לרגע אחד, גיא פלג נתן במה למציאות שנוח להתעלם ממנה

הטרגדיה בבתי הזיקוק בחיפה, שם איבדו את חייהם איגור פרדקין, אורי לוי ודניאל אברהם, הצליחה לרגע להכניס לסדר היום התקשורתי את צרות הפריפריה התודעתית, כלכלית ותקשורתית, את האופן הממוסד שבו השלטון מתעלם מהמצוקות, מנציח אותן ומספק פתרונות דלים להזנחה ברחבי המדינה. 

בתוך האירוע המתגלגל של האולפנים הפתוחים, חיפוש מתמיד של תוכן, מרואיינים מתחלפים ומגישים טרוטי עיניים – הבליח לרגע ראש עיריית חיפה יונה יהב. בריאיון קצר עם המגיש גיא פלג, עלתה מציאות יומיומית, אפורה כמעט, מסכנת חיים, שנוח לכולם להתעלם ממנה: יהב הסביר את הפריפריה, את כולה, בשפה פשוטה, במילים זועמות ובמעט משפטים. 

"מר יהב, שנים אתה מתריע מפני פוטנציאל ההרס שבמפרץ חיפה, חיפה כימיקלים, המפעלים הפטרוכימיים, בתי הזיקוק, והנה ראינו שהאויב מכוון גם לשם", פתח פלג. "זה לא חדש", ענה לו יהב, "והראייה שיום לפני האירוע הזה שאתה מדווח עליו, הייתה במשרדי שרת הגנת הסביבה (עידית סילמן י"ג) ואני שרטטתי לה את הנעשה בשטח והיה ותיפול פצצה על בתי הזיקוק – ולמחרת בלילה, זה בדיוק מה שקרה", אמר. 

"בתי הזיקוק בסביבה שבה יש יישוב גדול של 300 מאות אלף תושבים, זאת סכנת נפשות", המשיך ושיתף שכבר שנים הם עוסקים בכך, "מתריעים, אומרים, דורשים שיזוז המתקן המגעיל הזה, והנה עכשיו הוא קיבל את הפגיעה הישירה", סיכם והוסיף שהמתקן הזה לא רק מהווה סכנה ביטחונית, אלא גם מזהם.

פלג, שניסה להגיע מוכן לשידור, ענה לו: "כן, מר יהב, אבל עדכנו אותי בשיחות מקדימות שהפעולות הרבות שנעשו כדי למגן את בתי הזיקוק הם אלה שמנעו את האסון הסביבתי שמפניו אתה מתריע". 

יהב, ברגע של כנות, סיפק הצצה לחיים לצד תעשייה מזהמת, עם פיקוח רופף וקנסות אפסיים "זה סיפורים שאתה מקבל מהצד ההוא", האשים אותו, "מה שאנחנו לחלוטין לא מקבלים". 

והמשיך – "במיוחד בסופי שבוע, כשתשומת הלב הציבורית איננה ממוקדת בבתי הזיקוק, יש פליטות – ופליטות רבות, והן מזהמות את כל הסביבה. אנחנו יודעים את זה. בתי זיקוק לא יכולים להיות בסביבה מיושבת, ואנחנו מתריעים על כך, התרענו נגד מיכל האמוניה, לחמנו לבד נגדו והצלחנו להוציא אותו מתחומי האזור הזה, וככה נעשה למפעלי הזיקוק".

לקום ולצעוק

יהב הצליח להציף מחדש את השיח על זיהום אוויר, בפריים טיים. בדרך כלל, גם בתקופות הרבה פחות מתוחות ביטחונית, השיח על הנושא נדחק לעמודים האחרונים בעיתונות הוירטואלית והמשודרת. מעטים המתעניינים באוויר עכור. יש לנו מדינה להקים, לשפץ, לשקם ולהילחם עליה כבר 77 שנה, זה אף פעם לא זמן טוב. 

יהב הבין את גודל השעה ועשה את שמוטל עליו במטרה לקדם את סדר היום הציבורי שמעסיק את התושבים שלו, את זיהום האוויר המתמשך. למרות הביקורת שחטף, הוא מילא את שליחותו הציבורית. הדברים שלו כמצופה עוררו זעם גדול בתעשייה, מכון הנפט (שנקרא כיום המכון הישראלי לאנרגיה ולסביבה) הוציא מכתב גינוי חריף. 

"שלושה עובדים נהרגו במתחם בתי הזיקוק", פתח יוסי רוזן, יו"ר דירקטוריון המכון שממומן בין היתר על ידי חברות הנפט. "אנשים בעלי משפחות אשר הלכו לעבודה על מנת לאפשר רציפות תפעולית למשק האנרגיה בישראל – נהרגו בהפצצה איראנית". לשיטתו, הטרגדיה הזו, הכואבת והאמיתית, אמורה לבטל שיח על טרגדיה אחרת, יומיומית וכואבת לא פחות. "נדהמתי לשמוע את דבריך, כנבחר ציבור ותיק, שבמקום לחבק את המשפחות ולהוקיר את זכרם – כל מה שעסקת בו היה לסגור את מתחם בתי הזיקוק". את המכתב חתם באמירה – כראש עיר וכנבחר ציבור – צר לי שזו הדרך שבחרת".

אי אפשר להעלים את השיח על זיהום אוויר. הוא גובה קורבנות, הוא נוכח כל ימות השנה. טרגדיה אחת לא יכולה לבטל את השיח על טרגדיה אחרת. זה לטובת כולנו, וראוי שבמכון הנפט יפנימו את זה גם. תושבים מתריעים עשרות שנים מפני מה שיקרה אם תתרחש פגיעה במתקנים הרגישים – החשש הוא שהקורבנות יהיו מכל רחבי המפרץ, אירוע בסדר גודל תנ"כי. אלא שלא צריך טיל בשביל פגיעה בהיקף רחב. במשך שנים בתי הזיקוק והתעשיות הפטרוכימיות במפרץ מספקות זיהום אוויר שנקשר במחלות ומוות בטרם עת. מוות הוא מוות הוא מוות. בין אם הוא נגרם מסרטן בשל זיהום אוויר, או בין אם הוא בשל המצב הביטחוני. 

זו בדיוק השעה להציף את כשלי הפריפריה, הזמן שבו ראשי הרשויות צריכים שהשמיע את קולם, את קולנו ולדבר על הכל: על המחסור במיטות בבתי החולים בדרום, כעת כשסורוקה נפגע. על המקלטים הצפופים עד מחנק, המועטים מדי והרעועים מאוד שאמורים להציל את החיים שלנו. על מערכת החינוך שיכולה היתה לספק מענה טוב יותר מאשר זום לילדים בגיל היסודי, לו היה מספיק כוח אדם, משאבים ובעיקר זמן להתכונן. על העלויות הבלתי נסבלות של המזון, שגם בעת מלחמה מתמשכת ועתירת חזיתות, ממשיכות להאמיר ולפגוע בכיס. זו השעה של יהב ודומיו, ראשי רשויות, אקטיביסטים, ארגוני חברה האזרחית, פעילים וסתם אזרחים שנמאס להם, לקום ולצעוק – לדבר על החיים עצמם. יש מקום באולפנים, ומי יודע, אולי גם מישהו יקשיב.