אירופה לומדת לחשוב כמו ישראלית

סבתא שלי נולדה בקיץ 1921 בהולנד. מהסיפורים המעטים שסיפרה על ילדותה, אני זוכרת בעיקר את החלקות הקרח בדרך לבית הספר בחורף. בתור ילדה שגדלה בנתניה, זה נשמע לי כמו אגדה. מעולם לא שמעתי ממנה על "גל חום", על פחד מ"לילות טרופיים" – לילות שבהם הטמפרטורה נשארת גבוהה כל כך עד שהאוויר לא מתקרר ואין הקלה, לא בחוץ ולא בבית – ובבתים של המשפחה כאן, בהולנד, מזגן בכלל לא היה חלק מהסיפור.

הסיבה פשוטה: סבתא שלי נולדה וגדלה בעידן שבו ההשפעה ההרסנית של בני האדם על האטמוספירה עדיין הייתה קטנה ופחות מורגשת. כשנולדה, ריכוז הפחמן הדו-חמצני באטמוספירה היה סביב 300 חלקים למיליון (ppm). כשאני נולדתי הוא כבר היה גבוה בעשרות חלקים למיליון; כשהנינה שלה נולדה הוא כבר התקרב ל-370; והיום הוא כבר מעל 428. אלה נשמעים כמואי מספרים קטנים, אבל הם מתארים שינוי דרמטי במערכת שמחזיקה את האקלים שבו אנחנו חיים.

ואיך זה מרגיש?

בחורף האחרון, בפעם נדירה אחרי שנים ארוכות, היה בהולנד מספיק שלג כדי שילדים יחליקו לבית הספר. זה היה קוריוז מצחיק וחד-פעמי, לא חלק מילדות רגילה כמו זו של סבתא שלי. אבל גם זה שייך לאותו סיפור: שינויי האקלים אינם רק התחממות קיצונית. הם שיבוש של מה שהכרנו כעונות, כמזג אוויר, כהרגלי חיים.

ואילו בימים האחרונים קיבלנו את הצד השני של המטבע: חום גבוה, טמפרטורות שהתקרבו ל-36 מעלות, ומעט מאוד פתרונות.

את השבוע התחלתי בכנס בפריז, במלון ארבעה כוכבים. ארבעה כוכבים, מתברר, לא תמיד מספיקים למערכת מיזוג מתפקדת. באולם הכנס היה יחסית נעים, אבל בחדרים לא היה מזגן בכלל. היה רק מאוורר חלש ומתנצל.

אחרי לילה לוהט כזה עברתי למלון אחר, שבו הבטיחו לי מיזוג פעיל. בפועל, המלון שלט גם על השלט וגם על הטמפרטורה. החדר היה ללא ספק קריר יותר מהגיהינום שבחוץ, אבל בשום פנים ואופן לא קר כמו שאנחנו מכירים מישראל.

במוזיאונים המצב היה יחסית סביר. במסעדות היה פשוט חם. ממש חם. אני יכולה להעיד שאולי האוכל בפריז מעולה, אבל כשאת מזיעה בטירוף והקרח נמס בדרך מהמטבח לשולחן, קשה באמת לבדוק את זה.

למה אין מזגנים?

אז למה האירופאים האלה לא פשוט מתקינים מזגנים?

התשובה מורכבת. יש בה שמרנות, איטיות מערכתית, קושי להפנים את הנתונים המדעיים שמראים שהקיץ האירופי משתנה ושמה שהיה פעם חריג עלול להפוך לחלק מהשגרה. יש בה גם פרדוקס תרבותי: האירופאים תופסים את עצמם כסביבתיים. הם מפרידים אשפה, רוכבים על אופניים, מקפידים שהפקק לא ייפרד מהבקבוק החד-פעמי – אבל מתקשים לקבל שגם מדיניות סביבתית רצינית כוללת הסתגלות לחום.

לצד זה יש גם סיבות אובייקטיביות: מחירי החשמל גבוהים מאוד, אצלנו בהולנד בערך פי שניים מבישראל; צורת הבנייה נועדה לשמור חום, לא לאוורר ולקרר; חוקי שימור מבנים מקשים על שינויים; והתשתיות הציבוריות, מהמלונות ועד חלק מבתי הספר והתחבורה הציבורית, פשוט לא נבנו לעולם שבו קיץ אירופי מרגיש יותר ויותר כמו קיץ ים תיכוני.

במובן הזה, אירופה נמצאת עכשיו בעיצומו של מעבר. לא מעבר חד, לא מהפכה, ולא בהכרח אימוץ של המזגן הישראלי כפתרון לכל בעיה. אבל כן מעבר מתפיסה שלפיה חום הוא אירוע חריג, קצר ומעט משעשע – לתפיסה שלפיה חום הוא סיכון בריאותי, תכנוני וחברתי שצריך לנהל.

לישראלים זה נשמע כמעט מובן מאליו: סוגרים תריסים, מתכננים את היום לפי השמש, מחפשים צל, שותים מים, מצמצמים פעילות בחוץ, דואגים לילדים ולקשישים, ובמקומות רבים גם מתייחסים למיזוג כאל תשתית בסיסית. באירופה, לעומת זאת, הרבה מהצעדים האלה עדיין מרגישים כמו התאמה זמנית לחריגה. אבל ככל שהחריגה חוזרת על עצמה, היא מפסיקה להיות חריגה והופכת למדיניות.

כשהעירייה שולחת הוראות חירום

אז מה כן עושים?

השבוע העירייה שלחה לנו מייל: החל מיום רביעי צפוי גל חום חריג. קוד כתום. מומלץ לשתות הרבה, להימנע מפעילות גופנית מחוץ לבית, לסגור חלונות ווילונות, ולשים לב במיוחד לקשישים, לילדים ולמי שנמצאים בסיכון.

לנו, שבאנו מישראל, כל זה ברור וידוע. אנחנו כבר מזמן מצוידים בתריסים שמחשיכים את הבית ומונעים, לפחות חלקית, מהחום להיכנס; במאווררים שמזיזים את האוויר; והשנה אפילו החלפנו את החלונות. החלונות החדשים הם בעלי שלוש שכבות בידוד – במקור כדי לשמור את החום בתוך הבית – אבל לפחות אפשר לפתוח אותם.

זה לא מובן מאליו. כל החלונות בבית ההולנדי שלנו, שנבנה בשנת 1951, היו חלונות זכוכית גדולים שלא נפתחו בכלל. "איך מאווררים פה?", שאל כל אורח ישראלי שנכנס אלינו. הקבלן, לעומת זאת, לא הבין למה אני משקיעה כסף בהחלפת חלונות טובים "בשביל כמה ימים חמים".

וזו בדיוק הבעיה. בעבר באמת היו כאן כמה ימים חמים. לפעמים אפילו יומיים-שלושה ברצף. אבל קיץ חם, יבש, כמעט בלי גשם, שנמשך שבועות – זו כבר תופעה אחרת.

גם ההרגלים שלנו, כמי שבאים מארץ חמה, שונים מאוד משל השכנים שלנו. חודש אחרי שעברנו לבית החדש התגלתה נזילה באמבטיה. המוכרים היו המומים: דבר כזה מעולם לא קרה להם. אחרי בדיקה של נציג הביטוח והקבלן התברר שיש סדקים זעירים בין החרסינות, ומשם המים יצאו החוצה. דיברתי עם חברת המים ועם חברים, והבנתי שבעוד שאנחנו רגילים להתקלח לפחות פעם ביום – בחורף, בקיץ ומה שביניהם – משפחות הולנדיות רבות לא מקפידות על "מקלחת ולישון". השימוש שלהן במקלחת היה נמוך בהרבה, ולכן הן פשוט לא גילו את הנזילה.

גם זה חלק מהסיפור: שינויי אקלים אינם רק שאלה של טמפרטורה. הם מפגש בין תשתיות, הרגלים, תרבות ומדיניות.

ההרגלים לא משתנים ביום אחד

הולנדים רוכבים לסופר בדרך מהעבודה, או מתישהו במשך היום, כדי לקנות מצרכים לארוחת הערב – הארוחה העיקרית שלהם. שלג? חום? הם בשלהם. הם לא באמת תופסים את הרכיבה הזו כ"פעילות גופנית", ואם השכנה המבוגרת שלי רגילה לצאת לקניות באופניים בשלוש אחר הצהריים, כי בשש היא אוכלת ארוחת ערב, אין כמעט סיכוי שהיא תשנה את דרכיה פתאום בגלל הודעה מהעירייה.

אבל אוכלוסיית הקשישים היא הפגיעה ביותר לנזקי החום. מקרי המוות הרבים באירופה בגלי חום קודמים הובילו לכך שהרשויות מנסות לשנות הרגלים, להזהיר מוקדם יותר, לפתוח מרחבים ממוזגים וליצור רשתות תמיכה. זה חשוב, אבל זה לא פשוט. אי-אפשר לשנות תרבות חיים שלמה במייל אחד עם כותרת "קוד כתום".

ובכל זאת, דברים מתחילים לזוז.

חלק ממקומות העבודה שינו או קיצרו שעות. הבת שלי קיבלה ארטיק באמצע המשמרת באיקאה. יש מקומות שמאפשרים לעבוד מהבית גם למי שבשגרה אמורים להגיע למשרד. חלק מבתי הספר שאינם ממוזגים קיצרו את יום הלימודים, הפחיתו פעילות בחוץ או העבירו אותה לצל, עם הרבה מים.

העירייה הודיעה על מקומות ממוזגים שבהם אפשר לשהות בשעות החמות: ספריות ציבוריות, מוזיאונים למי שמחזיק בכרטיס מוזיאונים הולנדי, בתי קולנוע, חנויות, בריכות שחייה עירוניות במחיר מסובסד לתושבים וחופי אגמים. בערים אחרות נפתחו "מרכזי קירור עירוניים" למי שצריך מקום לברוח אליו מהחום.

בפריז, בזמן ששהיתי בעיר, הרשויות הרחיבו את פתרונות הצינון במרחב הציבורי: חופי רחצה עירוניים, מתזים, מזרקות משחק ושכשוכיות לילדים – וגם למבוגרים שרק רוצים להרטיב את כפות הרגליים. עמדות למילוי מי שתייה קרים נוספו ברחובות, בשדות התעופה ובאזורים שמושכים קהל רב. אירועים שתוכננו להתקיים בסוף שבוע רותח במקומות לא ממוזגים או לא מוצלים בוטלו. שעות הפתיחה של חלק מהמוזיאונים שונו.

בנוסף, באזור פריז הופעל כרטיס יומי מוזל לתחבורה הציבורית בימי זיהום וחום קיצוניים, כדי לעודד תושבים ומבקרים להשתמש בתחבורה ציבורית, להימנע מהליכה ארוכה מדי בחום ולא להיכנס עם מכוניות לעיר. זו כבר לא רק המלצה לשתות מים. זו מדיניות עירונית.

הסתגלות היא לא ויתור

כמו שבישראל רוב הבתים לא באמת נבנו כדי לאגור חום לימי חורף קרים, כך באירופה רוב הבתים, בתי הספר, המלונות, המסעדות ומוסדות הציבור לא נבנו כדי להתמודד עם קיץ ארוך וחם. ההבדל הוא שהאקלים משתנה מהר יותר מהתשתיות, מהר יותר מהרגולציה ומהר יותר מההרגלים.

לכן אירופה לא צריכה להפוך לישראל, וישראל בוודאי אינה מודל מושלם להיערכות אקלימית. גם אצלנו יש רחובות בלי צל, תחנות אוטובוס לוהטות, בתי ספר שלא מותאמים מספיק לחום ואי-שוויון עמוק בין מי שיכולים להתקרר לבין מי שלא. אבל אירופה כן מתחילה ללמוד שיעור שישראלים מכירים היטב: חום הוא לא רק מזג אוויר. הוא תשתית, בריאות, עבודה, חינוך, תחבורה, תכנון עירוני ואי-שוויון.

ומזגן הוא רק חלק מהתמונה. מזגנים צורכים הרבה חשמל, פולטים חום למרחב העירוני ומעמיקים את הפער בין מי שיכולים להרשות לעצמם להתקרר לבין מי שלא. היערכות רצינית לחום צריכה לכלול בנייה שמתאימה לחום ולקור, הצללה, אוורור, מים זמינים, מרכזי קירור, תחבורה ציבורית מותאמת, שעות עבודה ולימודים גמישות, והגנה מיוחדת על קשישים, ילדים ואנשים פגיעים.

הסתגלות למשבר האקלים אינה תחליף להפחתת פליטות. להפך. היא ההוכחה שהמחיר של דחיית הפעולה כבר כאן, והוא מורגש בגוף.

אז אם תכננתם חופשת קיץ באירופה, תביאו בגדים קלים, בקבוק מים רב-פעמי, מניפה ובגד ים. ובעיקר, תבינו שאתם מגיעים ליבשת שנמצאת באמצע שינוי: פחות אירופה של סוודר ומטרייה, ויותר אירופה של צל, מים, שעות גמישות – ולפעמים גם מזגן.

רוני בריל היא מהנדסת סביבה ושמאית מקרקעין, גרה בהולנד וחושבת כמו ישראלית.