העיתונות הכלכלית מסתירה את המחיר המלא שגובות התעשיות המזהמות מהציבור

לפני כחודשיים פורסמה ידיעה קטנה בעיתונים הכלכליים שעוסקת במפעל המלט "נשר". הידיעה עסקה בהכרעה משפטית כלשהי שקשורה למפעל. על פניו מדובר באייטם שקל מאוד להפיק: לשון ההחלטה, ציטוט של עורכי הדין, שמות המעורבים, תגובת המפעל ומעט רקע על תעשיית המלט היחידה בישראל, כמו מי הבעלים, מתי הוקמה ומבנה הבעלות. אלא שגוגל קצר היה מלמד זווית נוספת, כזו שחשוב להזכיר אותה גם באייטם פשוט כמו זה – מדובר במפעל הפרטי המזהם ביותר בישראל ויש לזיהום שלו מחיר: 3,345,791,935 שקל בשנה. 

יש איזו יוקרה בעיתונות כלכלית, בעיסוק במנועים של החברה, בשימוש בשפה שלא כולם מכירים ובפנייה לקהל יעד מעט שונה – פקידי ממשל צעירים באגפי תקציבים של משרדי ממשלה, סטודנטים ששותים קפה בכוסות חד פעמיות ברקאנטי, דרג ביניים מרוויח ועייף בסטארטאפ אחרי סבב גיוס שסביר שיסיים את חייו כמו אלפים לפניו ושכבת שמנת מרופדת שמפעילה את התעשייה הכבדה בישראל (הניסוח בלשון זכר ואינו מטעמי נוחות, אלא מטעמי מציאות). 

כתב בעיתונות כלכלית (ושוב, מנוסח בלשון זכר, ואין פה נוחות) נפגש עם סכומי עתק במסגרת עבודתו, הוא רואה אותם בהחלטות ממשלה, כותב עליהם באקזיטים מוצלחים ונתקל בהם בפגישות עם בכירי המשק בקומות גבוהות של בניינים סטריליים. 

יתכן שהיה סטודנט לכלכלה פעם בעצמו, אולי עבר תקופה קצרה במזגר הציבורי, כך או כך, הכתבות שיוצאות תחת ידו ותחת יד העורך שלו, אלה שעוסקות בבזן, במפעל נשר, נמל חיפה, בית הזיקוק באשדוד, מפעלי ים המלח ועוד שורה של תעשיות מרכזיות בארץ, מנכיחות את התפיסות הכלכליות של התעשייה. את הסיפור ששכבה כלכלית צרה וחזקה רוצה לקבע, את האג'נדה שמבקשת לא לייצר שום שינוי תפיסתי, בטח שלא חברתי-כלכלי. 

הכתבים הכלכלים, חלקם ותיקים מאוד, עומדים בקשר עם בכירי המשק הישראלי על יחצניהם, מחזיקים בניידים של צמרת ההייטק, מכירים באופן אישי את המנהלים, מי החליף אותם ואיזו דרמה התחוללה במהפך, אבל גם סובלים מעיוורון אחד משמעותי – הכתבות שלהם נעדרות בדרך כלל את תג המחיר שאותן תעשיות גובות מהחברה. החל ממעמד עובדות בחברות הקבלן שמנקות את המשרדים (הניסוח הפעם בלשון נקבה, אתם כבר יודעים למה) ועד למחיר שהתעשייה תובעת מהסביבה והציבור שנאמד במיליארדים. 

הנטייה של כתבים כלכליים לא להכניס רקע נוסף על מושא הכתבות משרתת בעיקר את הטוענים לבעלות על אמצעי הייצור והמחזיקים במשאבים, לעיתים משאבי מדינה, ובעיקר מקבעת את הנטייה לראות בכלכלה מתמטיקה ולא גישה חברתית עם השלכות. 

מי מכתיב את סדר היום?

בכל שנה בקיץ המשרד להגנת הסביבה מוציא את דוח המפל"ס. מדובר בדיווח שהתעשיות עצמן מעבירות למשרד להגנת הסביבה שכולל את היקף פליטות גזי החממה לצד המזהמים שנפלטים לאוויר ולמקורות המים. סך הפליטות משוקללות לתוך נוסחה שכוללת בין היתר את עלויות התמותה והתחלואה שהזיהום גורר. מדובר בסכומי עתק, שהחברות שמשתמשות במשאבים הציבוריים כמו מים, קרקע ומחצבים שונים, משיתות על האזרחים. 

כך למשל תחנת הכוח החדרה עולה למשק הישראלי 3.3 מיליארד שקל, מפעלי ים המלח של עידן עופר 306 מיליון שקל ובזן 436 מיליון שקל, כסף שאנחנו משלמים במחלות מזיהום האוויר, בסביבה מוזנחת שהושחתה ונוצלה, ובנחלים וים שלא אחת הפכו לפח האשפה של התעשיות. 

העדר המידע החשוב הזה מדיווחים על אותן התעשיות הוא כמובן קודם כל כישלון הסברתי ארוך שנים של המשרד להגנת הסביבה, אבל לא רק. זו גם אחריותו של הכתב, למעשה זו חובתו של הכתב ותפקידו של העורך להשפיע על סדר היום ולעצב אותו. 

לא סביר שבכתבות על תעשיות שבהן לאחר שתי שורות של ניוז, מוסיפים חמש פסקאות רקע – אין כל התייחסות להשלכות החברתיות של המפעל: מה קורה לתושבים שחיים בצל הזיהום המתמשך? איך נראות שכונות שמשלמות בחייהן ובריאותן את מחיר מנועי הכלכלה? מה היא הסטטיסטיקה של התחלואה במפעל עצמו?  עד כמה העובדים מוגנים מזיהום וכמובן – יש עוד סעיפים חברתיים שהכתב יכול ואף צריך להוסיף: האם הנשים בטוחות מהטרדות מיניות? מה הם הפערים בשכר משקפים חזירות או סולידריות? ואילו תנאים סוציאלים המעסיק מציע לעובדות ולעובדים שלו? בדרך כלל, מתוך הרשימה, אף לא סעיף אחד מופיע. תבדקו אותי. 

אגב, אין פה אשם אחד, לא דוברות המשרד להגנת הסביבה ולא העיתונות הכלכלית. אלא יש פה תפיסה שהם נכנעים לה. מערכות שלמות בגיבוי ההנהלה, פקולטות שמנווטות על ידי מסורת ידע ארכאית שמתקשה להשתנות, וסדר יום שמוכתב בידי המנצחים: מנצחים כלכלית, מנצחים בקביעת המדיניות ובעיקר מנצחים על השיטה. וכן, הם בדרך כלל גברים. 

וכל עוד אין שינוי, אין באמת הבדל בין העיתונאי למסוקר שלו. הם מדברים באותה השפה, שומטים את אותן העובדות ואגב כך, מתקבע הנרטיב של בעלי ההון.