רעש בהפגנות מול בית רה"מ? סילמן מנסה להתחנף לבייס, וזה מכמיר לב

השרה להגנת הסביבה עידית סילמן קראה למפכ"ל המשטרה דני לוי לאכוף את תקנות הרעש בהפגנות נגד הממשלה והעומד בראשה בנימין נתניהו. סילמן טענה במכתב ששלחה למפכ"ל כי "מדידות הרעש בהפגנות נגד רה"מ חורגות פי 12 אלף מהמותר בתקנות הרעש, וזאת בשעות המנוחה ובסמוך לבתי אזרחים". עוד היא כתבה כי "הנך נדרש לאכוף את החוק כפי שהמדינה התחייבה לבג"ץ לגבי אכיפה משטרתית בנושא הרעש ברעננה, בתקופת בנט".

המכתב למפכ"ל מצא את דרכו "בפרסום ראשון" השבוע (שני) דווקא לעמוד הטלגרם של איש התקשורת ינון מגל, במטרה להגיע לתפוצה רחבה ביותר של קהל היעד של סילמן. השרה ציטטה את הידיעה בעמוד ה-X שלה והוסיפה: "חוק הוא חוק. אכיפה בררנית היא עבריינות. גם לשכנים של רה"מ מגיע לחיות". לפי סילמן, "משרדנו ביצע מדידה ביוני 2024 ונמצא כי קיימות עוצמות רעש בלתי סביר בבתי המתלוננים. מדובר בחריגות משמעותיות, אבקש את עזרתך בהנחיית מפקדי המחוזות הרלוונטיים, בהכנה לאירוע הפגנה מכל סוג, לקבוע סט הנחיות שיתחשב גם בנושא הרעש, ולהתמיד באכיפת הנחיות אלה, כפי שהמדינה גם מסרה לבית המשפט".

טיפול במפגעי רעש נמצא תחת אחריות המשרד להגנת הסביבה לצד הרשויות המקומיות והמשטרה, ואכן מדובר בתופעה שעשויה לפגוע קשות בתושבים המתגוררים בסמוך למוקדי הפגנות. במקרה אחר ניתן היה לבטוח בכנות כוונותיה של השרה להגנת הסביבה, אלמלא הייתה נגועה גם היא באכיפה בררנית ובניצול ציני של תקנות הסביבה לצורך עשיית רווח פוליטי לקראת הפריימריז המתקרבים והולכים.

אם את סילמן היה מניע הרצון להילחם עבור איכות חייהם של התושבים, היא היתה אוכפת במרץ ובדבקות זהה את ההפרות של מפעל "נשר", את החריגות של בית הזיקוק באשדוד ואת הזיהום שנודף מהתחנה המרכזית החדשה בתל אביב. דואגת לאוויר שהתושבים נושמים באופן שווה ובמוטיבציה גבוהה. אבל סילמן כבר יודעת, אין גזירת סרטים על סרטן שהצלחת למנוע. 

המכתב למפכ"ל המשטרה הוא בסך הכול חלק נוסף מקמפיין "המשילות הסביבתית" שהשיקה השרה בשנה האחרונה. במקום להתעמת עם בעלי ההון וקבוצות שליטה אינטרסנטיות שמזהמות ומאיימות על בריאות התושבים, סילמן שוב בוחרת מטרה קלה ורווחית. בפעם הקודמת היו אלה תושבי לוד ורמלה שזכו לביקור מיוחד פלוס תמונה של השרה עם השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר. תחת הכותרת "מיגור מפגעי הרעש מבתי התפילה", סומנו המסגדים בערים המעורבות כמפגע הסביבתי הדחוף שבו יש לטפל.

 לפני כשנה, חודשים בודדים אחרי הטבח הנורא, חריש עמדה על הפרק. מבחינת סילמן, צו השעה לא עסק במיגון מתקנים רגישים, בחינת חומרים מסוכנים, זיהום אוויר גובר או שאר מצוקות קיומיות ויומיומיות של אומה חחת אש, אלא רעש כלי הרכב בחריש וסביבתה. שרה בממשלת ישראל פינתה את הלוז העמוס שלה בשיאה של המלחמה כדי לתפוס רכבים רועשים. האירוע כמובן כלל פוטואופ עם ראש העירייה, יצחק קשת, שעוד לפני שהפך לחשוד באונס ועבירות מין, כיהן שנים ארוכות בתפקידו מטעם הליכוד. "המשרד ימשיך לבצע פעולות אכיפה דומות ברחבי הארץ", הבטיחה אז בהודעה לתקשורת, והנה היא מקיימת. כי הרי הרבה יותר קל לצוד מכוניות בכביש מאשר להתמודד עם סכנות אמיתיות לסביבה ולאדם. 

הנחת המוצא של סילמן היא שלציבור שלה באמת אכפת מהרעש שיש ליד בית ראש הממשלה, שספק אם מתגורר שם בכלל; ששנתו מודרת מעוד הפגנה, בשעה שבניו ובנותיו כורעים תחת נטל הגיוס; שהציבור הזה יתמוך בה על פעילותה האמיצה נגד רעש, בזמן שקולות האזעקה עדיין חורכים את האוויר כבר כמעט שנתיים, והחטופים, החיים והמתים, ילדים והורים של מצביעי ימין ושמאל, נמקים מתחת לספינים פוליטיים שלה ושל דומיה. לא ברור איך יגיב המפכ"ל, אבל זה גם לא משנה, מספיק שינון מגל יקדם. 

הניסיונות הנואשים של סילמן להתחנף לבייס המצטמק מכמירי לב בעליבותם. כמו גיבורה בקומדיית נעורים אמריקאית שמתעקשת להשתלב בין חבורת המעודדות המובילה, בשעה ששם אינו טמון כישרונה תוך שהיא נעדרת יכולות חברתיות מושחזות, ורק שורה של כישלונות מצלקים מבהירים לה את מגבלותיה – כך גם סילמן, שמתחפרת עוד ועוד בעומק המרדף. ינון מגל בתפקיד אליסיה סילברסטון וזמני כמוה. אלא שהמאמץ שלה, אף שהוא מספק רגעים קומיים, אינו מדיף ריח נעורים אמריקאים, אלא צחנה אופורטוניסטית, גזענית ומפלגת ובדרך לסוף הסרט הזה – כולנו נשלם את המחיר.