ארבעה וחמישה חדרים, בין היתר בשל שיקולי רווחיות. התוצאה היא שזוגות צעירים, רווקים, גרושים, קשישים והורים יחידניים מתקשים למצוא דירות שמתאימות לצורכיהם וליכולתם הכלכלית. דירות קטנות במרכזי הערים הן מרכיב חשוב בפתרון משבר הדיור ומשבר התחבורה גם יחד.
המשבר שעומד לפתחנו אינו רק משבר אקלים – הוא גם משבר תכנון. כשאין סביב שולחן קבלת ההחלטות אנשי מקצוע שמבינים כיצד המרחב משפיע על חיי היומיום, כולנו משלמים: באוויר שאנחנו נושמים, בזמן שאנחנו מבזבזים בפקקים ובכסף שיוצא מכיסנו.
כאשר נשים את האדם במרכז התכנון, כולנו נרוויח.
אבישי ליכטנשטיין הוא אדריכל, פעיל סביבתי ומועמד לפריימריז של מפלגת הדמוקרטים
שקוף הוא כלי התקשורת העצמאי הגדול בישראל. פה תקראו עיתונות חוקרת, מעמיקה וביקורתית, בתחומי הון-שלטון-עיתון, עבודת הכנסת, משבר האקלים ועוד.
