הפרדה מגדרית היא לא בטבע שלנו

הכפייה הדתית בישראל כבר מזמן אינה מסתפקת בבתי הכנסת. היא נכנסת לאקדמיה באמצעות הפרדה מגדרית, לבתי הספר דרך עמותות שמבקשות "לקרב", לצבא באמצעות דחיקת נשים ולמרחב העירוני דרך דוכנים, אירועים, שילוט והשתלטות על מבנים ציבוריים.

עכשיו היא מבקשת להיכנס גם לטבע – לנחלים, למעיינות ולחופים.

יש רגעים שבהם אני חוזרת לחודשים הראשונים שלאחר הגירושים. היו לי שלושה ילדים קטנים – בן ושתי בנות – והייתי אורזת תיק עם מים, פיתות, ירקות, בגדי ים, מגבות וחטיפים ויוצאת איתם לבד לטייל.

לא תמיד היה לי כוח. זה גם לא תמיד היה פשוט: שלושה ילדים, נסיעה, שמש, ויכוחים באוטו, "מתי מגיעים?", "הוא לקח לי", "אני רעבה". ובכל זאת לקחתי אותם. לשמורות טבע, למעיינות, לנחלים, לשבילים, לחורשות ולחופים.

לקחתי אותם כי ידעתי שכדי שילדים יגדלו לאהוב את המקום הזה, הם צריכים להכיר אותו דרך הרגליים. דרך המים, הבוץ והחול שנדבק לגוף. דרך האבנים שנכנסות לסנדל, ריח הקיץ ליד הנחל או הים והתחושה הבלתי אמצעית שטבע אינו תמונה בספר או שיעור בכיתה. הוא מרחב חי.

יש לכך גם סיבה עמוקה יותר: מי שאוהב את הטבע, שומר עליו. מי שנחשף מגיל צעיר לנחל, לחורש, לפריחה, לציפורים, לחיות הבר ולים, מבין שיש כאן עולם שלם שלא נועד רק לשרת אותנו. המפגש עם הטבע בונה אחריות, מלמד ענווה ומחבר בין אדם למקום.

שמורות טבע, נחלים, מעיינות, חופים, יערות ומסלולי טיול הם חלק מהמרחב המשותף שלנו. הם משאב ציבורי. בדיוק כמו כיכר עיר, בית ספר, אוניברסיטה או רחוב מרכזי, גם הם צריכים להישאר פתוחים, נגישים ושוויוניים לכולן ולכולם.

זה תמיד מתחיל "בקטן"

לכן, כשאני שומעת על ניסיונות להפוך גם את הטבע לעוד זירה של כפייה דתית, הפרדה, הדרה והשתלטות, אני מתקוממת. הטבע שייך לכולנו. לא לקהילה אחת, לא למגזר אחד ולא למין אחד. הוא בוודאי אינו שייך למי שחושב שאם הגיע קודם, הוא רשאי להכתיב לכל האחרים כיצד להתנהג ולהתלבש, באילו שעות להגיע, מי ייכנס ומי יישאר בחוץ.

זה תמיד מתחיל "בקטן": שעה נפרדת, יום נפרד, חוף נפרד, אזור נפרד. בקשה ל"התחשבות". "מה אכפת לכם?"

אבל אנחנו כבר מכירות ומכירים את המדרון הזה. הפרדה לעולם אינה נשארת ניטרלית. היא יוצרת היררכיה ומסמנת למישהו שהוא הבעיה – ובדרך כלל למישהי. הפרדה מגדרית היא הדרה, ובראש ובראשונה הדרת נשים.

ילדה שמגיעה עם משפחתה למעיין אינה צריכה להרגיש שהיא מפריעה. נערה לא צריכה לחשוב פעמיים לפני שהיא נכנסת למים. אמא עם שתי בנות ובן לא צריכה לבדוק מראש אם המקום הפך בפועל למרחב שבו מצופה ממנה להתאים את עצמה לדרישות של אחרים.

משפחה חילונית, מסורתית, דתית, ערבית, יהודית, חד־הורית או להט"בית – כל משפחה – צריכה לדעת שהטבע פתוח בפניה באותה מידה.

גם הטבע העירוני שייך לכולנו

המאבק הזה אינו מתקיים רק בחופים ובמעיינות. הוא נוגע גם לטבע העירוני.

דווקא בערים הצפופות, ובמיוחד בשכונות שבהן כל פיסת קרקע פנויה היא אוויר לנשימה, עיריות בוחרות לא פעם להפוך את השטחים הציבוריים הפנויים האחרונים לעוד בית כנסת, עוד מקווה או עוד מבנה דת.

במקום גינה, חורשה, שביל הליכה, צל, עצים ומרחב לילדים, לקשישים, למשפחות ולכלבים, אנחנו מקבלות ומקבלים עוד שימוש סקטוריאלי. במקום טבע קרוב לבית, שאינו דורש נסיעה ברכב ומאפשר לילדה לראות פרפר בדרך לבית הספר או למשפחה לרדת בערב אל הדשא, מייצרים עוד סגירה של המרחב הציבורי לטובת קבוצה אחת.

הטבע זקוק להגנה מפני זיהום, בנייה מיותרת ועומס בלתי סביר. אבל הוא זקוק להגנה גם מפני השתלטות חברתית ואידיאולוגית. כי בסופו של דבר, המאבק על הטבע הוא גם מאבק על דמותה של החברה שלנו.

האם אנחנו רוצות ורוצים לחיות במדינה שבה כל מרחב ציבורי מתפצל לפי מגדר, אמונה, קהילה וכוח פוליטי? או במדינה שבה ילד וילדה יכולים לעמוד יחד ליד נחל, לרוץ על החוף, לשבת בצלו של עץ, להתבונן בשפירית, לטפס על סלע, להירטב עד הברכיים ולדעת שהמקום הזה שייך גם להם?

אני יודעת מה אני רוצה.

אני רוצה שהבן שלי ושתי הבנות שלי, וכל הילדות והילדים שגדלים כאן, יכירו את הארץ הזאת דרך שבילים פתוחים, מים זורמים, חופים חופשיים וטבע עירוני ליד הבית – לא דרך שלטים שמסבירים להם מי שייך ומי פחות.

אני רוצה שהם ילמדו לשמור על הטבע משום שהם אוהבים אותו, ולא יגלו שמישהו הפך אותו לעוד זירת מאבק על כוח ושליטה.

הטבע הישראלי אינו רכושו הפרטי של איש. הוא אינו בית כנסת, ישיבה, אולם מופרד או מקווה, ואינו שלוחה של אותה פוליטיקה שמבקשת להקטין נשים ולסמן חילוניות כאיום.

הוא צריך להישאר מה שהוא אמור להיות: מקום פתוח, חי, מגוון ומשותף. מקום שבו אפשר לנשום.

ועל הזכות הזאת אסור לנו לוותר.

הדס רגולסקי היא חברת מועצת העיר תל אביב–יפו ומועמדת בפריימריז של הדמוקרטים.