בזמן שהקשב הציבורי מופנה למלחמה, גורמים שלטוניים פועלים מתחת לרדאר

מאז שהחלה המלחמה, לפני כשלושה חודשים, יוצאים מדי שבוע כ-50 תזכירי חוק  המהוות טיוטות ראשוניות של הצעות חוק שמשרדי ממשלה מעוניין לקדם – כמות כמעט כפולה מבימי שגרה. כשהקשב הציבורי מופנה למה שקורה בגבולות המדינה, בירושלים מנסים גורמים שלטוניים לבצע פעולות מתחת לרדאר: להעביר כספים קואלציוניים על חשבון השיקום, לפגוע במערכת המשפט, בגופי התקשורת, ולחלק נשק לכל דורש. 

ביום רביעי, במסגרת "נקודת איסוף", כנס שהופק על ידי איחוד העיתונות העצמאית (המקום, העין השביעית ושקוף) בשיתוף פעולה עם התדר בת"א, נפגשו עיתונאים ופעילי ציבור לדבר על כל מה שהממשלה מעדיפה שלא נדע.  

אחת ההחלטות שהסעירו את לובי 99, ארגון חברתי-כלכלי שהוקם כדי לקדם את האינטרסים של הציבור הרחב מול מקבלי ההחלטות בכנסת ובממשלה, היתה ההחלטה מה-18 באוקטובר, רק עשרה ימים לאחר הטבח, שמאפשרת למשרדי הממשלה לגייס תרומות באופן ישיר מגופים, חברות ובעלי הון. ההחלטה התקבלה במשאל טלפוני, ללא ישיבה מקדימה או פרסום חומרים. 

"לממשלה יש חוק תקציב, יש דרך לגייס כסף", אומרת עו"ד לינור דויטש, מנכ"לית לובי 99. "הדרך של גיוס תרומות ישירות על ידי משרדי ממשלה אומרות שהתורמים יוכלו לבקש להיות בעילום שם ואין בעיה שכי"ל למשל תתרום למשרד האוצר בזמן שהמשרד דן האם לתת לה להמשיך את הזיכיון לים המלח. 

"אם כבר עושים את זה, צריך לסגור את החורים במסננת: לא לאפשר ניגודי עניינים, לא לאפשר אנונימיות, להסדיר יחסי פיקוח ומפוקח ועוד. הפתח הוא אין סופי לשחיתות שלטונית". 

יש החלטה נוספת שבעקבות ביקורת ציבורית הצליחו למנוע אותן?

"לפני מספר שבועות הגיעה הצעת חוק ממשלתית, שאחד מסעיפיה ביטל את חוק חופש המידע. כלומר, לא ניתן לקבל בקשות של חופש מידע עד אחרי המלחמה. מתי המלחמה תיגמר? אין לדעת. 

"חוק חופש המידע הוא כלי עבודה לכל מי שמאמין בשקיפות ומנהל תקין. בעקבות הביקורת הציבורית ההחלטה צומצמה לדחייה של חודש בלבד, שזה סביר בזמן המלחמה. זה דוגמא למשהו חיובי שקרה בעקבות הביקורת הציבורית. 

"אותה הצעה כללה גזירה נוספת: שחברות ממשלתיות יוכלו לקבל החלטות ללא מספר מינימלי של משתתפים בהצבעה. במשך תקופה ארוכה השר דודי אמסלם, שאחראי על החברות הממשלתיות, לא ממנה אנשים. הגענו למצב שהדירקטוריונים של החברות החשובות בישראל – חשמל, הדואר, רפאל, אלתא, חברות מהותיות שהמדינה זקוקה להן מתקיימות ללא המינימום בדירקטוריון. 

"המניין החוקי של חברת החשמל, למשל, הוא שבעה אנשים, בדצמבר עתידים להישאר שלושה אנשים בלבד. הפיתרון ההגיוני יהיה למנות אנשים נוספים, אבל התכנון הוא לאפשר לדירקטוריונים לאשר החלטות במעמד אדם אחד או שניים. מדובר בהחלטות על מיליארדים. נלחמנו בדבר הזה ולא הצלחנו לעצור את ההחלטה, אבל הצלחנו לחייב שכל החלטה שתתקבל בפורום חסר תפורסם גם באתר רשות החברות ויהיו חייבים לחזור אליה לאחר המלחמה". 

אפילו לא שקר גס

על הכספים הקואלציונים תמיד יש ביקורת, השנה הביקורת היתה גדולה במיוחד, בעיקר כאשר גם בזמן המלחמה הועברו כספים למפלגות הקואליציה. 

נתי טוקר, עיתונאי בדה מרקר חשף כי ב-8 באוקטובר יצאה הנחייה של האגף התורני במשרד החינוך, לנסח מבחני תמיכה כדי לאשר העברה של 1.7 מיליארד שקל לישיבות ומוסדות תורניים. לאחר הפרסום יצאה הוראה לעצור את המהלך. "חשבנו שהם כבר עובדים כמו שצריך ויש סדר עדיפויות חדש", הוא אומר. "אבל כשראינו את השינויים בתקציב 2023, שבועות ספורים לפני ששנת התקציב הסתיימה, הבנו שסמוטריץ' בגיבויו של נתניהו, המשיכו להזרים כמעט את אותם הסכומים שנועדו מלכתחילה ליעדים שנקבעו ככספים קואליציוניים". 

גם הטענות שמקזזים 70 אחוז מהכספים הקואליציוניים לטובת המלחמה התגלו כלא נכונות. 

"זה אפילו לא שקר גס. במקום קיצוץ של 70 אחוז היה קיצוץ של כ-10 אחוזים בכספים הקואליציוניים. כל השאר זרם כרגיל למורשת יהדות, בר מצוות, כולל תקציב לישיבות כדי למנוע נשירה של נוער. הממשלה מתקצבת בעשרות מיליונים את הישיבות שימנעו מבחורים לעזוב את הישיבות, להתגייס ולרכוש השכלה". 

גם למשרדים הלא חיוניים ניסו להעביר תקציבים מתחת לפני השטח, בעודם אומרים שלא יעבירו. 

"יש ציפייה שחברי הכנסת שנוכחים בועדת הכספים ידעו על מה הם דנים. אבל דקות ספורות לפני פתיחת הדיון הם מקבלים דפי החלפה, שמשנים את התמונה. זה קרה עם התקציב של אורית סטרוק וההתיישבות. תקציב הבסיס שלה התחיל קטן – עם 133 מיליון, אבל הכסף הקואליציוני ניפח וניפח אותו בלי הכרה עד לכ-650 מיליון. סמוטריץ כל הזמן טען שהתקציב נועד לביטחון ושלא צריך להפלות בין דם לדם, אבל כשבוחנים את התקציבים, מגלים שם כל מיני סעיפים שלא עוסקים ישירות בביטחון כמו חוסן קהילתי ועשרות מיליונים להתיישבות הצעירה".

הטבות ואינטרסים פוליטיים 

שר נוסף שניסה להעביר חוקים בחסות המלחמה הוא שלמה קרעי, שר התקשורת, שמנסה להעביר רפורמות שיכולות לשנות את כלי התקשורת כפי שאנחנו מכירים אותם. כמו למשל לסגור את התאגיד בטענה שיש להעביר את הכספים למפונים, או לאפשר למקורבים המחזיקים בתחנות רדיו אזוריות לשדר ברמה הארצית תוך שימוש באמצעי חקיקה שנהוגים בזמן מלחמה ונתונים לביקורת מצומצמת מהרגיל.

"קל להגיד בזמן מלחמה בשביל מה אנחנו צריכים את התאגיד, בואו נסגור אותו ונעביר את התקציב שלו, מיליארד שקל, למפונים", אומרת עו"ד וח"כ לשעבר גבי לסקי. "זו המנטרה, אז ראשית הטענה שתקציב התאגיד הוא מיליארד שקל אינה נכונה, התקציב שלו הוא 667 מיליון. ולמה אי אפשר לסגור משרדים מיותרים, כמו משרד המורשת, אבל את התאגיד אפשר?" 

וכשזה לא צלח בידיו של קרעי, הוא ניסה לחסל את חטיבת החדשות, לקצץ בהפקות מקור ולדברי לסקי, "להעביר את הכסף לממשלה שהיא תהיה זאת שתפיק תוכניות תוך כדי ניצול ההלם הציבורי". 

לסקי מזכירה כי בזמן המלחמה קרעי רצה לסגור את עיתון הארץ, לטענתו בגלל שהוא מפרסם "תעמולה תבוסתנית ושקרית". "מבחינתו תעמולה תבוסתנית היא לבקר את השלטון", היא אומרת.

מבחינה חוקית שר יכול לבצע פעולה כזו?

"בעבר היתה סמכות כזו לשר הפנים, אבל דרעי ביטל את פקודת העיתונות הישנה. כיום אין לשר סמכות לסגור, אבל הוא מעוניין לפגוע ב'הארץ' כלכלית, למשל לבטל את המינויים שיש לעובדי מדינה, להפסיק לפרסם שם ועוד". 

מה השר רוצה לחזק?

"קרעי חושב שמלחמה היא זמן טוב לאפשר לתחנות רדיו אזוריות לשדר ברמה הארצית. זאת הטבה מטורפת, מאחר ושהמכרז שעליו הן התמודדו היה מכרז מקומי. תדרים הם משאב מוגבל, אבל קרעי  מעוניין להביא תדרים לתחנות רדיו אזוריות שיש בינן לבין השלטון קשר פוליטי, כמו גלי ישראל ורדיו דרום. 

"אחד התירוצים בהם הוא משתמש זה שניתן יהיה לשמוע את ההתראות של פיקוד העורף בכל הארץ, אבל אם אני בצפון אני לא צריכה לשמוע את ההתראות של הדרום. את המהלך הזה הוא מנסה לעשות דרך תקנות לשעת חירום, שמפעילים בזמן מלחמה. לעומת חקיקה רגילה, שיש לה ביקורת של הכנסת והציבור, תקנות לשעת חירום לא צריכות לעבור שלוש קריאות ויש עליהן ביקורת מצומצמת יותר. כלומר, השר קרעי משתמש במלחמה כדי לתת הטבות ולקדם אינטרסים פוליטיים".

המסר מחקיקה של העליון 

ברגע שהתחילה המלחמה, היתה מחשבה שאולי הממשלה תשים את המהפכה המשפטית בצד. אבל מתחת לפני השטח, עדיין נעשו פעולות שקשורות למערכת בתי המשפט, למשל למנוע את המשך קיומה של שיטת הסניוריטי, הנוהג שלפיו ותיק השופטים מבית המשפט העליון ממונה לנשיא. וכך, נכון לרגע זה, לא מונה מחליף קבוע לאסתר חיות, הנשיאה הפורשת.

"יש לשיטת הסניוריטי יתרונות וחסרונות", אומר פרופ' יניב רוזנאי, מנהל מרכז רובינשטיין לאתגרים חוקתיים באוניברסיטת רייכמן. "בראש ובראשונה הוא נועד להגן על עצמאות בית המשפט מול הגופים הפוליטיים, אבל גם בתוך בית המשפט למנוע ולמזער מחלוקות. 

"השר יריב לוין מסרב למנות את השופט יצחק עמית לנשיא בית המשפט העליון, מי שאמור להיות הבא בתור ולא רק זה: הוא ניסה להעלות הצעה להביא נשיא מבחוץ או להתנות את המינוי במינויים של שופטים נוספים לעליון לפי בחירתו. אבל כבר יש נוהג והוא לא אמור להיות נתון למשא ומתן. 

"מערכת המשפט נמצאת עכשיו במקום קשה, יש פסקי דין דרמטיים שיוצאים ויש עוד המון עתירות שמחכות. אבל לא ממנים שופטים לבית המשפט העליון למרות ששתי שופטות עתידות לצאת ממנו. צריך להגיע להסכמות על הרכב השופטים בבית המשפט העליון בוועדה למינוי שופטים".

אנחנו שומעים הרבה על המושג "הסכמה רחבה". בין היתר בפסיקת בג"ץ משבוע שעבר שביטלה את ביטול עילת הסבירות. 

"שמענו בימים האחרונים טענות בסגנון 'מה פתאום שבית המשפט יוציא פסק דין מפלג בעת הזו'. אני רוצה לשים את הדברים על דיוקם: פסק הדין הוא לא מפלג, מה שפילג את העם אלו התיקונים לחוק יסוד השפיטה. לבית המשפט לא הייתה ברירה, הוא היה חייב לתת הכרעה. בית המשפט העליון אומר למחוקקים שלנו, שהם חברי האסיפה המכוננת של ישראל: חברים, רפורמות חוקתיות עושים בהסכמה רחבה ועושים רפורמות מאוזנות. זה המסר שצריך לצאת מהחקיקה של העליון".

קריסה של אגף הרישוי 

"לפני המלחמה היו כ-140 אלף איש בעלי רישיון להחזקת כלי ירייה, כאשר בכל שנה מצטרפים כ-8,000 נוספים", אומר איתי רון, עיתונאי המקום הכי חם. "מאז המלחמה ועד היום הוגשו יותר מ-300 אלף בקשות, כמעט 100 אלף מהן טופלו. הביקוש לנשק הגיוני,  ראינו את המראות בעוטף עזה ואת תחושת חוסר הביטחון, שנבנתה עם השנים. אבל מדובר במדיניות מקלה שהשר שאף לקדם עם כניסתו לתפקיד, כמו למשל הרחבת היישובים הזכאים והקלות ללוחמים."

אירועי ה-7 באוקטובר הובילו את השר לבטחון לאומי איתמר בן גביר להאיץ את התהליך שהוא החל בו כבר עם כניסתו לתפקיד: להקל על התבחינים לקבלת רישיון לנשק. המהלך הזה הביא לחשש של גורמים רבים, בהם משרד הרווחה בעצמו, על כך שנשק יחולק לכל דורש ללא הבחנה ופיקוח. 

"ההקלות גרמו לאגף הרישוי לקרוס, והפתרון שמצאו לזה היה ביטול הראיונות הפרונטליים. עד למלחמה, אחרי קבלת אישור ממשרד הבריאות והמשטרה, מבקש הרישיון היה עובר ראיון פרונטלי אצל פקיד רישוי מומחה. כעת הראיונות הפכו לטלפוניים. מי שביצע את הראיונות הן בנות שירות, צעירות בנות 18 שעברו הכשרה של מספר שעות ומי שלקח חלק בהליך אישור הבקשות היו אנשי אמונו של בן גביר, שפתחו חמ"ל בלשכתו. 

גם לפני ה-7 באוקטובר היו כשלים רבים בהליך קבלת הרישיון. "אין ממשק בין האגף למשרד הרווחה", מסביר איתי רון. "כלומר, גברים שמוכרים כאלימים במשרד הרווחה אך לא נפתח להם תיק במשטרה, יכולים לקבל נשק. 

"דבר חמור לא פחות הוא עניין ההכשרות. לאחר הראיון, המבקש אמור לבצע הכשרה במטווח, לירות 50-100 כדורים ולחתום על מסמך שלפיו יש לו כספת שבה הוא אמור לאחסן את הנשק. אבל אף אחד לא בודק גם את זה. העדויות שאני שומע מאנשים שעברו מטווחים קשות: אנשים שכמעט יורים בעצמם או בסביבתם או אנשים שלא הצליחו לפגוע בכלל. כולם מקבלים אישור להחזקת רישיון".