מדיניות ההפרדה בישראל קיבלה הכשר חוקי ורשמי

לא קל להיות אישה בישראל של 2026. כמעט מדי יום מתפרסמת עוד ידיעה שמסמנת לנשים היכן מותר להן להיות, כיצד ראוי שיתלבשו, לצד מי מותר להן ללמוד ובאילו תנאים יוכלו להשתתף במרחב הציבורי.

כל אירוע בפני עצמו עשוי להיראות קטן, נקודתי ואפילו מוצדק בשם "התחשבות", "צניעות" או "בחירה". אבל כשמחברים את הנקודות מתגלה תמונה אחרת: ההפרדה כבר אינה חריגה. היא הופכת למדיניות.

בשבוע שעבר אישרה הכנסת בקריאה שנייה ושלישית חוק המאפשר למוסדות להשכלה גבוהה לקיים מסלולי לימוד נפרדים לנשים ולגברים גם בתואר שני ושלישי (דוקטורט). בכך קיבלה ההפרדה המגדרית הכרה מפורשת בחוק – דווקא באקדמיה, מוסד שאמור להתבסס על חופש הדעה והמחשבה, פלורליזם ושוויון.

יממה בלבד לאחר אישור החוק להרחבת ההפרדה המגדרית באקדמיה, שר החינוך הורה למועצה להשכלה גבוהה להתכנס ולדון ביישומו. זאת, אף שהמל"ג טרם קיימה דיון מסודר בהשלכותיו האקדמיות והתקציביות. המהירות שבה החל קידום החוק מלמדת שלא מדובר במהלך הצהרתי בלבד. החשש גובר, נוכח העובדה שהחוק אינו מוגבל לחרדים בלבד, אלא מאפשר לקיים מסלולים נפרדים מטעמי דת ואף מכשיר במוסדות מסוימים הפרדה מחוץ לכיתות הלימוד. כלומר, ההפרדה אינה רק מתרחבת במעלה סולם התארים, אלא עשויה להתפשט גם לקהלים ולמרחבים נוספים. הדחיפות הזאת מחזקת את החשש שהרחבת ההפרדה לתארים מתקדמים אינה סוף המהלך, אלא רק תחילתו.

לאקדמיה תפקיד מרכזי בעיצוב החברה. היא אחד השערים שדרכם מגיעים לעמדות של הנהגה, מחקר וניהול, ובה נצברים ידע, מעמד, קשרים, סמכות ולגיטימציה. לכן הפרדה בתארים מתקדמים אינה מסתכמת בשאלה מי יושבת לצד מי בכיתה. היא מציבה חסם נוסף בפני נשים בדרכן למוקדי הכוח העתידיים של ישראל.

לאחרונה השתמשתי בשיחה עם חברה במונח "משטור נשים". היא נרתעה. המילה נשמעה לה קיצונית. אבל משטור אינו מתחיל בהכרח באיסור גדול ודרמטי. הוא מתחיל הרבה קודם: ברגע שבו ילדה לומדת שהלבוש שלה דורש פיקוח; כשנערה נדרשת להתחשב באופן שבו גופה משפיע כביכול על אחרים; וכשאישה בוגרת מגלה שוב ושוב שנוכחותה במרחב המשותף היא עניין שיש להסדיר.

לכן הוויכוח על הפרדה מגדרית באקדמיה הוא חלק משאלה רחבה הרבה יותר: מה קורה לחברה שמתרגלת לכך שנשים הן אלה שנדרשות לזוז, להתכסות, להיפרד, לפנות מקום או להיעלם?

כאשר נשים נדרשות שוב ושוב להתאים את עצמן – לעבור מקום, ללמוד בנפרד, להיעדר ממרחבים מסוימים או לוותר על השתתפות – לא מדובר עוד באוסף מקרי של אירועים. וכאשר הדפוס הזה מקבל גיבוי של חקיקה, תקנות, נהלים והחלטות של מוסדות כמו האקדמיה, הצבא והרשויות המקומיות, הוא הופך מנורמה חברתית למנגנון מוסדי.

מאבק על זהותה של המדינה

כדי להבין כיצד הגענו עד הלום, צריך להכיר בכך שהמאבק המתנהל בישראל אינו רק על "כללי המשחק" המשפטיים, אלא גם על עצם זהותה של המדינה. גורמים דתיים ולאומניים במערכת השלטונית מקדמים חזון שבו הזהות היהודית-דתית גוברת על הערכים הדמוקרטיים והליברליים. במסגרת החזון הזה, מעמדן של נשים הופך לקו חזית מרכזי: הגדרה מחדש של מקומן במרחב הציבורי והמשפטי משמשת כלי לעיצוב מחדש של החברה כולה על בסיס זהות דתית-לאומנית.

הפרדה אינה מתקיימת בחלל ריק. כשהיא מתמסדת במערכת שיחסי הכוח בה אינם שוויוניים מלכתחילה, היא משפיעה על מי נוכחת במרחב, מי נראית בו, מי רשאית ללמד ומי מגיעה בסופו של דבר לעמדות של סמכות והשפעה. כך עלולה ההפרדה להפוך ממנגנון של חלוקה למנגנון של הדרה, המצמצם בהדרגה את נוכחותן של נשים בחיים הציבוריים ופוגע גם בהזדמנויות התעסוקה ובפרנסתן.

לכך מתקשר המושג "הכחדה סימבולית": מצב שבו קבוצה אינה חייבת להיעלם מן החברה כדי להיעלם מן התודעה הציבורית. די בכך שהיא מיוצגת פחות, נראית פחות ונוכחת פחות במקומות שבהם החברה מספרת לעצמה מי חשוב, מי שייכת ומי ראויה להיזכר.

אנחנו מכירות את התופעה הזאת גם מהמרחב העירוני. הרחובות, הגשרים, הכיכרות והאנדרטאות שלנו מנציחים בעיקר גברים. נשים חיו כאן, יצרו, הנהיגו ופעלו, אך הזיכרון הציבורי אינו משקף את חלקן. כשילדה הולכת בעיר שבה כמעט כל השמות שעל השלטים הם שמות של גברים, היא מקבלת שיעור סמוי אך עקבי בשאלה מי נתפס כמי שעשה את ההיא-סטוריה – ומי לא.

הנפרד אינו שווה

כאשר המדינה מעניקה לגיטימציה להפרדה דווקא באקדמיה, מוסד שאמור להתבסס על שוויון ועל חופש אקדמי, היא משרטטת מחדש את גבולות הנורמה הציבורית. החיבור בין האקדמיה, הפוליטיקה והמרחב הציבורי אינו מקרי. בכל אחת מהזירות הללו נשאלת אותה שאלה: מי רשאית להיות נוכחת במרחב המשותף, מי מקבלת גישה למוקדי הכוח ומי נכתבת אל תוך הזיכרון הציבורי.

מחקרים מראים כי "נפרד" אינו בהכרח "שווה". במערכות שבהן הכוח אינו מחולק באופן שוויוני, הפרדה עלולה לשמר ואף להעמיק את אי-השוויון הקיים. הפגיעה אינה מתבטאת רק בייצוג, במשאבים או בהזדמנויות, אלא גם ביצירת היררכיה של כוח ופגיעוּת. קבוצות הנמצאות בעמדה פחות שוויונית חשופות יותר להדרה, לאפליה גלויה וסמויה , ולפגיעה בזכויותיהן.

הדרה אינה אירוע בודד, אלא תהליך מצטבר. נשים, מיעוטים אתניים ומהגרים אינם נפגעים משום שהם חלשים מטבעם, אלא משום שמבנים חברתיים ומוסדיים מציבים אותם בעמדות שבהן יש להם פחות כוח, פחות הגנה ופחות יכולת להשפיע. כאשר ההדרה נמשכת ומתקבעת, היא עלולה לנרמל את התפיסה שחייהם, קולם, וזכויותיהם של מי שנמצאים בשולי החברה חשובים פחות.

להדרה הזאת יש משמעות פוליטית ישירה. הצבא, האקדמיה, מערכת המשפט והמרחב הציבורי הם מוסדות שבהם נצברים ידע, מעמד, קשרים וסמכות. כאשר נוכחותן של נשים בהם מצטמצמת, מצטמצמת גם נגישותן לעמדות שבהן נקבעים סדרי העדיפויות ומעוצבים כללי המשחק.

כך נוצר מעגל המזין את עצמו: נשים מודרות ממוקדי כוח, הייצוג שלהן בקבלת ההחלטות נותר נמוך, ובהיעדר ייצוג מספק קל יותר לקדם מדיניות שמעמיקה את הדרתן.

בסופו של דבר, הרחבת ההפרדה המגדרית, שיח ה"צניעות" הממשטר, הרחבת סמכויות בתי הדין הרבניים וההתערבות בגופן ובזכויותיהן של נשים – מלבוש ועד זכויות רבייה – אינם אירועים נפרדים. הם חלק ממהלך פוליטי רחב המבקש לעצב מחדש את זהותן של המדינה ושל החברה הישראלית. אם לא נעצור אותו עכשיו, הוא עלול לפרק את החברה הישראלית ולהותיר אחריו מדינה פחות שוויונית ופחות דמוקרטית.

דורית דריה שמואלי היא חוקרת מגדר ופוליטיקה באוניברסיטה הפתוחה