ערכת שאלות לפוליטיקאים

חיפוש
Close this search box.
חיפוש

העיתונות הכלכלית מסתירה את המחיר המלא שגובות התעשיות המזהמות מהציבור

הכתבים הכלכליים עומדים בקשר ישיר עם בכירי המשק ויחצניהם, אולי בשל כך רבות מהכתבות שלהם נעדרות בדרך כלל את ההקשר החברתי של אותן תעשיות. במרבית הדיווחים על מינויים, מיזוגים, מכירות ורווחים, כמעט אף פעם לא מוזכרים גם הסכומים הגדולים שעולות התעשיות למשק במחלות מזיהום האוויר, בסביבה מוזנחת שהושחתה ונוצלה, ובנחלים וים שלא אחת הפכו לפח האשפה של אותן תעשיות. טור אישי

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר:

הדפיסו את הכתבה

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר:

זיהום אוויר ליד חיפה. צילום: באסל עווידאת, פלאש 90

לפני כחודשיים פורסמה ידיעה קטנה בעיתונים הכלכליים שעוסקת במפעל המלט "נשר". הידיעה עסקה בהכרעה משפטית כלשהי שקשורה למפעל. על פניו מדובר באייטם שקל מאוד להפיק: לשון ההחלטה, ציטוט של עורכי הדין, שמות המעורבים, תגובת המפעל ומעט רקע על תעשיית המלט היחידה בישראל, כמו מי הבעלים, מתי הוקמה ומבנה הבעלות. אלא שגוגל קצר היה מלמד זווית נוספת, כזו שחשוב להזכיר אותה גם באייטם פשוט כמו זה – מדובר במפעל הפרטי המזהם ביותר בישראל ויש לזיהום שלו מחיר: 3,345,791,935 שקל בשנה. 

יש איזו יוקרה בעיתונות כלכלית, בעיסוק במנועים של החברה, בשימוש בשפה שלא כולם מכירים ובפנייה לקהל יעד מעט שונה – פקידי ממשל צעירים באגפי תקציבים של משרדי ממשלה, סטודנטים ששותים קפה בכוסות חד פעמיות ברקאנטי, דרג ביניים מרוויח ועייף בסטארטאפ אחרי סבב גיוס שסביר שיסיים את חייו כמו אלפים לפניו ושכבת שמנת מרופדת שמפעילה את התעשייה הכבדה בישראל (הניסוח בלשון זכר ואינו מטעמי נוחות, אלא מטעמי מציאות). 

כתב בעיתונות כלכלית (ושוב, מנוסח בלשון זכר, ואין פה נוחות) נפגש עם סכומי עתק במסגרת עבודתו, הוא רואה אותם בהחלטות ממשלה, כותב עליהם באקזיטים מוצלחים ונתקל בהם בפגישות עם בכירי המשק בקומות גבוהות של בניינים סטריליים. 

יתכן שהיה סטודנט לכלכלה פעם בעצמו, אולי עבר תקופה קצרה במזגר הציבורי, כך או כך, הכתבות שיוצאות תחת ידו ותחת יד העורך שלו, אלה שעוסקות בבזן, במפעל נשר, נמל חיפה, בית הזיקוק באשדוד, מפעלי ים המלח ועוד שורה של תעשיות מרכזיות בארץ, מנכיחות את התפיסות הכלכליות של התעשייה. את הסיפור ששכבה כלכלית צרה וחזקה רוצה לקבע, את האג'נדה שמבקשת לא לייצר שום שינוי תפיסתי, בטח שלא חברתי-כלכלי. 

הכתבים הכלכלים, חלקם ותיקים מאוד, עומדים בקשר עם בכירי המשק הישראלי על יחצניהם, מחזיקים בניידים של צמרת ההייטק, מכירים באופן אישי את המנהלים, מי החליף אותם ואיזו דרמה התחוללה במהפך, אבל גם סובלים מעיוורון אחד משמעותי – הכתבות שלהם נעדרות בדרך כלל את תג המחיר שאותן תעשיות גובות מהחברה. החל ממעמד עובדות בחברות הקבלן שמנקות את המשרדים (הניסוח הפעם בלשון נקבה, אתם כבר יודעים למה) ועד למחיר שהתעשייה תובעת מהסביבה והציבור שנאמד במיליארדים. 

הנטייה של כתבים כלכליים לא להכניס רקע נוסף על מושא הכתבות משרתת בעיקר את הטוענים לבעלות על אמצעי הייצור והמחזיקים במשאבים, לעיתים משאבי מדינה, ובעיקר מקבעת את הנטייה לראות בכלכלה מתמטיקה ולא גישה חברתית עם השלכות. 

מי מכתיב את סדר היום?

בכל שנה בקיץ המשרד להגנת הסביבה מוציא את דוח המפל"ס. מדובר בדיווח שהתעשיות עצמן מעבירות למשרד להגנת הסביבה שכולל את היקף פליטות גזי החממה לצד המזהמים שנפלטים לאוויר ולמקורות המים. סך הפליטות משוקללות לתוך נוסחה שכוללת בין היתר את עלויות התמותה והתחלואה שהזיהום גורר. מדובר בסכומי עתק, שהחברות שמשתמשות במשאבים הציבוריים כמו מים, קרקע ומחצבים שונים, משיתות על האזרחים. 

כך למשל תחנת הכוח החדרה עולה למשק הישראלי 3.3 מיליארד שקל, מפעלי ים המלח של עידן עופר 306 מיליון שקל ובזן 436 מיליון שקל, כסף שאנחנו משלמים במחלות מזיהום האוויר, בסביבה מוזנחת שהושחתה ונוצלה, ובנחלים וים שלא אחת הפכו לפח האשפה של התעשיות. 

העדר המידע החשוב הזה מדיווחים על אותן התעשיות הוא כמובן קודם כל כישלון הסברתי ארוך שנים של המשרד להגנת הסביבה, אבל לא רק. זו גם אחריותו של הכתב, למעשה זו חובתו של הכתב ותפקידו של העורך להשפיע על סדר היום ולעצב אותו. 

לא סביר שבכתבות על תעשיות שבהן לאחר שתי שורות של ניוז, מוסיפים חמש פסקאות רקע – אין כל התייחסות להשלכות החברתיות של המפעל: מה קורה לתושבים שחיים בצל הזיהום המתמשך? איך נראות שכונות שמשלמות בחייהן ובריאותן את מחיר מנועי הכלכלה? מה היא הסטטיסטיקה של התחלואה במפעל עצמו?  עד כמה העובדים מוגנים מזיהום וכמובן – יש עוד סעיפים חברתיים שהכתב יכול ואף צריך להוסיף: האם הנשים בטוחות מהטרדות מיניות? מה הם הפערים בשכר משקפים חזירות או סולידריות? ואילו תנאים סוציאלים המעסיק מציע לעובדות ולעובדים שלו? בדרך כלל, מתוך הרשימה, אף לא סעיף אחד מופיע. תבדקו אותי. 

אגב, אין פה אשם אחד, לא דוברות המשרד להגנת הסביבה ולא העיתונות הכלכלית. אלא יש פה תפיסה שהם נכנעים לה. מערכות שלמות בגיבוי ההנהלה, פקולטות שמנווטות על ידי מסורת ידע ארכאית שמתקשה להשתנות, וסדר יום שמוכתב בידי המנצחים: מנצחים כלכלית, מנצחים בקביעת המדיניות ובעיקר מנצחים על השיטה. וכן, הם בדרך כלל גברים. 

וכל עוד אין שינוי, אין באמת הבדל בין העיתונאי למסוקר שלו. הם מדברים באותה השפה, שומטים את אותן העובדות ואגב כך, מתקבע הנרטיב של בעלי ההון. 

יש לכם הערות, הארות או ביקורת על הכתבה? מכירים מידע או סיפור שאנחנו לא?

מאת יעל געתון

Picture of יעל געתון
כתבת סביבה. יעל געתון החלה את דרכה העיתונאית בעיתון העיר תל אביב, שם שימשה ככתבת חינוך עד לסגירתו בשנת 2010. בהמשך עבדה בחדשות המקומיות בטלוויזיה וסיקרה את אזור העמקים בצפון עד לשנת 2014. בשנת 2015 החלה לעבוד בוואלה!News במשך כחמש שנים, בשורה של תפקידים, בהם עורכת חדשות, כתבת מגזין וכתבת תרבות וצרכנות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שקוף הוא כלי התקשורת העצמאי הגדול בישראל. פה תקראו עיתונות חוקרת, מעמיקה וביקורתית, בתחומי הון-שלטון-עיתון, עבודת הכנסת, משבר האקלים ועוד.

"עצמאי" אומר שכל המימון שלנו, מהשקל הראשון ועד האחרון, מגיע רק מ- 8,842 איש ואישה בדיוק כמוך. אנחנו לא לוקחים אגורה מבעלי הון או קרנות, אין פרסומות ואנחנו משוחררים משיקולי רייטינג. זו מהפכה: אנחנו היחידים בישראל שפועלים במודל הזה, באופן שמבטיח שנעשה עיתונות נקייה מאינטרסים ומלחצים פוליטיים, כזו שנכנסת לעובי הקורה ולא פוחדת לומר את האמת. כל תמיכה, בכל סכום, מאפשרת לנו להמשיך ולשנות את המציאות הישראלית, למען כולנו.
אנחנו נלחמים על האמת שאחרים מנסים להסתיר.
בשקוף אין פרסומות.
אנחנו עושים עיתונות שנלחמת על האמת שאחרים מנסים להסתיר.

מול הכוחות הגדולים שמנסים להשתיק אותנו, היום יותר מתמיד אנחנו צריכים אותך איתנו!