כנפיים שבורות: הקורבנות הלא מדוברים של רעמי המלחמה

הדי פיצוצים תכופים על גבול ישראל-סוריה בשיאה של המערכה מול איראן, 12 יום מתוך שנתיים קשות. השקט מתנקז בעוצמה אל תוך המציאות ושורה של ציפורים מבוהלות, מבועתות, מחפשת לאן לברוח. המבנה המסודר שלהן מופר לקול ציוצים ספק צווחות. הן כבר לא לבד בשמיים. אין להן התרעות מקדימות או יכולת לנהל את המצב אליו נקלעו ובשרשרת המזון האנושית של יומן המלחמה, הן אפילו לא שיקול. הרי גם בשגרה, החיים שלהן מתנפצים אל תוך טורבינות רוח, שריפות מזדמנות וקווי מתח גבוה. בין ישראל לאויבותיה – בעלות הכנף הן אפילו לא נזק אגבי.

קל להתעלם מהפגיעה בסביבה בשעה שהחיים שלנו מתנהלים במנוסה כבר קרוב לשנתיים. העורף משלם את מחיר ההפקרה השיטתית, הממוסדת, פעם אחר פעם. גבולות פרוצים תחת החלטות מדיניות וביטחון כושלות, חטופים שנמקים תחת פחדנות פוליטית, משרדי ממשלה שקורסים תחת פוליטיקאים שמספסרים בהם, וציבור שלם עייף, מותש, מיואש שגם הסדר שלו מופר ואין ממש לאן לברוח. במאזן הזה, הטבע הוא לכל היותר כלי שרת, מפלט לפרקים, בטח שלא עוד סעיף בשורה הארוכה של טרדות שנערמות בשנתיים האלה, כמעט שלוש – כשמוספים את החרדה לגורל הדמוקרטיה.

בין מטס נמוך וקולני, לשורה של ירוטים מוצלחת בחלקה בגבול הצפון, לרגע בעלות הכנף הופכות להיות חלק מהמערך האווירי. השטחים הפתוחים בגבולות הארץ שייכים להן, בין העצים, בצמרות, בין העננים, על ענף בודד, בנקיקי הסלע. עונת הקינון מסתיימת כעת, והן, כמונו, משלמות את מחיר המלחמה. 

חבל הארץ הצפוני ייחודי עבור בעלות הכנף. השבר הסורי האפריקני, מאגרי המים לאורך רמת הגולן, האקלים הנוח והכנרת מתחת מושכים אליהם מגוון ביולוגי של ברווזים, עופות מים ולהקות של אוכלי זרעים. בין דרי ותיירי השמים, אפשר למצוא תור מצוי, זש, אנפת בקר ובז מצוי, אך גם עופות דורסים בסכנת הכחדה, כמו העיט הניצי, הרחם והנשר, שבעונת הקינון מטילים פעם יחידה, ובדרך כלל גוזל אחד שבוקע מביצה אחת.

יעל לנרד, חוקרת מאוניברסיטת בן גוריון, מקדישה את חייה לבחינת השפעות זיהום רעש על בעלי החיים. היא צפרית בהכשרתה ובימים אלה מסיימת את עבודת המחקר שלה בתחום. הפרעות שינה, לחץ דם, דופק מהיר, פגיעה בשמיעה הם רק חלק מהשלכות המלחמה העקיפות על בעלות הכנף. בעולם כבר יש מחקר רב בנושא השפעות הרעש על בעלי חיים, בין אם סביב מכרות ובין אם בשל פעילות צבאית. 

את המחיר הכבד לדבריה, ישלם גם הדור הבא: כשמתרחש רעש חריג בימי הקינון, הציפורים עלולות לברוח מבית הגידול ולעבור למקום אחר. לנרד מספרת שהן אמורות לנוח, למצוא מזון או לשמור על הקן. המלחמה מבריחה אותן, והקן נותר ללא השגחה. מחקרים אחרונים מראים שעופות דורסים נמלטים מהקן בשעת פיצוץ, מה שבתורו גורם לתמותה של ביצים וגוזלים. עונת קינון שלמה נכחדת בשעות בודדות בלבד. 

היא מספרת שהשלכות הרעש העצום אינן פוסחות על אף אחד, בעלי חיים יבשתיים, וימיים, נמלים על הקרקע, זוחלים קטנים, ויונקים גדולים וכריזמטיים, כולם חווים את המלחמה יחד איתנו. אלא שיש גם מידה מסוימת של נחמה. בעוד שעבורנו האזעקה והדי היירוטים מסמלים אירוע גדול עם השלכות עתידיות והבנה שעלינו לתפוס מחסה ולהגן על חיינו, עבור בעלות הכנף ושאר בעלי החיים, בסיום הרעש – האירוע נגמר. אין קונטקסט רחב, אין מלחמה, אין קונפליקט אנושי. האיום הוא הרעש עצמו ולא מי שעומד מאחוריו. 

ד"ר יואב פרלמן, מנהל מרכז הצפרות בחברה להגנת הטבע, מספר בעצב שהשפעות הרעש הן רק היבט אחד מתוך רשימה ארוכה של נזקים שחרטה, ועדיין חורטת, המלחמה על הטבע והסביבה. הוא מתאר פגיעה בקרקע ובצומח בשל פריצות דרכים של הצבא, מחנות חדשים שהוקמו בשטחים פתוחים ושריפות ענק. לאלה יש השלכות נוספות כמו זיהום אור ופסולת, שפגעו בצורה ישירה במערכות הטבעיות לאורך גבול הצפון ובעוטף עזה. עוצמות האש בגבולות הארץ בשנתיים החולפות ובמיוחד לאורך גבול הצפון, השפיעו על יונקים רבים, במיוחד מינים רגישים כמו יחמורים. בעוד שחלקם הצליח להימלט, אחרים נשרפו למוות. יחד איתם נספו מיני זוחלים ופרוקי רגליים שהאש לכדה. 

בעלות הכנף ובעלי החיים נקלעו בעל כורחם לעימות של מין אחר שעליו הם משלמים בגופם. הקלישאה מספרת שציפורים מתות בסתר, המחקרים מוסיפים שרובן ממילא לא ימות בשיבה טובה. ימי המלחמה, זו שמתנהלת כבר שנתיים כמעט, הורגת באופן ציבורי, תחת הטילים, תחת הלחץ, תחת חוסר הוודאות והאימה את כל מי שנקלע לקו האש. כך גם בעלות הכנף, אלה שלא ברחו, שלא הצליחו להימלט בזמן, שנקלעו לשריפה, ליירוט כושל, לשטח פתוח שלא טופל, ציפורים חסרות מזל, שגרות בעיר, או בטווח האש, שעלו בלהבות, או איבדו את הקנים שלהן תחת עץ קורס ומדיניות ממשלה מופקרת. זהו אינו משל, אך כשמסתכלים למעלה ומשקיפים על ציפורים מבוהלות, בעלות כנף מקננות, עופות דורסים שנמלטים בבעטה, אפשר לראות גם את עצמנו.